תינח [נניח], שהגענו למציאת הוכחה, לשיטת התנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, הסבור שכל בגדים האמורים בתורה הם בגדים העשויים צמר ופשתים בלבד. אולם לרבנן [לשיטת חכמים] שאינם סבורים כן, מנא להו [מניין להם] שעשה דוחה את לא תעשה? שהרי, כפי שהוכחנו, לימוד זה שעשה של ציצית דוחה לא תעשה של כלאים תלוי בייתור, וייתור זה מתבסס על שיטת תנא דבי ר' ישמעאל.

ומשיבים: נפקא להו [יוצא להם, נלמד הדבר] מ"ראשו" האמור בדין המצורע. דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר במצורע הנטהר מצרעתו: "והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו יגלח" (ויקרא יד, ט) וכיון שנאמר כבר "כל שערו", "ראשו" מה תלמוד לומר, מה בא ללמדנו? ומסבירים: לפי שנאמר "לא תקפו פאת ראשכם" (שם יט, כז) שאסור לגלח את פאות הראש, ומהפסוק הזה שומע (למד) אני כי אף מצורע כן, שגם הוא בכלל איסור זה,

תלמוד לומר שפירש הכתוב "ראשו", ללמדנו שמצות תגלחת מצורע דוחה את לא תעשה של הקפת (גילוח) פאת הראש. ומעירים: וקא סבר האי תנא [וסבור תנא זה] כי הקפת כל הראש שמה הקפה. כי יש חכמים הסבורים שעובר משום הקפת פאת הראש רק כאשר משאיר חלק משערות הראש ומוריד את הפאות בלבד, אבל תנא זה סבור שאם מסיר את כל שערות הראש כולן, כמצורע המגלח כל שערו, אם הוריד גם את הפאות עובר משום לאו של הקפה, ומתגלחת מצורע למדנו איפוא שעשה דוחה את לא תעשה!

ומקשים: איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, לשבור] את ההוכחה הזו ולומר: מה ללאו (מצות לא תעשה) של הקפה שהוא מיוחד ואי אפשר ללמוד ממנו לשאר דברים, שכן הוא לאו שאין שוה בכל, שמצות לא תעשה זו של הקפה אינה חלה על הכל, שכן הנשים אינן בכלל איסור זה, ואין ללמוד איפוא ממה שנדחה לאו כזה, שגם לא תעשה החל על הכל יידחה על ידי מצות עשה!

אלא יש להציע דרך אחרת: אתיא [בא, נלמד] הדבר מייתור אחר, מ"זקנו". דתניא [שכן שנינו בברייתא אחרת]: "זקנו" שנאמר בתגלחת המצורע מה תלמוד לומר? הרי הוא כבר נכלל ב"כל שערו"? אלא, ההסבר הוא: לפי שנאמר בכהנים "ופאת זקנם לא יגלחו" (שם כא, ה), ומפסוק זה שומע (למד) אני כי אף כהן מצורע בכלל כן, שאסור לו לגלח את זקנו — תלמוד לומר במצורע במפורש "זקנו".

אמנם, גם גילוח זקן לאו שאינו שווה בכל, כיון שאינו חל על הנשים, ואם לימוד זה מ"זקנו" אינו ענין ללאו שאין שוה בכל, שהרי כבר למדנו מ"ראשו" שלאו שאינו שוה בכל נדחה מפני מצות עשה, ואין צורך איפוא בלימוד נוסף, על כן יש להבין שהחזרה על מקרה מסויים זה באה להרחיב את הלימוד, ולכן תנהו ענין ללאו השוה בכל, שאף מצות לא תעשה השווה בכול נדחית על ידי מצות עשה.

את ההוכחה הזו דוחים: ואכתי איצטריך [ועדיין נצרך] "זקנו" להיאמר לגופו וללמד שהלאו של הקפת זקן הכהנים נדחה מפניו, ואין כאן ייתור שממנו אפשר ללמוד בדרך "אם אינו ענין", משום שיש בכתוב זה צד חידוש אחר, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי שאני [שונים] כהנים, הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות ולכך יש להחמיר בהם, ואם כן אפילו לאו שאין שוה בכל גם לא דחי [תדחה] מצות עשה, ולכן קא משמע לן דדחי [השמיע לנו שהיא דוחה]!

אלא יש לדחות מה שאמרנו, ולומר באופן אחר, שאתיא [בא, נלמד] הכלל שעשה דוחה את לא תעשה מהלימוד מהמלה "ראשו" דהך תנא [של תנא זה] בדרך אחרת. דתניא [שכן שנינו בברייתא], על הכתוב במצורע "יגלח את כל שערו את ראשו... " (שם יד, ט): "ראשו" מה תלמוד לומר אחר שכבר נאמר "כל שערו"? ומסבירים: לפי שנאמר בנזיר "תער לא יעבר על ראשו" (במדבר ו, ה) שומע אני לכאורה שאף מצורע ונזיר בכלל כן, שנזיר שנצטרע אסור לו לגלח ראשו בטהרתו, על כן תלמוד לומר: "ראשו" ללמד שמצות עשה של גילוח מצורע דוחה את מצות לא תעשה של נזיר.

ודוחים: עדיין איכא למיפרך [יש מקום לפרוך] את ההוכחה, ולומר כך: גם האיסור בנזיר איננו איסור חמור כל כך, כי יש לטעון: מה לנזיר מצורע — שכן עצם נדר הנזיר ישנו בשאלה לחכם ויש בכך התרה לאיסורו, ומשיתיר לו החכם נדרו, תותר נזירותו, ואז יתבטל גם איסור התגלחת, וכיון שהלאו הזה איננו חמור כל כך, אין להביא ממנו הוכחה לכל איסורי התורה. ומוסיפים עוד, דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך], שהלאו בנזיר איננו חמור כלאוים אחרים — הא דקיימא לן [זה שמוחזק לנו] הכלל ההלכתי שאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה יחד, ואם כן הרי היה לנו

ליגמר [ללמוד] מנזיר היפוכו של כלל זה, שהרי בנזיר יש גם מצות עשה של גידול שיער וגם מצות לא תעשה שלא לגלח את השיער. ולכאורה מצות עשה של גילוח מצורע דוחה את שתיהן! אלא, מנזיר מאי טעמא לא גמרינן [מה טעם אין אנו לומדים] הלכה כללית, משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך] את הראיה, ולומר שאין למדים מנזיר שכן ישנו בשאלה — הכי נמי [כך גם כן] לענייננו, ללמוד מכאן שעשה דוחה את לא תעשה בכלל, איכא למיפרך [יש מקום לפרוך] בטענה שכן ישנו בשאלה. ואם כן אין להביא ראיה מדין הנזיר.

אלא יש לחזור מן ההצעות הללו, ולומר כי לעולם נלמד הדבר