ורב אשי אמר טעם אחר: משום שעיסה זו הוי ליה [הריהי] דבר שיש לו מתירין, שהרי למחר, לאחר החג, יתבטל האיסור, וכלל הוא כי כל דבר שיש לו מתירין — אפילו באלף לא בטיל [בטל].

א שנינו במשנה: ר' יהודה פוטר במים. ושואלים: מים — אין [כן] בטלים ואילו מלח לא בטל? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: ר' יהודה אומר: מים ומלח בטלין בין בעיסה בין בקדרה (בתבשיל)! ומשיבים: לא קשיא [קשה]; הא [זו], דברי ר' יהודה במשנתנו — במלח סדומית שהוא עבה ואינו בטל, הא [זו] דברי ר' יהודה בברייתא — במלח אסתרוקנית שמוציאים ממי הים והוא דק ואינו ניכר ולכך הוא בטל.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא], שר' יהודה אומר: מים ומלח בטלין בעיסה, ואין בטלין בקדרה מפני רוטבה! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] שאמר ר' יהודה שהמלח בטל בתבשיל — מדובר בתבשיל עבה, שאין הרוטב ניכר בו. הא [זו] שאמר ר' יהודה שאין המלח בטל בו — מדובר בתבשיל רכה שהרוטב ניכר בו, ולכן אין המים והמלח בטלין בו.

ב משנה הגחלת ששואל אדם מחבירו — הריהי כרגלי הבעלים, שמותר להוליכה בשבת לכל מקום שמותר לבעליה ללכת אליו, שכיון שיש בה ממש, יש לייחס אותה לבעליה. ושלהבת, שמדליק אדם נרו משלהבת של חבירו — נלקחת בכל מקום לפי שאין בה ממש. וכהבדל זה הנובע מן ההבדל המהותי שבין הגחלת לשלהבת, מצאנו גם בעניינים אחרים; גחלת של הקדש כיון שיש בה ממשות — מועלין בה, שכל המשתמש בה לצורך חולין — מועל בה. ושלהבת הקדש, כיון שאין בה ממש — לא נהנין לכתחילה, ואם עבר ונהנה — לא מועלין. ובדומה לזה: המוציא גחלת לרשות הרבים בשבת — הרי זה חייב משום מלאכת הוצאה, והמוציא שלהבת — פטור.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: חמשה דברים נאמרו בגחלת בהבדל הלכה למעשה שבין גחלת לשלהבת: הגחלת היא לענין שביתה כרגלי הבעלים, ואילו השלהבת ניטלת בכל מקום. גחלת של הקדש — מועלין בה, ואילו השלהבת — לא נהנין ולא מועלין בה. גחלת של עבודה זרה — אסורה בהנאה ואילו השלהבת — מותרת. המוציא גחלת לרשות הרבים — הריהו חייב, ואילו המוציא שלהבת — פטור. המודר הנאה מחבירו (שנדר שלא ליהנות ממנו) — אסור בגחלתו, ואולם מותר הוא בשלהבתו.

על פרטי הדינים המובאים בברייתא זו שואלים: מאי שנא [במה שונה] שלהבת של עבודה זרה דשריא [שהיא מותרת] לגמרי מלכתחילה, שהרי נקטה הברייתא ביחס אליה את הלשון "מותרת", ומאי שנא [ובמה שונה] גחלת של הקדש דאסירא [שהיא אסורה] להשתמש בה לכתחילה? שהרי נקטה הברייתא לגביה לשון "לא נהנין ולא מועלין"! ומסבירים: עבודה זרה דמאיסה ובדילי אינשי מינה [שהיא מאוסה ליהודים ובדלים אנשים ממנה] — לא גזרו בה רבנן [חכמים] גזירות נוספות, ולכן התירו שלהבת, שהרי אין בה ממש. אולם הקדש, דלא מאיס [שאינו מאוס] ולא בדילי אינשי מיניה [ואין אנשים בדלים ממנו] — גזרו ביה רבנן [בו חכמים] כדי להרחיק מלהשתמש בו.

ד שנינו בברייתא כי המוציא גחלת לרשות הרבים בשבת — חייב, ו המוציא שלהבת — פטור. ושואלים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא] המוציא שלהבת בשיעור כלשהו בשבת — חייב! אמר רב ששת: שם מדובר כגון שהוציאו את השלהבת בקיסם, ויש בכך משום הוצאה חשובה.

ומקשים: אם כן ותיפוק ליה [ותצא לו] שאותה הלכה שחייב על ההוצאה, לא בשל השלהבת אלא משום הקיסם שהוציא! ומשיבים: שם מדובר בדלית ליה שיעורא [שאין בו בקיסם עצמו שיעור] כדי הוצאה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: המוציא עצים בשבת — שיעורם כדי לחייבו מדין הוצאה, הוא שיש בהם כדי לבשל בהם ביצה שהיא הקלה ביותר לבישול — ביצת תרנגולת. ונמצא שהמוציא קיסם, כיון ששיעורו קטן מאד ואין אפשרות לבשל בו כלום, מתחייב רק בשל השלהבת לבדה.

אביי אמר אופן אחר: כגון דשייפיה מנא משחא [כגון שמרח כלי בשמן] ואתלי ביה נורא [והדליק בו אש] והוא השלהבת שמוציא. ושואלים: ותיפוק ליה [ותצא לו], כלומר, ייאסר הדבר משום הוצאת מנא [הכלי עצמו]! ומשיבים: כאן מדובר בחספא [בחרס בלבד] שהוא שבר כלי.

ומקשים: ותיפוק ליה [ותצא לו] הלכה זו משום חספא [החרס עצמו]! ומשיבים: בדלית ליה שעורא [שאין בו שיעור]. דתנן [שכן שנינו במשנה אחרת]: חרס שיעורו לענין הוצאה — כדי ליתן בין פצים לחבירו, שמניחים לעיתים חרס קטן בתוך מסגרת (פצים) החלון בשעת בנייתו. אלו דברי ר' יהודה.

ושואלים: אלא הא דתנן [זו ששנינו במשנתנו] המוציא שלהבת פטור, אם כן היכי משכחת לה [כיצד מוצא אתה אותה]? שהרי אמרנו שאם מוציאים את השלהבת על גבי חפץ כלשהו חייבים על כך! ומשיבים: כגון דאדייה אדויי [שהשליכה] לרשות הרבים בלא שתאחז בחפץ מסויים.

ה משנה בור מים של היחיד — הרי המים שבו כרגלי היחיד בעל הבור, שמותר לטלטלם רק עד מקום שהוא עצמו מותר ללכת אליו. ובור של אנשי אותה העיר — הרי דין מימיו לענין זה כרגלי אנשי אותה העיר. בור של עולי בבל, כלומר של הציבור — הריהו כרגלי הממלא, שיכול אדם לשאוב מן המים, ואין להם תחום מוגבל לעצמם.

ו גמרא רמי ליה [השליך לו, הראה סתירה] רבא לרב נחמן: מצד אחד תנן [שנינו במשנתנו]: בור של יחיד — דינו כרגלי היחיד, ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: נהרות המושכין שנובעים מים, או מעינות הנובעין — ואפילו הם שייכים ליחיד — הרי הם כרגלי כל אדם! אמר רבא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] בבורות שיש בהם מים המכונסין שאינם נובעים וזורמים והם שייכים רק לבעליהם. ואתמר נמי [ונאמר גם כן] כעין זה שאמר ר' חייא בר אבין אמר שמואל שדין זה הוא דווקא במים מכונסין.

ז שנינו במשנה כי בור של עולי בבל מימיו כרגלי הממלא. אתמר [נאמר], שנחלקו בשאלה זו: מילא אדם מים מבור הציבור ונתן אותם לחבירו, רב נחמן אמר: מים אלה דינם כרגלי מי שנתמלאו לו (עבורו), רב ששת אמר: כרגלי הממלא עצמו.

ושואלים: במאי קא מפלגי [במה הם חלוקים], באיזה עיקרון נחלקו? ומסבירים: מר [חכם זה, רב ששת] סבר: בירא [בור] ציבורי זה דהפקירא [של הפקר] הוא, והנוטל ממנו מים — זכה בהם. ולכן, גם אם נתנם לאחר נחשבים המים כברשותו של הזוכה הראשון בהם, ולכך כרגליו הם. ומר [וחכם זה, רב נחמן] סבר: כי בירא [בור] זה דשותפי [של שותפים] הוא, שכל ישראל שותפים בו, ולכן אם מילא אחד עבור חבירו — הרי חבירו שותף בו כמוהו ולכן הוא כרגליו.

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן, ממה ששנינו, האומר לחבירו: הריני עליך חרם — המודר אסור, כלומר, אותו אדם אסור לו ליהנות מרכושו של הנודר, שהרי אמר שרכושו עבור המודר כחרם עבור ההקדש.