ואילו לחם ששאלו כהוגן, שהרי הוא חיוני, ניתן להם כהוגן בשעות הבוקר שיש שהות להכינו. ובדרך אגב: מכאן למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בלילה, שכן אמר משה לבני ישראל: "בערב בשר לאכול" (שמות טז, ח). ושואלים: והאמר [והרי כבר אמר] אביי: האי מאן דאית ליה סעודתא [מי שיש לו סעודה] — לא לאכליה [שלא יאכל אותה] אלא ביממא [ביום]! ומשיבים: כעין יממא קא אמרינן [כעין יום אומרים אנו], שאין להקפיד שיהא האוכל ביום דווקא, ועיקר הוא שיהא לו אור בשעת סעודתו. אמר רב אחא בר יעקב: בתחלה היו ישראל דומין כתרנגולים שמנקרין באשפה, שכל זמן שיש אוכל היו חוטפים ואוכלים, עד שבא משה וקבע להן זמן סעודה, וכפי שאמר בכתוב, שקבע להם זמנים בבוקר ובערב לארוחה.

א נאמר בפרשת השליו: "הבשר עודנו בין שניהם ויך ה' בעם מכה רבה מאד" (במדבר יא, לג), משמע שמתו מיד, ונאמר "עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא" (במדבר יא, כ), הא כיצד מיישבים את הכתובים? בינונים שבהם לאלתר (מיד) מתו. רשעים היו מצטערין והולכין עד חדש ימים ביסורין ומתו אחר כך.

נאמר: "וישטחו להם שטוח" (במדבר יא, לב). על זה אמר ריש לקיש: אל תקרי "וישטחו" אלא "וישחטו" — מלמד שנתחייבו שונאיהן של ישראל (בלשון נקיה, והכוונה לישראל) שחיטה בגלל דרישה זו. "שטוח", תנא [שנה החכם] משמיה [משמו] של ר' יהושע בן קרחה: אל תיקרי [תקרא] "שטוח" אלא "שחוט", מלמד שירד להם לישראל עם המן דבר שטעון שחיטה, כלומר: מיני עופות. אמר רבי: וכי מכאן אתה למד וצריך לעקם את לשון הכתוב לצורך זה? והלא כבר נאמר בפירוש: "וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף" (תהלים עח, כז).

ותניא [ושנויה ברייתא] אחרת קצת בקשר לזה רבי אומר: נאמר: "וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר צויתך" (דברים יב, כא) מלמד שנצטוה משה על דיני שחיטה שיש לשחוט את הושט ואת הקנה שבצוואר ועל שחיטת רוב אחד משני אלה בעוף, ועל רוב שנים בבהמה, ושאר דיני שחיטה. וכיון שלשיטת רבי אין אנו למדים מ"שטוח" לענין שחיטה, אלא מה תלמוד לומר "שטוח" — מלמד שירד להם משטיחין משטיחין (משטחים משטחים) בשורה ישרה.

נאמר במן: "לחם" (שמות טז, ד), וכתיב [ונאמר]: "שמן" (במדבר יא, ח), וכתיב [ונאמר]: "דבש" (שמות טז, לא). אמר ר' יוסי בר' חנינא: לנערים היה כלחם, לזקנים — כשמן, לתינוקות — כדבש, כל אחד כפי שערב לו.

ומעירים עוד: כתיב [נאמר]: "שליו" ב"ש" וקרינן [ואנו קוראים] ב"ש" כמו סליו, ומה בא הדבר ללמדנו? אמר ר' חנינא: צדיקים אוכלין אותו בשלוה והרי הוא להם שליו כפי הכתיב, רשעים אוכלין אותו ודומה להן כסילוין (כקוצים) והוא להם כפי הקרי סליו.

ועוד בענין השליו: אמר רב חנין בר רבא: ארבעה מיני סליו הן, ואלו הן: שיכלי, וקיבלי, ופסיוני, ושליו. מעליא דכולהו [המעולה שבכולם] בטעמו: שיכלי, גריעא דכולהו [הגרוע שבכולם] הוא השליו. ומספרים עד כמה יפה טעמו של השלו והוי כציפורתא [והוא גדול כציפור] ומותבינן לה בתנורא ותפח והוה מלי תנורא [מושיבים, מניחים, אותו בתנור להיצלות והוא תופח עד שהוא ממלא את התנור], ומסקינן ליה אתליסר ריפי [ומניחים אותו על שלושה עשר ככרות לחם] ואף ככר אחרונה שלמטה מכולן אינה נאכלת אלא על ידי תערובת, מרוב השומן שיש בה.

מסופר: רב יהודה משתכח ליה בי דני [היה נמצא לו שליו בין חביות היין שלו] ורב חסדא משתכח ליה בי ציבי [היה נמצא לו השליו בין העצים במחסנו], רבא מייתי ליה אריסיה כל יומא [היה מביא לו אריסו כל יום] שליו אחד שהיה מוצא בשדותיו. יומא חד לא אייתי [יום אחד לא הביא], שאותו היום לא מצא. אמר רבא בליבו: מאי האי [מה זה] נשתנה היום מכל הימים? סליק לאיגרא [עלה לגג] להרהר בדבר, שמעיה לינוקא דקאמר [שמע תינוק שאומר] וחוזר על הפסוק: "שמעתי ותרגז בטני לקול צללו שפתי יבוא רקב בעצמי ותחתי ארגז אשר אנוח ליום צרה לעלות לעם יגודנו" (חבקוק ג, טז). אמר רבא: שמע מניה נח נפשיה [למד מכאן שנחה נפשו, נפטר], רב חסדא ולכן איני ראוי עוד לשליו, כי בדיל רבה אכיל תלמידא [בשל הרב אכל התלמיד], שכל עוד היה רב חסדא בחיים הרי בזכותו היו מביאים גם לי שליו, ועכשיו שנפטר שוב איני ראוי לכך.

ב ועוד לענין המן, כתיב [נאמר]: "ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחוספס דק ככפור על הארץ" (שמות טז, יד), הרי שהטל היה מכסה את המן, וכתיב [ונאמר]: "וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו" (במדבר יא, ט), שהמן היה מעל הטל, וכיצד מיישבים את הכתובים? אמר ר' יוסי בר' חנינא: כך היה: טל מלמעלה, וטל מלמטה והמן באמצע, ודומה כמו שמונח בקופסא של טל.

נאמר בו "דק מחספס" (שמות טז, יד) אמר ריש לקיש: מחוספס הוא דבר שנימוח ("מח") על פיסת ("פס") היד שהיה רך מאד והיה נמס מיד בהגיעו לכף היד. ר' יוחנן אמר: דבר שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים כמנין "מחספס" ותוהים: מחוספס אם חושב אתה את כל האותיות טובא הוי [יותר הוא] ממאתים ארבעים ושמונה! אמר רב נחמן בר יצחק: "מחספס" חסר כתיב [נאמר] וכפי הכתיב החסר הרי הוא בדיוק מאתים ארבעים ושמונה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר: "וימטר עליהם מן לאכול ודגן שמים נתן למו לחם אבירים אכל איש" (תהלים עח, כד-כה) ופירשוהו: לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו, אלו דברי ר' עקיבא. וכשנאמרו דברים אלה לפני ר' ישמעאל, אמר להם: צאו ואמרו לו לעקיבא: עקיבא טעית! וכי מלאכי השרת אוכלין לחם? והלא כבר נאמר במשה שעלה למרום: "לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי" (דברים ט, ט) ומה אדם העולה למרום אינו זקוק לאכילה ושתיה, מלאכים על אחת כמה וכמה! אלא, מה אני מקים "אבירים" יש לפרשו: לחם שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים, שאין בו כל פסולת.

ושואלים: אם כן אלא מה אני מקיים את מאמר הכתוב: "ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרת בה ושבת וכיסית את צאתך" (דברים כג, יד), וכן מה שנאמר: "ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ" (דברים כג, יג), שמכאן אפשר ללמוד שהיתה פסולת במעיהם שהיו צריכים לצאת לצרכיהם. אלא דבר זה לא היה מן המן, כי אם מאותם דברים שתגרי אומות העולם מוכרין אותן להם לאכילה ומהם היתה פסולת.

ר' אלעזר בן פרטא אומר: אף דברים שתגרי אומות העולם מוכרין להן — מן מפיגן שהיה ממיס אותם, וגורם שיתעכל הכל בשלמות. אלא מה אני מקיים "ויתד תהיה לך על אזנך" — לאחר שסרחו (שחטאו) ושוב לא היה המן מועיל עד כדי כך, שאמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי מתחילה שיהיו כמלאכי השרת שאינם צריכים ליציאת בני מעים, עכשיו אני מטריח אותם שלש פרסאות לצאת אל מחוץ למחנה לצרכיהם.

ומניין לנו שמחנה ישראל שלש פרסאות היה — דכתיב [שנאמר]: "ויחנו על הירדן מבית הישמת עד אבל השטים" (במדבר לג, מט) ואמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ההוא אתרא [אני עצמי ראיתי מקום זה] והויא [והיה] אורכו תלתא פרסי [שלוש פרסאות]. ותנא [ושנינו]: כשנפנין היו ישראל במדבר לצרכיהם, אין נפנין לא לפניהן בכיוון הליכתם, ולא לצדדיהן, אלא לאחוריהן אחרי המחנה במקום שעברו בו כבר. ולכן היו כולם צריכים ללכת מרחק זה מחוץ למחנה.

ועוד בפרשת המן, נאמר בתלונת ישראל: "ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו" (במדבר יא, ו). אמרו: עתיד מן זה שתיפח במעיהם וגורם שם מחלה, כלום יש ילוד אשה שמכניס אוכל ואינו מוציא כלום? לחזק מה שאמרנו שלא היתה במן כל פסולת.

וכשנאמרו דברים של ר' אלעזר בן פרטא לפני ר' ישמעאל, אמר להם: אל תקרי "אבירים" אלא "איברים" שהוא דבר שנבלע במאתים וארבעים ושמונה איברים ודבר זה היה מתכונתו של המן, אלא מה אני מקיים "ויתד תהיה לך על אזנך" — בדברים שבאין להם ממדינת הים.

דבר אחר: "לחם אבירים אכל איש" —