שני תשלומין של פסח ראשון הוא, שאינו אלא תשלום של קרבן פסח למי שנתחייב בראשון ונאנס בטומאה או שהיה בדרך רחוקה ובשל כך לא עשאו, ורק לדעה זו ניתן להוכיח מכאן שטומאה אינה עושה דחיה גמורה. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי פסח שני רגל בפני עצמו הוא שנקבע לאותם אנשים שלא הקריבו עוד את קרבן הפסח (גם אם לא נתחייבו בו בשעתו), אם כן אין מכאן כל הוכחה לענין תשלומים למי שנטמא, ולשיטה זו מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אלא אמר רב פפא: יש לדחות את תירוצו של ר' ירמיה, ולומר כי קסבר [סבור] ר' יוחנן כי לילה אינו מחוסר זמן, שאף על פי שבלילה אי אפשר בפועל להקריב קרבן, אולם מי שהיה ראוי כבר להקריב באותו זמן, גם אם היה זה בלילה — איננו נחשב כמחוסר זמן. ואף לענייננו, כיון שבתחילת הלילה היה טהור, הרי זה כאילו כבר היה טהור ביום השמיני, אף שבפועל איננו יכול להקריב, ולכן טומאה חדשה בלילה זה מחייבתו להביא קרבן נוסף. ותוהים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך] שלילה אינו נחשב כמחוסר זמן?

והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן בדיני זב, שזב מביא קרבן אחד אף על זיבות הרבה, אולם אם חזר וראה לאחר שכבר נטהר ונתחייב קרבן — חוזר ומביא קרבן על זיבתו הנוספת. ואמר ר' יוחנן, שאם לאחר שספר הזב שבעה נקיים חזר וראה זיבה אחת בלילה ושתים ביום — מביא קרבן על הטומאה השניה, כי אף שהראייה הראשונה היתה בלילה, עיקר הזיבה היא בשתים האחרונות. ושתי הראיות שביום מצטרפות לראשונה, והרואה זוב שלוש פעמים חייב בקרבן.

אבל אם ראה שתים בלילה ואחת ביום — אינו מביא, משום שהראייה השניה שבלילה איננה נחשבת, כיון שאין הזמן ראוי עדיין להבאת קרבן, ואם כן נמצא שלא ראה ראיות של זיבה גמורה המחייבתו קרבן נוסף בזמן טהרתו. ואי סלקא דעתך קסבר [ואם עולה על דעתך שסבור] ר' יוחנן לילה אינו מחוסר זמן, אם כן אפילו ראה שתים בלילה ואחת ביום מביא עוד קרבן!

ודוחים: כי קאמר [כאשר אמר] ר' יוחנן את ההלכה הזו אמר אותה לדברי האומר לילה מחוסר זמן, אבל הוא עצמו שסבור שאף אם ראה את כל שלוש הראיות בלילה מביא קרבן נוסף. ותוהים: אם הכוונה לדברי האומר כך — פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הוא שאינו מתחייב, ומה חידש ר' יוחנן? ומשיבים: יש בכך חידוש, כי שתים ביום ואחת בלילה אצטריכא ליה [הוצרכה לו] לומר,

סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כאתקפתא [כקושייתו] של רב שישא בריה [בנו] של רב אידי שהקשה במסכת כריתות על הלכה זו של ר' יוחנן באמרו שאין טעם לחלק בין זיבה אחת בלילה לשתי זיבות בלילה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כתירוצו של רב יוסף, שראייה ראשונה של זוב נחשבת כקרי בלבד, ואין דנים בה בכל דיני זיבה.

א שנינו במשנה: עבר הרגל ולא חג — אינו חייב באחריותו, שאף אם הפרישו ונאבד אינו צריך להביא קרבן אחר תחתיו, אלא איבד את המצוה, ועל זה נאמר: "מעות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות".

אמר ליה [לו] החכם בר הי הי להלל: אין לשון הכתוב מתיישבת בדרשה זו, כי האי [זה] "להימנות" אינו הביטוי המתאים, אלא "להמלאות" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! אלא הכתוב מדבר על מי שמנוהו חביריו להצטרף עימם לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהם, ומאחר שעשוהו חבריו לבדם, הרי שוב אינו יכול להימנות באותו מנין.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: "מעות לא יוכל לתקן" — זה שביטל קריאת שמע של שחרית או קריאת שמע של ערבית, או שביטל תפלה של שחרית, או תפלה של ערבית, שהרי אינו יכול להשלים בזמן אחר, "וחסרון לא יוכל להימנות" — זה שנמנו חביריו לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהן.

כיון שהוזכרו חילופי הדברים בין בר הי הי להלל מביאים עוד: אמר ליה [לו] בר הי הי להלל, מאי דכתיב [מה פירושו של הכתוב]: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עבד אלהים לאשר לא עבדו" (מלאכי ג, יח), הרי לכאורה יש כאן כפילות, שהרי היינו [זהו] צדיק — היינו [זהו] "עובד אלהים", היינו [זהו] "רשע" היינו [זהו] "אשר לא עבדו"! אמר ליה [לו], כך צריך להבין: זה ש"עבדו" וזה ש"לא עבדו" תרוייהו צדיקי גמורי נינהו [שניהם צדיקים גמורים הם] ששניהם עובדים את ה', ובכל זאת יש הבדל ביניהם כי אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים, לשונה פרקו מאה פעמים ואחד. שהעושה מצוה אחת יותר מאשר הורגל, הרי האיש הזה נקרא עובד ה' באמת.

אמר ליה [לו] בר הי הי: ומשום חד זימנא [פעם אחת] שלא שנה קרי ליה [קורא לו] הכתוב "לא עבדו"? אמר ליה [לו]: אין [כן], צא ולמד משוק של חמרין (מובילי חמורים) כיצד קובעים הם מחירים: עד מרחק עשרה פרסי [פרסות] — מקבלים החמרים בשכרם זוזא [זוז] ואילו ממי שרוצה לשכור חד עשר פרסי [אחת עשרה פרסות] — בתרי זוזי [בשני זוזים], משמע שלתוספת מעבר לרגיל יש שינוי משמעותי בערך.

ועוד מסופר על בר הי הי, אמר ליה [לו] אליהו הנביא לבר הי הי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת לר' אלעזר: מאי דכתיב [מה פירוש הכתוב]: "הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עני" (ישעיהו מח, י) — מלמד שחזר (חיפש) הקדוש ברוך הוא על כל מדות טובות כדי ליתן מהן לישראל, ולא מצא ("בחרתיך") אלא עניות ("כור עוני") שהיא טובה להם מכולן, שבגללה הם נמנעים מעבירות, ומתמרקים עוונותיהם. אמר שמואל ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב יוסף: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים בפתגם עממי]: יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא [נאה עניות ליהודים כמו רסן אדום לסוס לבן].

ב שנינו במשנה: ר' שמעון בן מנסיא אומר: אי זה הוא "מעות לא יוכל לתקון" — זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר. ומלשון המשנה מדייקים: הוליד — אין [כן], לא הוליד — לא, אינו נקרא "מעוות לא יוכל לתקון"?

ומקשים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא אחרת]: ר' שמעון בן מנסיא אומר: גונב מאדם — אפשר שיחזיר גנבו ויתקן, גוזל מאדם — אפשר שיחזיר גזלו ויתקן, אבל הבא על אשת איש מרצונה ואסרה על ידי כך לבעלה לפי שאשת איש שנבעלה ברצון לאחר אסורה לבעלה — נטרד מן העולם והלך לו, שאין לו תיקון ותשובה גמורה.

ר' שמעון בן יוחי אומר: מי שבא לבדוק בהמה לקרבן שמא יש בה מום אין אומר "בקרו גמל" או "בקרו חזיר", שהרי הם פסולים לקרבן ולאכילה מעיקרם, אלא אומרים "בקרו טלה". וכן הלשון "מעוות" שייכת רק במי שהיה קודם ישר. ואי זה — זה תלמיד חכם שפירש מן התורה.

ובאותו ענין ר' יהודה בן לקיש אמר: כל תלמיד חכם שפירש מן התורה עליו הכתוב אומר: "כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו" (משלי כז, ח), ואומר כיוצא בו: "מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי" (ירמיה ב, ה), שמי שהיה קרוב לה' ונתרחק ממנו עונשו מרובה. על כל פנים יש סתירה לשיטת ר' שמעון בן מנסיא, שהרי בברייתא הוא אומר שגם הבא על הערוה בלא להוליד ממזר הוא מעוות שלא יוכל לתקון!

ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]; כאן במשנתנו מדובר כגון שבא על אחותו פנויה, שאמנם הביאה עצמה היא חטא כבד, אלא שאם לא הוליד ממזר יש לכך תיקון על ידי תשובה, כאן כשעבר באשת איש שהוא גורם נזק שאי אפשר לתקנו, משום שהיא נאסרת לבעלה. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] ופרש: הא והא [זו וזו] מדברים באשת איש, ולא קשיא [ואינו קשה]: כאן במשנתנו מדובר