א משנה הכל חייבין בשלושת הרגלים במצוות ראייה — להיראות ולהקריב בבית המקדש, חוץ מחרש, שוטה, וקטן, וטומטום (מי שאין אברי המין שלו ניכרים) ואנדרוגינוס (שיש לו סימני זכר ונקיבה), ונשים, ועבדים שאינם משוחררים, החיגר (שרגליו פגומות), והסומא (העיוור), והחולה, והזקן, ומי שאינו יכול לעלות ברגליו מטעם אחר.

איזהו קטן לענין זה שאיננו חייב בראייה — כל תינוק שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות כך מירושלים להר הבית, אלו דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות ברגל מירושלים להר הבית, שנאמר: "שלש רגלים" (שמות כג, יד), משמע שהחובה היא לעלות ברגליים דווקא.

בית שמאי אומרים: קרבן הראייה, שהוא קרבן עולה שמביא העולה לרגל, בבואו להיראות במקדש, חייב להיות בשווי של לפחות שתי כסף, וקרבן החגיגה שהוא קרבן שלמים שמביאים בחג — לפחות מעה כסף. ובית הלל אומרים: שווי עולת הראייה צריך להיות מעה כסף לפחות, והחגיגה שתי כסף לפחות.

ב גמרא שנינו במשנה כי הכל חייבין בראייה, ושואלים: "הכל" לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה], מה מוסיפים על ידי תוספת המלה "הכל"? ומסבירים: לאתויי [להביא, לרבות] את מי שהוא חציו עבד וחציו בן חורין, שכיון שחציו בן חורין חייב הוא בכל אופן בעלייה לרגל. ושואלים: ולדעת רבינא שאמר כי מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראייה, אם כן "הכל" לאתויי מאי [להביא את מה] עוד? ומשיבים: לאתויי [להביא] מי שהיה חיגר ביום הראשון של הרגל ולא יכול היה לעלות, ונתפשט (ונתרפא) ביום השני של החג, שגם הוא חייב לעלות.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שכל שבעת ימי החג כולן הם תשלומין זה לזה, וחובת העליה והראייה חלה על כל ימי החג בשוה, ולכן מי שלא יכול לעלות בראשון עולה בשני. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שהחיוב הוא בעיקרו ביום הראשון ושאר הימים כולן תשלומין של היום הראשון הם, ולכן מי שהיה פטור מלעלות ביום הראשון של החג שוב אינו צריך לעלות, אם כן "הכל" לאתויי מאי [להביא את מה]? ומשיבים: לאתויי [להביא] סומא (עיוור) באחת מעיניו שגם הוא חייב לעלות.

ומעירים: ודלא כי האי תנא [ושלא כשיטתו של תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: יוחנן בן דהבאי אומר משום ר' יהודה: סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה, שנאמר: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך" (שמות כג, יח), ועל פי ה"כתיב" בספר התורה אפשר לקרוא "יראה כל זכורך את פני האדון ה' ", ואילו הקריאה לפי המסורת היא "יראה", ודורשים: כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה כשבא לראות דרכה של ראייה היא בשתי עיניו, אף ליראות — בשתי עיניו, ומי שסומא באחת מהן איננו חייב לעלות ליראות ברגל.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם כדאמרי מעיקרא [כפי שאמרו מתחילה] שבא לרבות בחיוב עליה לרגל מי שחציו עבד וחציו בן חורין, ודקא קשיא לך הא [ומה שהיה קשה לך מזה] שאמר רבינא — לא קשיא [אין זה קשה], כי כאן במשנתנו — נאמרו הדברים כשיטת משנה ראשונה, כאן מה שאמר רבינא — הוא כמשנה אחרונה. וביאור הדבר — דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שחציו עבד וחציו בן חורין — עובד את (בשביל) רבו (אדוניו) שהוא משועבד לו יום אחד, ובגלל היותו חציו בן חורין הוא עובד את (בשביל) עצמו יום אחד לסירוגין, אלו דברי בית הלל.

אמרו להם בית שמאי: