מוגמר וגפרית תחת הכלים מאי טעמא שרו [מה טעם התירו] בית שמאי לעשות כן? ומשיבים: לא דובר בכלי שמניחים בתוכו את המוגמר, כי אם התם מנח אארעא [שם מונח חומר הבעירה, על הארץ] ואין איפוא כל כלי החייב בשביתה. ועוד שואלים: גיגית שמניחים בה פירות או תבואה כדי להתסיסם ולעשות מהם שיכר, והם שוהים בה זמן רב, ונר השבת, וקדרה שמניחים על האש מבעוד יום, ושפוד שהניחו עליו צלי מבעוד יום מאי טעמא שרו [מה טעם התירו] בית שמאי להניחם בערב שבת מבעוד יום אף שמלאכתם נמשכת ונעשית לאורך זמן ואף בתוך יום השבת? ומשיבים: מדובר באופן דמפקר להו אפקורי [שמפקיר אותם, את הכלים], שלדעת בית שמאי יש להפקיר מבעוד יום את הכלים הללו, וכיון שהפקירם — אינם עוד כלים של ישראל ואינם חייבים איפוא בשביתה.

א ושואלים: על פי סיכומים אלה מאן תנא להא דתנו רבנן [מי הוא ששנה משנה זו ששנו חכמים]: לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין (מיני קטניות) ותניח לתוך התנור כדי לבשלם בערב שבת עם חשכה. ואם נתנן — לא רק שאסורים ביום השבת עצמו, אלא אף למוצאי שבת אסורין באכילה מיד עם צאת השבת, וצריך להמתין בכדי שיעשו, כלומר, שיעור זמן המספיק לבישול תבשיל זה מתחילה, כדי שלא יהנה ממלאכה שנעשתה בשבת. וכיוצא בו אמרו: לא ימלא נחתום (אופה) חבית של מים ויניח לתוך התנור ערב שבת, עם חשכה כדי להרתיח את המים שבתוכה, ואם עשה כן — אף למוצאי שבת אסורין המים מיד עם צאת השבת עד כדי זמן בכדי שיעשו מתחילה. והאם לימא [נאמר] שתוספתא זו לדעת בית שמאי היא, ולא לדעת בית הלל? ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] כי היא לדעת בית הלל, ובמקרים אלה אף לדעתם גזירה גזרו חכמים מחשש שמא יחתה (ינער) המבשל את הגחלים כדי להחיש את הבישול.

ושואלים: אי הכי [אם כך] מוגמר וגפרית נמי לגזור [גם כן יגזרו] עליהם לאסור את הנחתם מתחת לכלים בערב שבת עם חשיכה! ומשיבים: התם לא מחתי להו [שם אינו חותה אותם], דאי מחתי סליק בהו קוטרא, וקשי להו [שכן אם יחתה יעלה בהם עשן, וקשה, מזיק, להם], שתוספת עשן עצים מקלקלת את ריח הבושם ואת ציפוי הגפרית. ועוד שואלים: באונין של פשתן נמי ליגזור [גם כן נגזור]! ומשיבים: התם [שם], כיון דקשי להו זיקא [שמזיקה להם הרוח], לפיכך לא מגלי להו [אינו מגלה אותם], ולא יבוא לחתות. ועוד שואלים: בצמר שמכניסים ליורה כדי לצובעו גם כן לגזור [יגזרו]! אמר שמואל: המדובר הוא ביורה עקורה מעל גבי האש, שאין חשש שיחתה בגחלים. ועדיין שואלים: וניחוש [ונחשוש] שמא מגיס [יבחוש] בה, באותה יורה, והריהו מסייע בכך לבישול, ואסור הדבר מן התורה! אלא יש לומר שמדובר ביורה שהיא עקורה מעל האש וטוחה (מכוסה בטיט), שמדביקים טיט סביב לכיסויה כדי שלא תיפתח.

ב ומעירים: והשתא [ועכשיו] שאמר מר [החכם] שבדברים אלה איסור העמדת הקדירה על גבי האש הוא מחמת גזירה שגזרו חכמים מחשש שמא יחתה בגחלים, אם כן האי קדרה חייתא שרי לאנוחה [קדירה זו של בשר חי מותר להניחה] בערב שבת עם חשיכה בתנורא [בתנור]. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — כיון דלא חזי לאורתא [שאינה ראויה לערב], שלא תספיק להתבשל עד אז, אסוחי מסח דעתיה מיניה [מסיח דעתו ממנה] ולא אתי לחתויי [יבוא לחתות] בגחלים. וכן בשיל [בשר מבושל] — שפיר דמי [יפה נחשב, מותר] להניחו על גבי האש בערב שבת עם חשיכה, שכיון שהוא מבושל למדי לא יבוא אדם לחתות בגחלים להוסיף בבישולו. בשיל ולא בשיל [מבושל ואינו מבושל] די צרכו — אסיר [אסור], שיש לחשוש שמא יבוא לחתות בגחלים. ואי שדא ביה גרמא חייא [ואם השליך בה, בקדירה זו, עצם חיה, לא מבושלת] — שפיר דמי [יפה נחשב, מותר], שבגלל העצם לא יוציא את הבשר בערב.

והשתא [ועכשיו] שאמר מר [החכם] כי כל מידי דקשי ליה זיקא [דבר שקשה, שמזיקה לו הרוח] לא מגלי ליה [אין מגלים אותו], אפשר לומר כי האי בשרא דגדיא ושריק [אותו בשר של גדי ששמים אותו בתנור ששפתו סתומה בטיח] — שפיר דמי [יפה נחשב, מותר], שבשר הגדי ממהר להתבשל וגם פי התנור סתום, ואין לחשוש שמא יבוא לחתות. דברחא ולא שריק [בשר של תיש ואין שפת התנור סתומה בטיח] — אסור [אסור]. עד כאן דובר במקרים שדינם ברור, ואולם דגדיא ולא שריק [בשר של גדי ואין שפת התנור סתומה טיח], או דברחא ושריק [של תיש ופת התנור סתומה] — בכך נחלקו, רב אשי שרי [התיר], ואילו רב ירמיה מדיפתי אסיר [אסר]. ושואלים: ולדעת רב אשי דשרי [שהתיר], והתניא [והרי שנינו בברייתא] שאין צולין בשר, בצל, וביצה בערב שבת אלא אם כן יש זמן מספיק כדי שיצולו מבעוד יום. והרי שאין מניחים בערב שבת בתנור בשר שעדיין אינו צלוי דיו! ומשיבים: התם בברחא ולא שריק [שם, מדובר בבשר תיש שאין שפת התנור סתומה בטיח], אבל במקרים אחרים — מותר.

איכא דאמרי [יש שאומרים] כי דגדיא [בשר של גדי] בין אם התנור שריק [סתום], בין לא שריק [שאינו סתום] לדעת הכל שפיר דמי [יפה נחשב, מותר]. דברחא נמי ושריק [של תיש גם כן כאשר שפת התנור סתומה] — שפיר דמי [יפה נחשב, מותר]. כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה בברחא ולא שריק [בבשר תיש ואין שפת התנור סתומה]. שרב אשי שרי [התיר], ואילו רב ירמיה מדיפתי אסיר [אסר]. ושואלים: ולדעת רב אשי דשרי [שהתיר], והתניא [והרי שנינו בברייתא] שאין צולין בשר, בצל, וביצה בערב שבת אלא אם כן יש זמן מספיק כדי שיצולו מבעוד יום, והרי שאין מניחים בערב שבת בתנור בשר שעדיין אינו צלוי דיו! ומשיבים: התם [שם] מדובר בבישרא אגומרי [בשר העשוי על גחלים], וקיים אז חשש רב יותר שיבוא לחתות בגחלים. אמר רבינא: האי קרא חייא [אותה דלעת חיה, לא מבושלת] — שפיר דמי [יפה נחשב, מותר] להניחה בקדירה על גבי האש בערב שבת עם חשיכה. וטעם הדבר — כיון דקשי ליה זיקא, כבשרא דגדיא דמי [שקשה, מזיקה לה הרוח, הרי כבשר גדי היא נחשבת].

ג תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא תוספת לדברי המשנה בענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל במכירה לגוי בערב שבת. שבית שמאי אומרים: לא ימכור אדם חפצו לגוי, ולא ישאילנו, ולא ילונו, ולא יתן לו חפץ במתנה בערב שבת אלא תוך כדי הזמן שיגיע הגוי לביתו מבעוד יום. ובית הלל אומרים: מותר לעשות זאת כדי הזמן שיגיע הגוי לבית הסמוך לחומה של המקום אליו הוא הולך. ר' עקיבא אומר: מותר לתת לגוי בערב שבת תוך כדי הזמן שיצא הגוי מפתח ביתו של הישראלי, ומה שיעשה הגוי אחר כך — אינו חשוב. אמר ר' יוסי בר' יהודה: הן הן דברי ר' עקיבא, הן הן דברי בית הלל. אלא לא בא ר' עקיבא אלא לפרש את דברי בית הלל. שהתנא שגרס בדברי בית הלל עד שיגיע לבית הסמוך לחומה, היתה זו מעין שיטת בית שמאי, ובא ר' עקיבא להבהיר את שיטת בית הלל האמיתית.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא מעין עקרון זה במחלוקת אחרת. שבית שמאי אומרים: לא ימכור אדם חמצו בערב פסח לגוי, אלא אם כן יודע בו שיכלה החמץ קודם הפסח, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: כל זמן שמותר לאוכלו — מותר למוכרו, ואין עוד אחריות הישראלי על חמץ שנמכר לגוי משעה שנמכר. ור' יהודה אומר: