סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

פירוש שטיינזלץ

עינו בכוסו כלומר משתכר, כל איסורי עריות כולן דומות עליו כמישור, שאינו חש שיש מכשול בעבירות והולך בדרכו אף במקום מעוקש ומסוכן. וחד [ואחד] מהם אמר: כל הנותן עינו בכוסו כל העולם כולו דומה עליו כמישור, שלא רק איסורי ערוה אין חשובים בעיניו, אלא אף שאר האיסורים, כאיסורי ממונות וכדומה נראים קלים בעיניו.

ועוד בפירוש הכתוב; נאמר: "דאגה בלב איש ישחנה" (משלי יב, כה), ונחלקו ר' אמי ור' אסי בפירוש הכתוב. חד [אחד] אמר: ישחנה מדעתו, שלדעתו הכוונה היא שאדם דואג ראוי לו להסיח דעתו מדאגתו, וחד [ואחד] מהם אמר: שהכוונה היא ישיחנה (יספר אותה) לאחרים, ויוקל לו.

ועוד נאמר: "ונחש עפר לחמו" (ישעיה סה, כה), ואף בפירוש כתוב זה נחלקו ר' אמי ור' אסי, חד [אחד] מהם אמר: אפילו אוכל הנחש כל מעדני עולם — טועם בהם טעם עפר, וחד [ואחד] מהם אמר: אפילו אוכל כל מעדני עולם אין דעתו מיושבת עליו עד שיאכל גם מעט עפר.

באותו ענין תניא [שנויה ברייתא]: אמר ר' יוסי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם מה היא? אדם מקניט את חבירו — הרי הוא יורד עמו לחייו ומציק לו בכל דבר, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, הרי קלל את הנחש ומה אירע לו, עולה הנחש לגג — מזונותיו עמו, יורד למטה — מזונותיו עמו, שהקללה שקללו אינה מקפחת את חייו, ואף יש בה כמה יתרונות.

וכן קלל את כנען שיהא עבד עבדים, ויש לו בזה אף הנאה מסויימת, כי אוכל מה שרבו אוכל ושותה מה שרבו שותה ואינו צריך לדאוג לעצמו כבני חורין. קלל את האשה — הכל רצין אחריה. קלל את האדמה — הכל ניזונין הימנה [ממנה]. שאף בשעת כעס אין הקדוש ברוך הוא מעניש את הבריות בעונש חמור מדי.

א ועוד באותו ענין, בפירוש הכתוב "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם" (במדבר יא, ה), נחלקו רב ושמואל, חד [אחד] מהם אמר: הכונה היתה כפשוטה דגים, וחד [ואחד] מהם אמר: רמזו בדבר לאיסורי עריות, שעוד לא נאסרו בדבר זה, ובכו על שאסרה עליהם התורה. ומסבירים: מאן דאמר [מי שאמר] שהכוונה לדגים — דכתיב [שנאמר]: "נאכל", פשוטו כמשמעו. ומאן דאמר [ומי שאמר] שהכוונה לעריות — דכתיב [שנאמר]: "חנם". שלדעתו ודאי לא היו אוכלים דגים של ממש חינם.

ושואלים: ולמאן דאמר לשיטת מי שאומר] שהכוונה היא עריות, הא כתיב [הרי נאמר]: "נאכל"! ומשיבים: לישנא מעליא נקט [לשון מעולה, נקיה, תפס], שלא לומר לשון תשמיש במפורש, וראיה לשימוש לשון זה בענין תשמיש — דכתיב [שנאמר] על האשה הרעה: "אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און" (משלי ל, כ), ששם בודאי הוא רמז לתשמיש. ולמאן דאמר [ולשיטת מי שאומר] שהכוונה לדגים, מאי [מה פירוש] "חנם" — דהוו מייתין להו מהפקירא [שהיו מביאים אותם מן ההפקר], כי ודאי שלא היו המצריים מפרנסים אותם בדגים חינם, אלא שהם היו מוצאים דגים בנהר. שאמר מר [החכם]: כשהיו ישראל שואבין מים, היה הקדוש ברוך הוא מזמין להם בתוך המים דגים קטנים בכדיהן.

ומעירים: בשלמא [נניח] למאן דאמר שיטת מי שאומר] שעל הדגים ממש בכו, אבל עריות לא פריצי [פרוצים] היו בהו [בהם] אף במצרים — היינו דכתב [זהו שאמר] הכתוב בשבח ישראל בלשון מליצה: "גן נעול אחתי כלה גל נעול מעין חתום" (שיר השירים ד, יב), ללמד שבנות ישראל היו כגן נעול שאין הכל דורכים בו. אלא למאן דאמר שיטת מי שאומר] כי הכוונה לעריות, — מאי [מה פירוש] "מעין חתום"? ומשיבים: מהנך דאסירין לא פריצי בהו [מאותן שהיו אסורות להם לא היו פרוצים בהם], ששמרו על דיני העריות האסורים לבני נח ובכו על האיסורים הנוספים שיש בדיני ישראל.

ושואלים עוד: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שהכוונה לעריות — היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "וישמע משה את העם בכה למשפחתיו" (במדבר יא, י) וכוונתו: על עסקי משפחותיו, שנאסרו להם לשכב אצלם. אלא למאן דאמר שיטת מי שאומר] שהכוונה לדגים, מאי [מה פירוש] "בוכה למשפחותיו", מה ענין משפחות לכאן? ומשיבים: הא והא הואי [זה וזה היה] שבכו גם על דיני עריות, וגם על המן כפשוטו.

ב ועוד בפירושי המקראות בענין זה. נאמר: "את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (במדבר יא, ח), ר' אמי ור' אסי נחלקו בכך, חד [אחד] מהם אמר: טעם כל המינין טעמו במן, ואילו טעם חמשת המינין הללו שהזכירו בדבריהם לא טעמו בו ומשום כך בכו, וחד [ואחד מהם] אמר: טעם כל המינין טעמו טעמן וממשן, כלומר: שהתחושה היתה כה חזקה שהיה נראה להם כאילו טועמין ממשן, אבל במינים אלה טעמו את טעמן ולא ממשן.

ועוד לענין המן, נאמר: "והוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש" (שמות טז, לא). אמר ר' אסי: עגול היה המן כגידא [כמו זרע הגד] ולבן כמרגלית, ולא שחור כגד. תנו רבנן [שנו חכמים]: גד — שדומה לזרע פשתן בגבעולין, שהוא אגוד.

אחרים אומרים: נקרא גד — שדומה להגדה, שמושכת לבו של אדם כמים. תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: למה נקרא גד — שמגיד להם לישראל כל דבר של ספק. כגון: אי [אם] בן תשעה לראשון ואי [או] בן שבעה לאחרון. שאם נישאה אשה תוך חודשיים מגירושיה או ממות בעלה לאיש אחר, וילדה לאחר שבעה חדשים, ולא ברור אם הילד הוא בן שבעה חדשים לבעלה השני או בן תשעה חדשים לבעלה הראשון, וכיון שהמן היה בא לכל משפחה לפי גולגולת היה מתברר על ידו לאיזה משפחה שייך הילד.

ולמה נקרא המן "לבן" — שמלבין עונותיהן של ישראל שמתוך שחששו שבשל חטאיהם לא ירד להם מן, לכך היו עסוקים תמיד בהרהור על מעשיהם ובחזרה בתשובה.

מעין זה תניא [שנויה ברייתא] ר' יוסי אומר: כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין. כיצד? שנים שבאו לפני משה לדין, זה אומר: עבדי גנבת, וזה אומר: לא גנבתיו אלא אתה מכרתו לי. אמר להם משה: לבקר משפט. וכיצד מתברר הדבר? למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון — בידוע שזה גנבו, שהרי המן מגיע עוד לבעליו הראשון. ואם נמצא עומרו בבית רבו שני — בידוע שזה מכרו לו.

וכן אם איש ואשה שבאו לפני משה לדין, זה אומר היא סרחה (פשעה) עלי וראוי לגרשה, והיא אומרת הוא סרח (פשע) עלי ואני אינני אשמה, ורצונה שיגרשנה ויתן כתובתה. אמר להם משה: לבקר משפט. למחר, אם נמצא עומרה בבית בעלה — בידוע שהיא סרחה עליו, נמצא עומרה בבית אביה בידוע שהוא סרח עליה.

כתיב [נאמר]: "וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו" (במדבר יא, ט), וכתיב [ונאמר]: "ויצא העם ולקטו" (שמות טז, ד), וכתיב [ונאמר]: "שטו העם ולקטו" (במדבר יא, ח), הא כיצד ניישב את הלשונות השונים הללו? צדיקים שבישראל ירד המן על פתח בתיהם ולא הוצרכו לטרוח כלל. בינונים יצאו מחוץ למחנה ולקטו מה שהיה מכונס להם שם. רשעים שטו היו צריכים להלך הרבה ולקטו.

כתיב [נאמר] בו במן לשון "לחם" (שמות טז, ד) וכתיב [ונאמר] בו לשון "עגות" (במדבר יא, ח) וכתיב "וטחנו בריחים" (במדבר יא, ח), הא כיצד ניישב את התיאורים השונים? לצדיקים היה יורד כלחם אפוי, לבינונים היה יורד כעוגות, ככרות בלתי אפויים, לרשעים היה בא כצורתו ולכן "טחנו בריחים".

נאמר כאן: "או דכו במדכה" (במדבר יא, ח), אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה ר' חמא בר' חנינא: מלמד שירד להם לישראל עם המן תכשיטי נשים (מיני בשמים), שהם דבר שנידוך במדוכה. נאמר: "ובשלו בפרור" (במדבר יא, ח), אמר ר' חמא: מלמד שירד להם לישראל עם המן ציקי קדירה שהם תוספות שמוסיפים בתוך תבשיל.

בתרומת המשכן נאמר: "והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר" (שמות לו, ג), ושאלו מאי [מה פירוש] "בבקר בבקר"? אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: הביאו מדבר שירד להם עם המן שהיה יורד "בבקר בבקר". מלמד שירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן. נאמר שם: "והנשאם הביאו את אבני השהם" (שמות לה, כז) תנא [שנה החכם]: נשיאים (עננים) ממש הם שהביאו להם. וכן הוא אומר: "נשיאים ורוח וגשם אין" (משלי כה, יד) והרי אנו למדים ש"נשיאים" הם עננים והם שהיו מביאים איתם את האבנים הטובות.

עוד נאמר במן: "והיה טעמו כטעם לשד השמן" (במדבר יא, ח). אמר ר' אבהו: "לשד" פירושו כמו "שד" מה שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים שהוא נהנה מכל מה שאימו אוכלת, אף המן, כל זמן שישראל אוכלין אותו — מוצאין בו כמה טעמים כפי רצונם. איכא דאמרי [יש אומרים]: לשד ממש, כיצד? מה שד זה מתהפך לכמה גוונין (צורות וצבעים) — אף המן מתהפך לכמה טעמים. נאמר:

"ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבע" (שמות טז, ח), תנא [שנה החכם] משמיה [משמו] של ר' יהושע בן קרחה: בשר ששאלו ישראל שלא כהוגן, שהרי אין הבשר חיוני לאדם — אף ניתן להם שלא כהוגן שלא בדרך נוחה, והיו צריכים ללקט ולשטוח אותו.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר