לשון זהורית של פרה משקל עשרה זוז, ושל שעיר המשתלח משקל שני סלעים שהם שמונה זוז, ושל מצורע משקל שקל.

ועוד אמר ר' יוחנן: פליגי בה [חלוקים בשאלה זו] ר' שמעון בן חלפתא ורבנן [וחכמים] לענין לשון של זהורית בפרה, חד [אחד מהם] אמר: שהיא משקל עשרה זוז, וחד [ואחד מהם] אמר: שהיא משקל שקל. וסימניך לזכרון שלא תטעה לומר שאחד מהם אמר שני סלעים — הביטוי מן המשנה "אחד המרבה ואחד הממעיט", ששימושו כאן לומר שהמחלוקת היא קיצונית, שאף אחד מהם לא נתן את השיעור הבינוני, אלא או הגדול שבשיעורים או הקטן שבהם.

אמר ליה [לו] רבי ירמיה מדיפתי לרבינא: לא בפרה פליגי [נחלקו] לענין זה, אלא לענין לשון של שעיר המשתלח פליגי [נחלקו]. וההוא יומא [ואותו יום שהיתה בו מחלוקת] נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] החכם רביא בר קיסי, ואנחו [והניחו] בה סימנא [סימן] בהלכה זו וקשרוה בשמו: רביא בר קיסי מכפר כשעיר המשתלח, שאמרו שמיתת צדיקים מכפרת על הדור.

א אמר ר' יצחק: בשתי שחיטות שמעתי הלכה לענין שחיטתן בזר, אחת של פרה אדומה, ואחת של פרו של כהן גדול ביום הכיפורים, ושמעתי שאחת מהם כשרה שחיטתה בזר, ואחת פסולה שחיטתה בזר, אלא נשחטת על ידי כהן בלבד, ולא ידענא הי מינייהו [ואינני יודע איזו מהן].

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדבר: שחיטת פרה אדומה ופרו של כהן גדול ביום הכיפורים, נחלקו בכך רב ושמואל. חד [אחד מהם] אמר: פרה אדומה שנשחטה בזר פסולה, ואילו פרו של כהן גדול שנשחט בזר — כשרה. וחד [ואחד מהם] אמר: פרו — פסולה, פרה — כשרה.

ומעירים: תסתיים [תוגדר] כי רב הוא שאמר פרה פסולה בזר, שאמר ר' זירא: שחיטת פרה בזר — פסולה. ואמר רב עלה [על הלכה זו] של ר' זירא כהסבר: שהרי בשחיטת הפרה האדומה נזכר שמו של "אלעזר הכהן" ("ונתתם אותה אל אלעזר הכהן והוציא אותה אל מחוץ למחנה ושחט אותה לפניו". במדבר יט, ג) ומיד לאחר מכן לשון "חוקה" ("זאת חוקת התורה". במדבר יט, ב) שנינו בה, וכל מקום שנאמר בו "חוקה" משמעו: כן הוא הדבר, ואין לשנות ממנו.

הרי שלדברי רב שחיטת פרה אדומה בזר — פסולה. ושואלים: ולשיטת רב מאי שנא [במה שונה] פרה אדומה דכתיב [שנאמר] בה "אלעזר" ו"חוקה", הרי בענין פרו של הכהן הגדול ביום הכיפורים נמי [גם כן] הא כתיב [הרי נאמר] גם "אהרן" שהוא כהן גדול ("והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכיפר בעדו ובעד ביתו ושחט את פר החטאת אשר לו". ויקרא טז, יא) וגם "חוקה" ("והיתה זאת לכם לחוקת עולם". במדבר יט, לד)!

ומשיבים: בכל זאת שחיטה לאו [לא] עבודה היא, שאינה נחשבת כעבודה המיוחדת לכהנים במעשה הקרבנות, ואף שהוזכר "אהרן" והוזכרה "חוקה" לומר שעבודה זו היום רק בכהן גדול — הרי זה רק בדברים שהם עבודת הכהנים, ושחיטה אינה בכלל עבודת כהן. ומקשים: אי הכי [אם כך] בפרה אדומה נמי [גם כן] נאמר ששחיטה אינה נחשבת כעבודה! ומשיבים: שאני [שונה] דין הפרה שקדשי בדק הבית היא. שפרה אדומה אינה נחשבת כקרבן, אלא כהקדש ממין אחר, כעין הקדש בדק הבית, ולכן אין דיני הקרבנות חלים עליה.

ומקשים: ולאו כל דכן [ולא כל שכן] הוא? אם בקדשי מזבח אין שחיטה נחשבת כעבודה — כל שכן בקדשי בדק הבית! ומשיבים: אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: מידי דהוה [כמות שהוא הדבר] במראות נגעים של מצורע דלאו [שלא] עבודה היא, ובכל זאת בעיא [צריכה] כהונה, שרק כהן רשאי לטמא ולטהר, ומכאן שיתכן שאף דבר שאינו מעבודות הקודש צריך להיעשות על ידי כהן.

ושואלים: ולשמואל, שאמר שחיטת פרו של הכהן הגדול בזר פסולה, מאי שנא [במה שונה] פרו דכתיב [שנאמר] בו: "אהרן" ו"חוקה", פרה אדומה נמי [גם כן] הכתיב [הרי נאמר] בה: "אלעזר" ו"חוקה"! ומשיבים: שאני התם [שונה שם] דכתיב [שנאמר]: "ושחט אותה לפניו" (במדבר יט, ג) ודיוק המילים משמעו: שיהא זר שוחט ואלעזר רואה.

ושואלים: ורב, מה למד הוא מכאן? ומשיבים: לדעתו פירוש הדברים שלא יסיח דעתו מן הפרה משעת שחיטה, שהיסח הדעת פוסל בכל מקום שיש בו חובת טהרה. ושואלים: ושמואל, הלכה זו שלא יסיח דעתו מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצאת, נלמדת, לו] ממה שנאמר: "ושרף את הפרה לעיניו" (במדבר יט, ה).

ושואלים: ורב מה לומד הוא מפסוק זה? לדעתו יש צורך בפסוק חד [אחד] שהיסח הדעת אסור בשחיטה וחד [ואחד, הפסוק האחר] בא ללמד שהיסח הדעת אסור בשריפה,

וצריכא [ונצרכו שניהם]. דאי כתב רחמנא [שאילו היתה כותבת התורה] בשחיטה בלבד, הייתי אומר שיש להמנע מהיסח הדעת, משום שתחילת עבודה היא — אבל שריפה אימא [אמור] כי לא צריכה היא השגחה ונתינת דעת, לכן צריכא [נצרכה]. ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] בשריפה בלבד, הייתי אומר: משום דהשתא [שעכשיו] הוא דמתכשרא [שמתכשרת] הפרה למטרתה אבל שחיטה אימא [אמור] שלא תיפסל בהיסח הדעת, על כן צריכא [נצרכה].

ושואלים: למעוטי מאי [למעט את מה] שאם צריכים שני פסוקים להדגיש בשתי עבודות אלה, מה בא הדבר למעט שהוא אינו נפסל בהיסח הדעת? אילימא למעוטי [אם תאמר למעט] אסיפת אפרה לאחר השריפה ומילוי מים חיים בתוך האפר לקידוש ועירובן יחד, שמעתה ראויה היא להזות ולטהר, שיהיו עבודות אלו כשרות על אף היסח הדעת,