הלא "למשמרת למי נדה" (במדבר יט, ט) כתיב [נאמר], לומר שצריכים שמירה עד שיזה מהם. אלא למעוטי [למעט] השלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת לתוך השריפה, דלאו [שלא] גופה של הפרה נינהו [הם] ולכן אינם צריכים נתינת דעת מתמדת.

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים אחרים בדבר שחיטת פרה בזר, ר' אמי אמר: כשרה, ור' יצחק נפחא [הנפח] אמר: פסולה. עולא אמר: כשרה, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר: פסולה.

מתיב [מקשה] ר' יהושע בר אבא לסיועיה [לסייע] לדעת רב שאמר ששחיטתה פסולה בזר, מברייתא זו: אין לי אלא הזאת מימיה של פרה אדומה שאין כשרין באשה כבאיש, ואין כשרין אלא ביום.

מניין לרבות שחיטתה וקבלת דמה והזאת דמה ושריפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת שאף הם כשרים רק באיש ורק ביום — תלמוד לומר: "תורה" ("זאת חוקת התורה". במדבר יט, ב) להדגיש שהוראה אחת ומנהג אחיד לכל מעשיה. יכול שאני מרבה אף אסיפת אפרה, ומילוי מים חיים וקידוש המים על ידי נתינתם בתוך האפר — תלמוד לומר: "זאת" (במדבר יט, ב), שהיא לשון מיעוט ומיעט את אלו.

ושואלים: ומה ראית לרבות את אלו ולומר שאין לשנות בהם, ולהוציא את אלו? אחר שריבה הכתוב ומיעט שהרי לשון הכתוב יש בה צד ריבוי וצד מיעוט, אמרת (אומר אתה)? הרי אנו למדין כולן מהזאת מימיה, מה הזאת מימיה אינן כשרין באשה כבאיש ואין כשרין אלא ביום — אף אני אביא שחיטתה וקבלת דמה, והזאת דמה, ושריפתה, והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת

הואיל ואין כשרין באשה כבאיש — אין כשרין אלא ביום. ומוציא אני אסיפת אפרה ומילוי מים וקידוש הואיל וכשרין באשה כבאיש כשרין נמי [גם כן] ביום ובלילה.

ושואלים: והאי מאי תיובתא [וזו מה קושיה היא], כלומר מה ההוכחה מברייתא זו שעסקה בענין כשרות האשה, לנושא הדיון שלנו בענין כשרות הזר? אילימא [אם תאמר] מדפסולין [כיון שפסולין] באשה פסולין נמי [גם כן] בזר, אולם מכאן אין ראיה, שהרי הזאת מימיה תוכיח שלדעת הכל פסולין באשה וכשרין בזר!

אמר אביי: היינו תיובתיה [זו היא קושייתו] וכך יש להבינה: אשה מאי טעמא [מה טעם] אסורה היא לעשות דברים אלה — משום שנאמר "אלעזר" והתנא מדייק משם כי אלעזר שהוא זכר דווקא ולא אשה, ואם כן זר נמי [גם כן] אפשר למעט באותה דרך, שהרי נאמר אלעזר שהוא כהן ולא זר.

א כיון שעסקנו בדין הפרה האדומה, מביאים עוד עניינים בנושא זה. אמר עולא: כל הפרשה כולה של פרה אדומה יש להבינה בשני אופנים ואינה יכולה להדרש באופן אחד, אלא, דברים שהם משמע בפסוק אחד מוציא מיד דברים אחרים שמשמע בפסוקים שלפניו או שלאחריו, או מדין של אדם אחר, ואילו דברים אחרים שהם משמע מלשון או מתוכן הפסוקים אינם באים להוציא אלא אדרבא ממילא יש להבינם ולקיימם כמו שהם. כיצד?

נאמר: "ונתתם אתה אל אלעזר הכהן" (במדבר יט, ג) — לומר שדווקא אותה פרה אדומה ראשונה לאלעזר שהיה סגן כהן גדול ולא לדורות לאלעזר, הרי זה משמע מוציא מיד משמע. איכא דאמרי [יש אומרים] שבניגוד לפרה הראשונה שנעשתה על ידי אלעזר שהיה סגן — לדורות תיעשה הפרה בכהן גדול דווקא, ואיכא דאמרי [ויש אומרים] כי אף שהראשונה נעשתה על ידי הסגן — לדורות תיעשה הפרה אפילו בכהן הדיוט.

ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאמר] כי לדורות יכולה הפרה להיעשות אף בכהן הדיוט — שפיר [יפה, מובן הדבר], כי אם אין הדבר נעשה בסגן דווקא יעשה בכל כהן. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאמר] כי לדורות אינה נעשית אלא בכהן גדול מנא ליה [מנין לו] שבכהן גדול דווקא? ומשיבים: גמר [למד] בגזירה שוה "חקה" "חקה" מיום הכפורים, שכשם שעבודת יום הכיפורים היא בכהן גדול דווקא, אף עבודת פרה אדומה בכהן גדול דווקא.

ועוד נדרשת הפרשה בדרך משמע ממילא: "והוציא אתה" (במדבר יט, ג) לדקדק שלא יוציא פרה אחרת עמה. כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: לא היתה פרה רוצה לצאת מעצמה ורוצים להוציא עימה פרה אחרת שתלך עימה — אין מוציאין עמה פרה שחורה — שלא יאמרו שחורה שחטו, ואין מוציאין עמה פרה אדומה אחרת שלא יאמרו שתים שחטו בבת אחת, וכל מלאכה אחרת הנעשית בשעת עשיית הפרה — פוסלת אותה. רבי אומר: לא מן השם הוא זה, כלומר: לא מטעם זה, אלא משום שנאמר: "אתה" שמשמעו לבדה ולא אחרת עימה, וגזירת הכתוב היא שבכל מקרה אסור.

ושואלים: ותנא קמא [ולדעת התנא הראשון] יש לשאול: הא כתיב [הרי נאמר] במפורש "אתה" ומה למד הוא מדיוק לשון זה? ומשיבים: מאן תנא קמא [מי הוא התנא הראשון] — ר' שמעון היא, דדריש טעמיה דקרא [שהוא דורש את טעמו של הכתוב] ופוסק הלכה על פי מה שהוא מבין שהוא טעמה של אותה הלכה. והכתוב המדגיש "אותה" יש להסבירו: שמוציאים אותה לבדה, כדי שלא להביא לטעות. ושואלים: אם כן מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם, הלכה למעשה], מה טעמה של הלכה זו? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם, הבדל מעשי],