סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

פירוש שטיינזלץ

באונס שאמנם עבר האיש עבירה חמורה, אבל האשה אינה נאסרת לבעלה, כאן כשעשתה גם היא ברצון, ואז היא נאסרת על בעלה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הא והא [זו וזו] באונס, ולא קשיא [ואינו קשה]: כאן שאמרנו שעצם העבירה אין לה תקנה, זה באשת כהן, שגם כשנבעלה באונס היא אסורה לבעלה, ונמצא שגרם נזק שאין לו תיקון, כאן באשת ישראל שהאנוסה אינה אסורה לבעלה.

אגב המדובר בתלמיד חכם היוצא מדברי תורה מוסיפים מדרש על הכתוב: "וליוצא ולבא אין שלום מן הצר" (זכריה ח, י), אמר רב: כיון שיוצא אדם מדבר הלכה (משנה) אפילו לדבר מקרא — שוב אין לו שלום, שרבים מדברי המקרא סתומים ואין להורות מהם הלכה ללא פירוש המשנה לדברים הללו.

ושמואל אמר: זה הפורש מתלמוד למשנה אין לו שלום, מפני שהתלמוד מבואר בטעמיו, ובמשנה רק פסקי הלכה שלא תמיד טעמם ברור. ור' יוחנן אמר: אפילו היוצא מתלמוד לתלמוד כגון מתלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי, שיש לו קשיים בשיטת הלימוד החדשה ואיננו מוצא את מקומו.

א משנה אגב דיני חגיגה הנזכרים כאן מביאים רשימה של נושאים שונים בהלכה. היתר נדרים, ההלכה שאפשר להתיר נדרים על ידי זה ששואלים את החכם והוא מתיר את הנדר — פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו, כלומר, אין הדבר מפורש במקרא ויש לכך רק רמז קלוש, ואינו אלא מן הדינים שנמסרו לחכמים בתורה שבעל פה.

הלכות שבת, הלכות חגיגות והמעילות — הרי הם כהררים (הרים) גדולים התלוין בשערה דקה, משום שהן מקרא מועט לפי הערך והלכות מרובות. אולם הדינין (דיני ממונות) והעבודות (דיני הקרבנות) הטהרות והטמאות והעריות — יש להן על מה שיסמכו, משום שיש להן בסיס נרחב הכתוב בתורה והן הן גופי תורה.

ב גמרא תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: היתרי נדרים יש להם על מה שיסמכו, שנאמר: "כי יפליא נדר" (ויקרא כז, ב), "כי יפלא לנדור נדר" (במדבר ו, ב) שתי פעמים, וכפל לשון מיוחדת זו של "הפלאה", שמובנה פירוש, באה ללמד: אחת הפלאה לאיסור שמפרש ומגלה דעתו לקבל הנדר, ואחת הפלאה להיתר שמפרש לחכם ומוצא טעם מדוע לא יחול הנדר, הרי רמז להיתר נדרים.

ר' יהושע אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר: "אשר נשבעתי באפי" (תהלים צה, יא), כלומר, באפי (בכעסי) נשבעתי, וחזרתי בי. והוא הבסיס העיקרי להיתר נדרים, כאשר הנודר אומר לחכם שהוא מתחרט על מה שנדר בעת כעסו.

ר' יצחק אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר: "כל נדיב לבו יביאה" (שמות לה, ה), שאדם מחוייב לקיים נדרו כל עוד הוא עומד ברצונו, אבל אם לבו איננו עוד עמו, שהוא מתחרט — יש לו היתר. חנניה בן אחי ר' יהושע אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר: "נשבעתי ואקימה לשמר משפטי צדקך" (תהלים קיט, קו), ומכאן משמע שיש שבועה שאפשר שלא לקיים אותה, והיא שבועה שהותרה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם, אמרי להו [אילו הייתי שם, במושב חכמים אלה הייתי אומר להם]: דידי עדיפא מדידכו [הראייה שלי עדיפה משלכם], ומהי — שנאמר: "לא יחל דברו" (במדבר ל, ג), ונדייק מכאן: הוא עצמו אינו מוחל ומוותר על דברו, אבל אחרים, החכמים, מוחלין לו, וזהו ענין היתר נדרים. אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא [לכולם יש להם שבירה, קושיה, סתירה], לבר [חוץ] מדברי שמואל דלית ליה פירכא [שאין לו, לדבריו, שבירה].

ומפרטים: דאי [שאם] ממה שאמר ר' אליעזר — דלמא [שמא] צריך להבין את כפל לשון "הפלאה" שבכתוב כדברי ר' יהודה שאמר משום (בשם) ר' טרפון. דתניא כן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר משום ר' טרפון: אם אנשים התערבו על דבר שלא היה ברור להם, והתנו שאם לא יתקיימו דבריהם יהיו נזירים — לעולם אין אחד מהם נזיר, משום שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה. שנזירות חלה רק כאשר ברור לנודר שהוא מחייב את עצמו, ולא כשעצם ההתחייבות מוטלת בספק, ו"כי יפליא" (במשמעות: יפריש, יבדיל) בא להדגיש נקודה זו.

וכן אי [אם] מדברי ר' יהושע — יש לומר דלמא הכי קאמר [שמא כך אמר הכתוב]: באפי נשבעתי — ולא הדרנא בי [ואינני חוזר בי] למרות שהיה זה בשעת כעס. אי [ואם] מדברי ר' יצחק שלמד מלשון "נדיב לבו" — דלמא [שמא] בא הפסוק לאפוקי [להוציא] מדברי שמואל האחרים, שאמר שמואל: מי שגמר בלבו לאסור על עצמו דבר בנדר, אין די בכך וצריך בכל זאת שיוציא הנדר בשפתיו בדיבור, והא קא משמע לן דבר זה השמיע לנו הכתוב]: דאף על גב [שאף על פי] שלא הוציא בשפתיו, כיון שנדב בליבו — נתחייב לקיים הנדר.

אי [אם] מדברי חנניה בן אחי ר' יהושע — דלמא [שמא] יש לפרשם כרב גידל אמר רב. שאמר רב גידל אמר רב: מנין שנשבעין לקיים את המצוה ואין אומרים שהיא שבועת שוא, שהרי הוא מחוייב בה בין כה וכה — שנאמר: "נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך",

אלא רק לשמואל לית ליה פירכא [אין לו, לראייתו, שבירה]. אמר רבא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב נחמן בר יצחק: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים בפתגם מקובל]: טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צנא דקרי [טוב פלפל חריף אחד ממלוא הסל דלעות], שיש בו טעם יותר מבכולן.

ג נאמר במשנה שהלכות שבת הן כהררים התלוים בשערה. ותוהים: הלא עיקרי הלכות שבת מיכתב כתיבן [כתובות הן], שאיסור מלאכה ברור ומפורש בתורה! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] המשנה אלא לכ דברי ר' אבא, שאמר ר' אבא: החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה ולא לגומה עצמה — פטור עליה ואינו מתחייב משום מלאכת החפירה, כיון שלא התכוון לעשיית מלאכה זו. ולחידוש זה וכיוצא בו רמזו כאן, שאף שנעשתה מלאכה גמורה בשבת — אין חייבים עליה.

לעצם הענין שואלים: הלכה זו שאמר ר' אבא כמאן שיטת מי] — כשיטת ר' שמעון, שאמר: מלאכה שאינה צריכה לגופה — פטור עליה, שמלאכה שעושה אדם כאשר איננו מעוניין בתוצאתה של אותה מלאכה האסורה, וכוונתו לדבר אחר הנובע ממנה — פטור עליה, לפי שלא היתה זו מלאכה הנעשית מתוך מחשבה וכוונה מליאה.

ודוחים: אין הכרח לומר כך, אלא אפילו תימא [תאמר] שסבור ר' אבא כר' יהודה שלדעתו מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, אבל התם [שם] בהלכה הכללית של ר' יהודה מדובר כאשר אדם עושה מלאכה שבה הוא מתקן, אולם הכא [כאן] בחפירת הגומא מקלקל הוא שהרי חפירת הגומה עצמה איננה מלאכת תיקון אלא קילקול האדמה בלבד, ובמלאכה בלתי שלימה כזו גם ר' יהודה מודה שפטור.

ולענייננו שואלים: מאי [מהו] הרמז בדברי התורה להלכה זו, שכן מתוך שנוקטת המשנה בלשון "כהררין התלויין בשערה", משמע שאינם מפורשים במקרא אלא ברמז בלבד.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר