תקנתם בכך את רבו, כלומר, מצאתם תקנה שהיא מועילה לרבו של העבד, ואת עצמו לא תקנתם. ומדוע; לישא שפחה אינו יכול, שכן הוא בן חורין למחצה, וישראל אסור בשפחה, וכמו כן לישא בת חורין אינו יכול, שהוא אסור בה כיון שהוא חציו עבד,

ליבטיל [שייבטל] מפריה ורביה ולא ישא אשה כלל? — והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: "לא תהו בראה לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח). אלא, מפני תיקון העולם כלומר, לשם תקנתו של העבד כופין (מכריחים) את רבו, ועושה אותו בן חורין, כלומר, משחרר את החלק השייך לו, וכותב לו העבד שטר חוב על חצי דמיו (שוויו, מחירו) ומשלם לאדון. וחזרו לבסוף בית הלל להורות כדברי בית שמאי, שיש לשחרר עבד כזה, ודברי רבינא הם לפי המשנה האחרונה כשיטת בית הלל לאחר חזרה, וכיון שחובה על בעליו לשחררו ועדיין אינו משוחרר לגמרי — פטור מן הראייה.

שנינו במשנה: הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן. ומעירים: קתני [שנה] פה חרש דומיא [בדומה] לשוטה וקטן, ומסמיכות זו אפשר ללמוד: מה שוטה וקטן דלאו [שלא] בני דעה הם כלל, אף חרש שמדובר בו פה — דלאו בר [שלא בן] דעה הוא. וקא משמע לן [והשמיע לנו] בכך כדתנן [כפי ששנינו במשנה] אחרת: חרש שדיברו חכמים בכל מקום הוא אדם שאינו שומע ואינו מדבר ובשל כך דעתו איננה צלולה. ומכאן נדייק: הא [הרי] אם מי שהוא מדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר — הריהו חייב במצוות, ככל אדם אחר.

ומעירים: תנינא להא [שנינו דבר זה] במקום אחר, דתנו רבנן [ששנו חכמים] בברייתא: המדבר ואינו שומע — זהו הקרוי חרש, שומע ואינו מדבר — זהו אלם, זה וזה, חרש ואילם אלה, הרי הן כפקחין לכל דבריהם (דיניהם), ומכאן שחרש שדנו בו חכמים בכל מקום הוא מי שאינו שומע ואינו מדבר.

לעצם לשון הברייתא שואלים: וממאי [וממה, כיצד] יודע אתה שמדבר ואינו שומע זהו חרש, שומע ואינו מדבר זהו אלם? דכתיב [שנאמר]: "ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו" (תהלים לח, יד), ומכאן שחרש הוא מי שאינו שומע, ואילם — שאינו מדבר. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כדאמרי אינשי [כפי שאומרים אנשים] בביטוי מקובל: אישתקיל מילוליה [ניטל דיבורו], ו"אילם" הוא כקיצור, נוטריקון, של המילים "אישתקיל מילוליה".

שנינו שהמדבר ואינו שומע או השומע ואינו מדבר חייב. ושואלים והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר — פטור!

אמר רבינא ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רבא: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך יש לשנותה]: הכל חייבין בראייה ובשמחה, אכילת בשר קדשים בימי החג, חוץ מחרש המדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר, שפטור מן הראייה, ואף על פי שפטור מן הראייה חייב בשמחה. ואולם את שאינו לא שומע ולא מדבר, וכן שוטה וקטן — פטור אף מן השמחה, הואיל ופטורים אלה מכל מצות האמורות בתורה לפי שאינם בני דעת.

ומביאים לכך סיוע, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: הכל חייבין בראייה ובשמחה, חוץ מחרש המדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר, שפטורין מן הראייה. ואף על פי שפטור מן הראייה —