של סדום שבה עשו את חטאיהם היתה בסך הכל עשרים ושש שנים, דכתיב [שכן נאמר]: "שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעמר ושלש עשרה שנה מרדו. ובארבע עשרה שנה בא כדרלעומר" (בראשית יד, ד–ה). ושתים עשרה שנה וארבע עשרה שנה יחד שבהן היו משועבדים אינן ימי שלוה, ורק עשרים ושש שנים אחרות היו להם לשלוה ולחטא.

א ועוד אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: כל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת לסוף היא חרבה, משום בזיון בית הכנסת. ורמז לדבר ממה שנאמר: "לרומם את בית אלהינו ולהעמיד את חרבתיו" (עזרא ט, ט), שהבית המיוחד לה' צריך להיות מרומם מן השאר. ומוסיפים: והני מילי בבתי [ודברים אלה נאמרו בגובה הבתים] עצמם, אבל בקשקושי ואברורי לית לן [בעמודים ובמגדלים, היוצאים מן הבית, אין לנו] בה איסור. אמר רב אשי: אנא עבדי [אני עשיתי] לעיר מתא מחסיא שלא חרבה [תחרב], שבנה את בית הכנסת והגביהו משאר הבתים. ושואלים: והא [והרי] חרבה מתא מחסיא לבסוף! ומשיבים: על כל פנים, מאותו עון לא חרבה , אלא עוונות אחרים גרמו לכך.

ב ועוד אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: מוטב להיות תחת עולו של ישמעאל ולא תחת עולו של נכרי (רומאים). תחת נכרי ולא תחת חבר (כהני האש הפרסיים). תחת חבר ולא תחת תלמיד חכם. שאם יחטא כנגד תלמיד חכם הממונה עליו יקפיד עליו ויענש בידי שמים. תחת תלמיד חכם ולא תחת יתום ואלמנה, לפי שהם נעלבים בקלות והבטיח ה' שישמע צעקתם ויעניש את הפוגעים בהם.

ועוד אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: עדיף להיות חולה בכל חולי ממושך, ולא בחולי מעים. וכן עדיף לסבול כל כאב ואפילו חד וקשה, ולא כאב לב. כל מיחוש קל, ולא מיחוש ראש. כל רעה, ולא אשה רעה.

ג ועוד אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: גם אם יהיו כל הימים דיו, והאגמים (קני הסוף הגדלים ליד המים) יהיו קולמוסים לכתיבה, והשמים יהיו יריעות עליהם ייכתבו הדברים, וכל בני אדם יהיו לבלרין (סופרים) — אין כל אלה מספיקים לכתוב חללה של רשות, כלומר, את כל הדברים שהממשלה צריכה לדאוג ולטפל בהם. אמר רב משרשיא: מאי קראה [מהו הכתוב] המרמז על כך? — "שמים לרום וארץ לעמק ולב מלכים אין חקר" (משלי כה, ג).

ד ועוד אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: יפה תענית לבטל חלום רע כאש השורפת את הנעורת. אמר רב חסדא: והתענית מועילה דווקא בו ביום שחלם. ואמר רב יוסף: אם אדם מצטער על חלום רע שחלם מותר לו להתענות אפילו בשבת.

ומסופר כי רב יהושע בריה [בנו] של רב אידי איקלע לבי [הזדמן לבית] רב אשי. עבדי ליה עיגלא תילתא [עשו לו עגל מובחר]. אמרו ליה [לו]: לטעום מר מידי [יטעם אדוני משהו]. אמר להו [להם]: בתענית יתיבנא [יושב אני]. אמרו ליה [לו]: וכי לא סבר ליה מר להא [סבור אדוני הלכה זו] שאמר רב יהודה? שכן אמר רב יהודה: לוה אדם תעניתו ואינו מתענה ביום מסויים, ופורע ומתענה תענית זו ביום אחר, ואם כן יכול אף אתה לדחות תעניתך ליום אחר! אמר להו [להם]: תענית חלום הוא. ועליה אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: יפה תענית לבטל חלום רע כאש השורפת את הנעורת. והוסיף ואמר על כך רב חסדא כי התענית מועילה דווקא בו ביום שחלם. ואמר על כך רב יוסף שאם אדם מצטער על חלום רע שחלם מותר לו להתענות אפילו בשבת.

ה שנינו במשנה כי אם התחילו כבר בכל אחד מן העיסוקים אין מפסיקין לתפלה, אבל מפסיקין לקריאת שמע. ושואלים: הא תנא ליה רישא [הרי שנה אותו כבר בראש המשנה] שאין מפסיקין, ומשום מה חוזר שוב לדבר זה? ומשיבים: סיפא אתאן [בסוף המשנה באנו] לדון בדברי תורה, שגם בהם יש לנהוג כך. וכפי דתניא [ששנינו בברייתא]: חברים (תלמידי חכמים) שהיו עוסקים בתורה — מפסיקין מתורתם לקרוא קריאת שמע, ואולם אין מפסיקין לתפלה. אמר ר' יוחנן: יש לסייג את הדברים ולא כי לא שנו שאין מפסיקים בתפילה אלא כגון ר' שמעון בן יוחאי וחביריו שתורתן אומנותן (מקצועם) ואינם מפסיקין כלל מלימודה. אבל כגון אנו, העוסקים גם בדברים אחרים, מפסיקין בין קריאת שמע בין לתפלה.

על עיקר הדברים שואלים: והתניא [והרי שנינו] בברייתא אחרת: כשם שאין מפסיקין לתפלה, כך אין מפסיקין לקריאת שמע! ומשיבים: כי תני ההיא [כאשר שנויה ברייתא זו] — לגבי העוסקים בעיבור השנה היא שנויה. שכיון שעיסוקם חשוב ביותר, ועל פיו נקבעים כל מועדי השנה, התירו להם שלא לקרוא קריאת שמע. וכפי שאמר רב אדא בר אהבה, וכן תנו סבי [שנו זקני] העיר הגרוניא שכך אמר ר' אלעזר בר' צדוק: כשהיינו עוסקין בעיבור השנה ביבנה לא היינו מפסיקין לא לקריאת שמע ולא לתפלה.

ו משנה משנה זו עוסקת בהרחקות שונות, ובעיקר בדיני שבת, שנעשו כדי להרחיק אדם מעבירה שהיה עשוי לעשותה על ידי שיגרה והרגל. ואמרו: לא יצא החייט כשמחטו אצלו סמוך לחשכה של ערב שבת, שמא ישכח שהוא מטלטל את המחט ויצא עמה ברשות הרבים אף כשיגיע ליל השבת. וכן לא יצא הלבלר בקולמוסו מאותו טעם. וכמו כן לא יפלה את כליו (יבדוק אותם מן הכינים) בשבת, ולא יקרא אדם בספר לאור הנר, שלא יבוא לתקן את פתילת הנר. ואולם באמת אמרו הלכה קבועה, שהחזן יכול שיהא רואה היכן, באיזה מקום בספר התינוקות הנמצאים תחת השגחתו קוראין בתורה, ואף לאור הנר בשבת, אבל הוא עצמו לא יקרא. כיוצא בו קבעו גזירה דומה לכך גם בהלכות אחרות, שאמרו: לא יאכל הזב אף עם אשתו הזבה אף על פי ששניהם טמאים, מפני שעל ידי אכילתם יחד יבואו לקרבה יתירה ולידי הרגל עבירה.

ז גמרא מדיני הגזירות שנגזרו שמא יעבור אדם עבירה תנן התם [שנינו במשנה שם]: לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה מים המצויים ברשות הרבים, או להיפך, שיעמוד ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד, שמא יעביר את הכלי שהוא שותה בו מים למקום שהוא עומד בו, ויתחייב חטאת. אבל אם הכניס את ראשו ורובו למקום שהוא שותה — אין לחשוש עוד, ומותר.