ושאלה נוספת בענין זה: התם תנן [שם בשבת שנינו במשנה] "אבל לא יפנה את האוצר", ואמר שמואל: מאי [מה פירוש] "אבל לא את האוצר" — כוונתו: אבל לא יגמור לפנות את האוצר כולו, וטעמו: דלמא אתי לאשויי [שמא יבוא להשוות] את הגומות הנמצאות בקרקע המחסן, ודבר זה הוא מלאכה האסורה מן התורה. ואם כן הכא מאי [כאן מה הדין]?

וצדדי השאלה: התם [שם] בשבת הוא שאסור משום דחמיר [שחמור] עונשה, אבל יום טוב דקיל [שהוא קל] — שפיר דמי [יפה הדבר] שאין חוששים עד כדי כך ויכול להשיל כמות גדולה יותר של פירות. או דלמא [שמא] התם [שם] בשבת דאיכא [שיש] בכך משום בטול בית המדרש, אמרת [אומר אתה] כי לא הותר הטלטול יותר מחמש קופות, אולם הכא [כאן] בהשלת פירות מן הגג ביום טוב דליכא [שאין] בכך משום בטול בית המדרש — לא כל שכן שאסור.

ושאלה נוספת: והכא תנן [וכאן במשנתנו שנינו]: משילין פירות דרך הארובה ביום טוב, ואמר רב נחמן: לא שנו אלא באותו הגג להוריד במישרין דרך הארובה, אבל מגג לגג — לא. ותניא נמי הכי [ושנויה ברייתא גם כן כך]: אין מטלטלין מגג לגג אפילו כשגגותיהן שוין ואין בכך טירחה כפולה של העברה והרמה כאחד.

ויש לשאול: התם מאי [שם בשבת מה הדין]? האם לומר כל שכן שאין לעשות כן בשבת משום דחמירא [שהיא חמורה], או דלמא [שמא] נאמר לצד אחר: הכא [כאן] ביום טוב הוא שאסור להעביר מגג לגג, משום יום טוב דקיל [שהוא קל] ואתי [ויבואו] אם כן לזלזולי ביה [לזלזל בו], אבל שבת דחמירא [שהיא חמורה] ולא אתי לזלזולי [יבואו לזלזל] בה — שפיר דמי [יפה הדבר] ויכול להעביר אף מבית לבית.

או דלמא [שמא] נאמר להיפך: מה הכא [כאן] ביום טוב דאיכא [שיש] הפסד פירות, אמרת [אומר אתה] שלא מעביר מגג לגג, ואם כן התם [שם] בשבת דליכא [שאין] הפסד פירות — לא כל שכן.

ובעיה נוספת: הכא [כאן] בענין הכנסת הפירות הנמצאים על הגג לבית, תניא [שנויה ברייתא]: אם אין ארובה המקשרת בין הגג לבית וצריך להכניסם בדרך אחרת, לא ישלשלם בחבל בחלונות, ולא יורידם דרך סולמות, התם מאי [שם בשבת מה הדין]? האם נאמר כי ביום טוב דווקא הוא שאסור משום דליכא [שאין] במה שמונחים הפירות על הגג משום בטול בית המדרש, אבל בשבת דאיכא [שיש] בהותרת הקופות במקום משום בטול בית המדרש — שפיר דמי [יפה הדבר] ויוכל להעבירם אף דרך חלונות וסולמות.

או דלמא [שמא]: הכא [כאן] ביום טוב דאיכא [שיש] הפסד פירות אמרת [אמרת] שלא, אבל התם [שם] בשבת דליכא [שאין] הפסד פירות — לא כל שכן שאסור לשלשל דרך חלונות או סולמות. לכל השאלות הללו לא נמצאה תשובה, והושארו בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א שנינו במשנה שמכסין את הפירות בכלי מפני הדלף. אמר עולא: ואפילו אוירא דלבני [שורת לבנים] העשויה להתקלקל מן הגשם. שאין הכוונה דווקא לפירות, אלא לכל דבר העשוי להתקלקל. ר' יצחק אמר: דווקא פירות הראויין לאכילה, אולם לא לבנים וכדומה. ומעירים: ואזדא [והולך] ר' יצחק לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] בענין זה. שכן אמר ר' יצחק: אין כלי ואפילו זה שמצד עצמו מותר בטלטול ניטל (מותר בטלטול) בשבת אלא לצורך דבר דבר שהוא עצמו ניטל בשבת, אבל לא לצורך מוקצה. ולכן אסור לדעתו לטלטל כלי כדי להגן על הלבנים מפני הדלף, מאחר שהם עצמם אסורים בטלטול.

ומנסים להביא ראיה, תנן [שנינו במשנתו]: מכסין את הפירות בכלים, ונדייק: פירות — אין [כן], אולם אוירא דלבני [שורת הלבנים] — לא! ודוחים: אין מכאן ראיה, כי יתכן שהוא הדין שאפילו אוירא דלבני [שורת הלבנים] מותר לכסותה, אולם ואיידי דתנא רישא [מתוך ששנה בראש המשנה] משילין פירות ושם מדובר בפירות דווקא — תנא סיפא נמי [שנה בסוף גם כן] בלשון מכסין את הפירות.

ומביאים ראיה אחרת: תנן [שנינו במשנה]: וכן מותר לכסות ביום טוב כדי יין וכן כדי שמן מפני הדלף, משמע שרק לצורך דבר הראוי לאכילה הותר הטלטול, אולם לא לצורך דבר האסור בטלטול וכגון לבנים! ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], בכדים שיש בהם פירות של טיבלא [טבל] שאינם ראויים לאכילה בחג ואסורים בטלטול, ויתכן שהוא הדין אם כן אף בלבנים.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר לומר], דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר] כי כדי יין וכדי שמן דהתירא [של היתר] הם, הא תנא ליה רישא [הרי כבר שנה בראש] פירות, ומה חידש כשהוסיף גם כדים?

ומשיבים: אף בכדי יין וכדי שמן מדובר בשל היתר, ואף על פי כן אצטריכא ליה [צריך היה לו לומר] במפורש, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי להפסד מרובה של הפירות, שעשויים הם להירקב — חששו, אולם להפסד מועט של היין שבתוך הכדים, שאף אם תחדור רטיבות לתוך הכד, עדיין אין בכך כדי לגרום הפסד ליין — לא חששו ולא התירו לכסות את הכדים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] גם באלה.

תנן [שנינו במשנה]: נותנין כלי תחת הדלף בשבת. הרי שנוטלים כלי לצורך דבר שאינו ניטל (הדלף עצמו)! ומשיבים: מדובר שם בדלף צלול שהוא ראוי לפחות לשתיית הבהמות.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת ממה ששנינו: פורסין מחצלת על גבי לבנים בשבת מפני דלף גשמים. והלא לבנים אלה מוקצות הן למלאכתן, ומכאן שמותר לטלטל כלי לצורך דבר שאינו ניטל! ודוחים: כאן מדובר בלבנים דאייתור מבנינא [שנשארו מבנין], דחזי למזגא עלייהו [שראויות לשכב עליהן] ואין בהן איפוא משום מוקצה.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת, שנינו: פורסין מחצלת על גבי אבנים בשבת! ומשיבים: שם מדובר לא באבנים סתם אלא באבנים מקורזלות (מעוגלות בצורה מיוחדת) דחזיין [שראויות הן] לבית הכסא לצורך קינוח ואינם מוקצה.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקום אחר: פורסין מחצלת על גבי כורת דבורים בשבת, בחמה — מפני החמה היתירה, ובימות הגשמים מפני הגשמים, ובלבד שלא יתכוין לצוד את הדבורים הללו באמצעות כיסוי זה. הרי שמטלטלים מחצלת לצורך דבר שהוא עצמו אסור בטלטול! ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] מדובר באופן דאיכא [שיש] בכוורת זו דבש, ולצורך הדבש מותר לטלטל כלי.

אמר ליה [לו] רב עוקבא ממישן לרב אשי: התינח [נניח דבר זה] בימות החמה, דאיכא [שיש] דבש, אולם בימות הגשמים שאין דבש, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: לא נצרכא [נצרכה] הלכה זו אלא לאותן שתי חלות שמשאירים בכוורת לסיפוקן של הדבורים עצמן בימות הגשמים. ומקשים: אותן שתי חלות הלא מוקצות הן, שהרי ברור שרצונו שישארו רק לצורך הדבורים! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — שחשב עליהם מבעוד יום לאוכלן, ולא איכפת לו מדבורי הכוורת.

ושואלים: אם כן אבל לא חשב עליהן מאי [מה יהא הדין] — אסור. אדתני [עד שהוא שונה] ובלבד שלא יתכוין לצוד, לפלוג ולתני בדידה [שיחלק וישנה בתוך הלכה זו עצמה] חלוקת ביניים: במה דברים אמורים — כשחשב עליהן, אבל אם לא חשב עליהן אסור!

ומשיבים: הכי קאמר [כך באמת אמר]: אף על פי שחשב עליהן עדיין היתר זה איננו היתר גורף, ויש להגבילו — ובלבד שלא יתכוין לצוד.

ושואלים עוד: במאי אוקימתא [במה העמדת, הסברת את הברייתא הזו] — כשיטת ר' יהודה, דאית ליה [שיש לו, שהוא סובר] דין מוקצה, אם כן אימא סיפא [אמור את סופה של הברייתא]: ובלבד שלא יתכוין לצוד, ומשמע שאף על פי שבכך ודאי ניצודות הן, מכל מקום מאחר שלא לכך היתה כוונתו — מותר, הרי בכך אתאן [הגענו] לשיטת ר' שמעון, שאמר: דבר שאין מתכוין מותר!

ודוחים: ותסברא [וכי סבור אתה] שדבר זה פשוט לדעת ר' שמעון? והא [והרי] אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מודה ר' שמעון שאף בדבר שאינו מתכוון, במקרה של "פסיק רישיה [חתוך ראשו] ולא ימות", כלומר: במקום שהמלאכה הנעשית היא תוצאה הכרחית מן הדבר שאותו אדם עושה, מודה ר' שמעון שאין לומר שאין העושה מתכוון לאותה תוצאה. ואף כאן, מאחר שכתוצאה מכיסוי זה ודאי הדבורים ניצודות — אי אפשר לומר שהדבר תלוי רק בכוונתו.

אלא, לעולם כולה כשיטת ר' יהודה היא, והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] — דאית ביה כוי [שיש בה חלונות]. כלומר: שאינו מכסה לגמרי את הכוורת אלא משאיר בה פתחים. ולא תימא [תאמר] לשיטת ר' יהודה "ובלבד שלא יתכוין לצוד" שמלשון זה משמע כי העיקר תלוי בכוונת העושה,