א אמר רבא: מי שמת ביום טוב ראשון — יתעסקו בו עממים (גוים) לקבור אותו. מת ביום טוב שני של גלויות — יתעסקו בו ישראל, ודין זה נוהג אפילו בשני ימים טובים של ראש השנה, מה שאין כן בביצה, שאם נולדה ביום הראשון של ראש השנה — אסורה ביום השני.

נהרדעי אמרי [חכמי נהרדעא היו אומרים]: אף בביצה אין ראש השנה שונה משאר שני ימים טובים של גלויות וכשנולדה בראשון — מותרת בשני. שמה דעתיך [דעתך], כלומר, מה יש לחשוש — דילמא מעברי ליה [שמא יעברו אותו] את חודש אלול ויעשוהו בן שלושים יום, לאחר שנתאחרו העדים לבוא, ומתחילים למנות את ימי השנה החדשה רק מלמחרת, ונמצא שעושים שני ימים יום טוב מלכתחילה, הא [הרי] כבר אמר על כך רב חיננא בר כהנא אמר רב: מימות עזרא ואילך לא מצינו שיהיה חודש אלול מעובר, כי החכמים דאגו בדרכים שונות שלא יהא צורך לעבר את חודש אלול, וראש השנה יחול תמיד בזמנו.

אמר מר זוטרא: לא אמרן [אמרנו] שישראל יטפלו במת ביום טוב שני של ראש השנה, אלא דאשתהי [שכבר נשתהה] המת מיום טוב ראשון מטעם כלשהו ולא קברוהו, ויש חשש שמא יסריח וצריך לדאוג לכבוד המת. אבל אם לא אשתהי [נשתהה] ואין חשש לכבודו — אין מתעסקים בקבורתו ביום טוב, אלא משהינן ליה [משהים אנו אותו] עד מוצאי יום טוב, ואז קוברים אותו.

רב אשי אמר: אף על גב דלא אשתהי, נמי לא משהינן ליה [אף על פי שלא השתהה גם כן אין משהים אותו] מאי טעמא [מה טעם] הדבר, יום טוב שני לגבי מת — כיום חול שויוה רבנן [עשו אותו חכמים], ועד כדי כך אפילו כדי למיגז ליה [לגזור לו] גלימא של תכריכים בו ביום, אף שאיננה מעיקרי צורך הקבורה, או למיגז ליה אסא [לגזוז, לחתוך, עבורו הדסים] שהיו נוהגים להניח על מיטת המת משום כבודו.

אמר רבינא: והאידנא דאיכא חברי [ועכשיו שיש החברים] כהני הפרסים בבבל והם היו מנסים למצוא סיבה להעליל על ישראל, ואם יראו שישראל קוברים מתיהם ביום טוב שני יוכיחו מכאן כי אין זה יום קדוש, ויכריחו אותם לעשות בו מלאכה, על כן חיישינן [חוששים אנו] ואין אנו קוברים מתים ביום זה.

מסופר: רבינא הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] רב אשי בשני ימים טובים של ראש השנה שחלו באותה שנה ביום חמישי ושישי בשבוע, חזייה דהוה עציב [ראה אותו רבינא שהוא עצוב], אמר ליה [לו]: אמאי עציב מר [מדוע עצוב אדוני]? אמר ליה [לו]: שלא אותיבי [הנחתי] עירובי תבשילין ואין אני יכול להכין תבשיל או להדליק נר בראש השנה עבור השבת העתידה לחול למחרתו.

אמר ליה [לו]: ולותיב מר האידנא [ושיניח אדוני עכשיו] ביום הראשון של ראש השנה, שהוא יום חמישי בשבוע, עירוב תבשילין, מי [האם] לא אמר רבא: מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב אחד של גלויות לחבירו, ומתנה תנאי זה: אם היום הוא חול ולמחרת קודש — יהא זה עירוב, ובשלו אוכל לבשל מחר עבור השבת, ואם היום קודש ומחר חול — הרי בלא זה מותר לבשל מחר מלכתחילה, כשאר ימות החול!

אמר ליה [לו]: אימר [אמור] שאמר רבא הלכה זו לגבי שני ימים טובים של גליות סתם, אולם בשני ימים טובים של ראש השנה מי [האם] אמר? שאין שני ימי ראש השנה אלא כיום אחד ארוך ושניהם קודש.

אמר לו רבינא: והא אמרי נהרדעי [והרי אומרים חכמי נהרדעא]: כי אף ביצה מותרת בשני ימים טובים של ראש השנה, שאין כל הבדל ביניהם לבין יום טוב אחד של גלויות, ואם כן אפשר לנהוג בענין עירוב תבשילין גם כן כך. אמר ליה [לו] רב מרדכי: לרבינא, אין זה פותר את הקושי של רב אשי, כי בפרוש אמר לי מר [אדוני], כלומר, רב אשי, דלא סבר להא דנהרדעי [שאיננו סבור כשיטה זו של חכמי נהרדעא] ולכן ראש השנה אינו כשאר ימים טובים, ולא היתה תקנה לעירוב שלא נעשה בזמנו.

ב אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה זו: אפרוח שנולד (בבקיעת ביצתו) ביום טוב, רב אמר: אסור. ושמואל, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יוחנן אמר: מותר. ומסבירים את טעמי הדיעות: רב אמר: אסור — מוקצה הוא. ושמואל ואיתימא [ויש אומרים] ר' יוחנן אמר: מותר — הואיל ומתיר עצמו בשחיטה. כלומר, מאחר והיתר שחיטת האפרוח והכשרתו לאכילה היא בלידתו, ומאחר שהלידה מתירה את שחיטתו — הריהי מתירה אותו גם מאיסור מוקצה.

אמרי ליה [אמרו לו] רב כהנא ורב אסי לרב: וכי מה בין זה לעגל שנולד ביום טוב? שמותר לשחטו בו ביום! אמר להו [להם]: אינו דומה, הואיל והעגל בהיותו בתוך מעי אימו, הריהו מוכן אגב אמו בשחיטה. כי הלכה היא שכאשר שוחטים פרה גם העגל שבתוכה מותר ("בן פקועה"), ונמצא שלא חל עליו מעולם איסור מוקצה.

מה שאין כן באפרוח שבביצה, שהרי הביצה היתה מוקצה קודם לכן, והקשו: ומה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה, שהרי אם היתה אמו טריפה היתה אסורה באכילה ואגב כך גם העגל שבתוכה, ולאחר שנולד הותר! שתיק [שתק] רב ולא ענה, כמי שאין בידו תשובה.

אמר רבא ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רב יוסף: מאי טעמא שתיק [מה טעם שתק] רב? הרי יכול היה לענות; לימא להו [שיאמר להם]: אף עגל שנולד מן הטריפה איננו נחשב כמוקצה גמור הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים, שהרי אפשר לשחוט את הטריפה ולתת אותה לכלבים לאכילה, ועל כן איננה מוקצה גמור קודם לכן, אבל האפרוח, כל עוד הוא בתוך קליפת הביצה, איננו עומד לאכילת הכלבים ולא היה ראוי איפוא בכניסת החג והריהו מוקצה ולפיכך הריהו נחשב כנולד ואסור!

אמר ליה [לו] אביי: