סקר
הסבב ה-14 - באיזה סבב של דף יומי אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

פירוש שטיינזלץ

השמש, כלומר, כל עוד השמש זורחת ביום הששי — מותר לתת את הדברים לגוי. אמר רבן שמעון בן גמליאל: נוהגים היו בית אבא, הנשיאים שמבית הלל, שהיו נותנים כלי לבן שלהם לכובס גוי רק שלשה ימים קודם לשבת. ואולם שוין (מסכימים) אלו ואלו, גם בית שמאי וגם בית הלל, שטוענין מלכתחילה את קורת בית הבד על הזיתים מערב שבת מבעוד יום כדי שייסחטו הזיתים במשך השבת, וכן שטוענים את עגולי הגת לסייע בדריכת הענבים.

א גמרא לפני בירור הדברים לגופם, מבררים: מאן [מי הוא] התנא הסובר כי נתינת מים לדיו בלי לעשות פעולה נוספת — זו היא בכלל שרייתן, וחייבים עליה בשבת משום אב מלאכה של לישה? אמר רב יוסף: שיטה זו — שיטת רבי היא. דתניא כן שנינו בברייתא]: היה אחד נותן את הקמח ואחד אחר נותן את המים לכלי אחד — האחרון חייב, משום לישת בצק, שהיא מלאכה האסורה בשבת, אף שלא לש את הבצק בפועל, אלו דברי רבי. ר' יוסי אומר: אינו חייב על מלאכת לישה עד שיגבל (ילוש) ממש את הבצק. הרי שלשיטת רבי השריה במים בלבד נחשבת למלאכה.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: ודילמא [ושמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' יוסי כן אלא בקמח, דבר [שבן] גיבול הוא, שהוא עשוי להיגבל, ולכן אין לישה אלא כשמגבלים ממש את הקמח במים. אבל דיו דלאו בר [שלא בן] גיבול הוא, אימא [אמור] אולי כי שרייתו בכגון זה נחשבת לגביו כמלאכה שלמה ועל כן ליחייב [יהיה חייב] אף לדעת ר' יוסי! ודוחים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כן, דתניא כן שנינו בברייתא]: היה אחד נותן את האפר ואחד נותן את המיםהאחרון חייב, אף שלא לש אותם כאחד, אלו דברי רבי. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אינו חייב עד שיגבל אותם.

הרי שלדעת ר' יוסי בר' יהודה אינו חייב משום מלאכת לישה אלא אם לש את הדבר בפועל, וכפי שאמר לגבי אפר אף שאינו בר גיבול. ושואלים: ודילמא מאי [ושמא מה משמעו] של "אפר" האמור כאן — עפר הוא דבר [שבן] גיבול הוא, ולכן אמר שאינו חייב עד שיגבל, אבל באפר שאינו בר גיבול אף הוא סובר כי חייב אף אם לא גיבלו בפועל?! ודוחים: והתניא [והרי שנינו] בברייתא אחת לשון "אפר", והתניא [והרי שנינו] בברייתא אחרת לשון "עפר"! ונמצא שבשני המקרים השונים חלק ר' יוסי בר' יהודה. ואולם הוכחה זו נדחית: מידי גבי הדדי תניא [וכי שנויות הן זו אצל זו]? שאילו היו שתי ברייתות אלה שנויות יחד אפשר היה באמת ללמוד מכאן שר' יוסי בר' יהודה חולק גם באפר וגם בעפר. ואולם מאחר והברייתא המדברת באפר נשנתה במקום אחר על ידי אמורא אחר שמסרה בשם ר' יוסי, ואין אם כן להוכיח מהבדל הלשונות דבר.

ב תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: פותקין (פותחים) את תעלת המים העוברת סמוך לגינה כדי שיבואו מים לגינה ערב שבת עם חשיכה ונותנים לה שתהיה מתמלאת והולכת כל היום, יום השבת, כולו. וכן מניחין מוגמר (בשמים המונחים על גבי גחלים) תחת הכלים (בגדים) בערב שבת והבגדים מתגמרין (מתבשמים) והולכין כל היום כולו. וכמו כן מניחין מלכתחילה גפרית תחת הכלים בערב שבת עם חשיכה, כדי שיקבלו גוון במשך השבת, ומתגפרין, מקבלים אותו גוון, והולכין כל היום, יום השבת, כולו. ומניחין קילור [תחבושת רטובה] על גבי העין וכן איספלנית [תחבושת שמשוחה עליה משחה] על גבי מכה בערב שבת עם חשיכה, ומתרפאת המכה והולכת כל היום, יום השבת, כולו. אבל אין נותנין חטין (חיטים) לתוך הריחים של מים אלא לפי מידה בכדי שיטחנו מבעוד יום ולא בשבת.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] אסרו בריחיים והתירו בשאר המלאכות? אמר רבה: מפני שמשמעת קול, ונשמע הדבר ברבים שטוחנים בריחיים בשבת. ואף שאין בכך איסור מלאכה, מכל מקום יש בדבר זלזול בכבוד השבת, ומשום כך אסרו. אמר ליה [לו] רב יוסף לרבה: ולימא מר [ויאמר אדוני] נימוק טוב יותר, משום שביתת כלים, שאף כליו של אדם מישראל צריך שלא יעשו מלאכה ביום השבת! וכפי דתניא [ששנינו במכילתא]: מה שנאמר "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" (שמות כג, יג), הרי זה רמז לדברים שנאמרו בתורה שבעל פה, ובאים לרבות שביתת כלים ביום השבת. אלא אמר רב יוסף: טעם האיסור בריחיים הוא משום שביתת כלים.

מאחר שהוזכרה חובת השבתת הכלים בשבת, אומרים: השתא [עכשיו] שאמרת כי גם לבית הלל אית להו [יש להם, הם סבורים] כי שביתת כלים בשבת חובה דאורייתא [שמן התורה] היא, אם כן גפרית ומוגמר שמניחים תחת הכלים מאי טעמא שרו [מה טעם התירו] אותם? והלא הדבר נעשה בשבת באמצעות הכלים!ומשיבים: משום דלא קעביד [שאינו עושה] מעשה, שהכלי עצמו אינו עושה כל פעולה בשעה שהגחלים או הגפרית בוערות. וכן אונין של פשתן מאי טעמא שרו [מה טעם התירו] להניח אותם בתנור ערב שבת עם חשיכה כדי ליבשם אף על פי שהמלאכה נמשכת ביום השבת — משום דלא עביד [שאינו עושה] בכך מעשה של ממש, שכן אין התנור עושה כל פעולה, אלא אדרבא הוא מינח נייחא [נח] במקומו ומלאכת הייבוש נעשית מאליה. ואולם לפי זה מצודות חיה ודגים דקא עביד [שהן עושות] מעשה של ממש בלכידה, מאי טעמא שרו [מה טעם התירו] להניחם בערב שבת עם חשיכה? ומסבירים: התם נמי בלחי וקוקרי דלא קעביד [שם גם כן מדובר בחכה וברשת שאינן עושות] מעשה, אלא הן עומדות במקומן והדג בא אליהם ונלכד ממילא. ואכן מלכודת העושה פעולה מסויימת — אסורה.

והשתא אולם עכשיו] שאמר רב אושעיא אמר רב אסי: מאן [מי הוא] התנא שלדעתו חובת שביתת כלים בשבת דאורייתא [מן התורה] היא — דעת בית שמאי היא ולא דעת בית הלל, ואם כן יש לומר שלשיטת בית שמאי בין קעביד [שהוא עושה] מעשה, בין דלא קעביד [שאינו עושה] מעשהאסור. ולדעת בית הלל, אף על גב דקעביד [אף על פי שהוא עושה] מעשה — מכל מקום שרי [מותר]. ושואלים: והשתא [ועכשיו] שאמרת כי לדעת בית שמאי אף על גב דלא עביד [אף על פי שאינו עושה] מעשהאסור, אי הכי [אם כך],

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר