ובקש להפקירו לעניים שלהם יהא כדאי לטרוח ולהעלות את הפירות לירושלים ולאוכלם שם. אמרו לו תלמידיו: רבי אין אתה צריך לכך, כי כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו שכבר נמנו חברי הסנהדרין בענין זה, והתירו לפדות כרם רבעי ולהעלות את דמיו לירושלים אפילו בסמוך לירושלים, משום שאחר חורבן הבית אין עוד טעם לתקנה זו, שהרי מאחר שחרבה שוב אין סיבה לעטר את שווקיה. ומסבירים: מאן [מי הם] חבריך אלה — הרי זה כינוי לרבן יוחנן בן זכאי.

ונדקדק בלשון הברייתא: טעמא [הטעם, דווקא] שנמנו, כלומר, שהצביעו במפורש על כך, הא [הרי] אם לא נמנו — לא שאף שבטל הטעם אין התקנה בטלה מאליה, ויש צורך שתבוטל בהחלטה מפורשת. ואף כאן, איסור הביצה שנולדה לא בטל שהרי לא הותר במפורש.

לפני שבאים לדון בענין לגופו, רוצים לברר תחילה את דברי רב יוסף, שהביא שני פסוקים להוכיח עקרון זה מן התורה, ושואלים: מאי [מה טעם] "ואומר" למה מביא הוא גם פסוק שני, ולא הסתפק בראיה מן הכתוב הראשון? ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר], מכדי כתיב [הלא נאמר] "היו נכנים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה" (שמות יט, טו), אם כן הכתוב "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם" (דברים ה, כז) למה לי, למה צריך אותו? הלא אחרי שלושה ימים יתבטל האיסור מעצמו! שמע מינה [למד מכאן] כי כל דבר שבמנין — צריך מנין אחר להתירו.

אולם, וכי תימא [ואם תאמר] ותפרש אחרת שהציווי "שובו לכם לאהליכם" לא נאמר כדי להתיר לאנשים לחזור הביתה לנשיהם, אלא למצות עונה הוא דאתא [שבא], שהיתה כאן מצווה מיוחדת חדשה לישראל שיפקדו את נשיהם כדי לקיים מצות עונה. על כן, כדי להוציא מדיעה זו, תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת, והיא מה שנאמר בפסוק השני: "במשך היבל המה יעלו בהר" (שמות יט, יג),

מכדי כתיב [הלא נאמר]: "גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא" (לד, ג) ונראה משם שאין האיסור חל אלא כשמתגלה כבוד ה' על ההר, ואחר כך — מותר מיד, אם כן "במשך היבל" למה לי, ומה טעם בסימן מיוחד לדבר? שמע מינה [למד מכאן] כי דבר שבמנין צריך מנין אחר כדי להתירו.

וכי תימא [ואם תאמר] הני מילי בדאורייתא [דברים אלה אמורים בדברי תורה] שאין להם היתר אלא אם כן הותרו במפורש, אבל בדרבנן [בדברי סופרים] לא — תא שמע [בוא ושמע] מן הברייתא לענין כרם רבעי, והא [והרי] כרם רבעי תקנה זו שיעלו את פירותיו ולא יחללום דרבנן [מדברי סופרים] היא, ובכל זאת קאמרי ליה [ואמרו לו] לר' אליעזר: כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו. משמע, שבלא מנין לא היתה מותרת.

וכי תימא [ואם תאמר]: על איסור ביצה נמי אמנו עלה [גם כן נמנו עליו] רבן יוחנן בן זכאי ושריוה [והתירוה] ומשיבים: כי אמנו [כאשר נמנו] — לענין עדות נמנו, אולם לבטל את דיני ביצה לא אמנו [נמנו].

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אטו [וכי] ביצה במנין מי הואי [האם היתה] אסורה? וכי עשו הצבעה מיוחדת כדי לאסור ביצה שנולדה ביום טוב של ראש השנה? הלא ביצה בעדות תליא מלתא [תלוי הדבר]; כאשר אתסר [נאסרה] העדות שלאחר הצהרים — ממילא אתסר [נאסרה] גם אכילת הביצה שנולדה בראש השנה, וכאשר אשתרי [הותרה] עדות זו — ממילא אשתרי [הותרה] גם אכילת הביצה, ואין מקום לדברי רב יוסף.

רב אדא ורב שלמן תרוייהו [שניהם] מהמקום הנקרא בי כלוחית אמרי [אמרו]: אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה, מאי טעמא [מה הטעם] — מהרה יבנה בית המקדש ותחזור התקנה שאין מקבלים עדות העדים אלא עד המנחה, ויאמרו האנשים: אשתקד [בשנה שעברה] מי [האם] לא אכלנו ביצה שנולדה ביום טוב הראשון של ראש השנה, למחרת ביום טוב שני של ראש השנה? השתא נמי ניכול [עכשיו גם כן נאכל] כמו בשנה שעברה. ולא ידעי [ואין הם יודעים] שיש הבדל גדול בהלכה, משום דאשתקד [שבשנה שעברה] שתי קדושות הן, והשתא [ועכשיו] קדושה אחת ארוכה היא.

ומקשים: אם לכך אנו חוששים, אי הכי [אם כך] עדות נמי [גם כן] לא נקבל בזמן הזה, מאי טעמא [מה הטעם] — מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו: אשתקד מי [האם] לא קבלנו עדות החדש כל היום כולו, השתא נמי [עכשיו גם כן] נקבל עדות העדים אפילו לאחר זמן המנחה!

את הקושיה הזו דוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]! התם [שם] לענין עדות הלא עדות מסורה לבית דין, ובית דין יודעים להבחין בטעמן של תקנות. אבל ביצה הרי לכל היא מסורה, שהרי הדבר נתון בידי כל אדם, ולא כל אחד יבוא לשאול חכם, ויש איפוא מקום לחשוש לטעות.

רבא אמר: אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה. כי מי [האם] לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה אפילו לאחר החורבן שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש? ולא נשתנה על ידי התקנה אלא שבזמן הבית לא החשיבו כלל את העדות מן היום הראשון, והיו מתחילים למנות את השנה מן היום השני, ואילו בזמנו של רבן יוחנן התחילו למנות מן היום הראשון — אבל לענין קדושת יום טוב נהגו גם ביום השני קודש. ואם כן, כשהיו שני ימי ראש השנה אף בארץ המשיך הדבר להיות קדושה אחת, ולא שנים.

ואמר רבא כסיכום: הלכתא כותיה [הלכה כשיטתו] של רב בהני תלת [בשלוש אלה] בין לקולא בין לחומרא [בין להקל בין להחמיר].