הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים

כוונה ומעשה, רשב"י ורבי יהודה

סנהדרין עט ע"א

"רבי שמעון אומר: עד שיאמר לפלוני אני מתכוון".

רשב"י לשיטתו, שהכוונה הפנימית עיקר.
ובר פלוגתו העיקרי לענין זה - רבי יהודה, סובר שהעיקר המעשה.

א. במסכת סנהדרין דף עט ע"א במשנה:
"נתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול, והלכה לה על הקטן ומת - חייב. רבי שמעון אומר: אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה - פטור.
תניא, רבי שמעון אומר: עד שיאמר לפלוני אני מתכוון. מאי טעמא דרבי שמעון? - אמר קרא: (דברים י"ט) וארב לו וקם עליו - עד שיתכוון לו".
וכן במסכת בבא קמא דף פו ע"א:
"רבי שמעון, האמר: נתכוון לבייש את זה ובייש את זה - פטור, מאי טעמא? כקטלא, מה קטלא עד דמתכוון ליה, דכתיב: וארב לו וקם עליו - עד שיתכוון לו, בושת נמי עד דמיכוין ליה, דכתיב: ושלחה ידה והחזיקה במבושיו - עד שיתכוון לו".

ב. במסכת ביצה דף כג ע"א:
"רבי יהודה סבר: דבר שאינו מתכוין - אסור... ורבנן סברי נמי כרבי יהודה דבר שאינו מתכוין אסור, וגזרינן קרצוף אטו קרוד. ורבי אלעזר בן עזריה סבר לה כרבי שמעון, דאמר: דבר שאינו מתכוין מותר".

ג. במסכת שבת צג ע"ב ובהרבה מקומות, הלשון -
"רבי יהודה אמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. ולרבי שמעון פטור עליה".

ד. במסכת שבת דף לג ע"ב:
"פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמן".

ה. בבבא מציעא דף קטו. וסנהדרין דף כא ע"א:
"דרבי יהודה לא דריש טעמא דקרא, ורבי שמעון דריש טעמא דקרא".

ו. בספרא בחוקותי פרשה א ד"ה פרק ב:
"והשבתי חיה רעה מן הארץ, ר' יהודה אומר מעבירם מן העולם, ר' שמעון אומר משביתן שלא יזוקו, אר"ש אימתי הוא שבחו של מקום בזמן שאין מזיקים, או בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים, אמור בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים, וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת, למשבית מזיקים מן העולם משביתן שלא יזיקו. (ב) וכן הוא אומר וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטן נוהג בם, ופרה ודוב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהם ואריה כבקר יאכל תבן, ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה, מלמד שתינוק מישראל עתיד להושיט את ידו לתוך גלגל עינו של צפעוני ומוציא מרה מתוך פיו, וכן הוא אומר גמול ידו הדה, זו חיה ההורגת את הבריות".

ז. בדומה למחלוקת בספרא בפרוש 'השבתה', כך גם במסכת פסחים פרק ב משנה א: "רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים".
רבי יהודה מצריך כדלעיל בפועל דוקא "מעבירם מן העולם".
ואילו חכמים מפרשים במסכת פסחים דף כז ע"ב: "(שמות יב, טו) תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם - בכל דבר שאתה יכול להשביתו", לא פעולת מעשה הביעור עיקר אלא התוצאה, שלא יהיה חמץ ברשותו.

ח. במסכת סנהדרין פרק ז משנה א:
"ארבע מיתות נמסרו לבית דין סקילה שרפה הרג וחנק רבי שמעון אומר שרפה סקילה חנק והרג זו מצות הנסקלין".
חכמים מחשיבים יותר את הניוול החיצוני, ורבי שמעון את השריפה הפנימית ואת נטילת הרוח באפו.

ט. רשב"י הוא מרא דספר הזוהר שהוא פנימיות התורה.

י. במסכת יומא דף נג ע"ב:
"אמר עולא: שאל רבי מתיא בן חרש את רבי שמעון בן יוחאי ברומי: וכי מאחר שרבי אליעזר מלמדנו פעם ראשונה ושניה ארון גלה לבבל, ראשונה - הא דאמרן (דברי הימים ב' לו) ויבאהו בבלה עם כלי חמדת בית ה', שניה מאי היא? דכתיב - (איכה א) ויצא מבת ציון כל הדרה. מאי כל הדרה - חדרה. אתה מאי אתה אומר? - אמר לו: שאני אומר ארון במקומו נגנז".
יש לדקדק.
א. מה מלמדנו שנשאל ברומי?
ב. הלשון "וכי מאחר שרבי אליעזר מלמדנו" משמע שהדבר מקובל ושואל מרשב"י להוסיף עליו.
ג. הגמרא לא מבררת מה יעשה רשב"י עם המקראות שהביא רבי אליעזר.
ד. אף שהגמרא אמרה שלכאורה יש כאן מחלוקת בדעת רשב"י מ"מ יש לישב את דברי עולא עם דברי הברייתא: "רבי שמעון בן יוחאי אומר: ארון גלה לבבל (יומא דף נג ע"ב)".

ונראה ששאל אותו ברומי ורמז גם לכלי המקדש הגנוזים שם. ורבי שמעון בר יוחאי אמנם אינו חולק על המציאות ההסטורית אך הוא לשיטתו בכל מקום שמעשה ללא כוונה ומשמעות אינו נחשב למעשה. לכן כלפי הטענה (שמואל א פרק ד כב) "גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלהים" הוא ענה שענין פנימיות הארון לא סר אלא נגנז במקומו כבשמות רבה (שנאן) פרשה ב, ב: "אמר ר' אחא: לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי, שנאמר: הנה זה עומד אחר כתלנו (שיר השירים ב)".
וכמו שאמר רבי חנינא בן תרדיון כלפי 'עלבונה של ספר תורה' שנשרף (מסכת עבודה זרה דף יח ע"א):
"גוילין נשרפין ואותיות פורחות".

יא. במסכת ברכות דף לה ע"ב:
"תנו רבנן: ואספת דגנך, - מה תלמוד לומר - לפי שנאמר: (יהושע א') לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ואספת דגנך - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: (ישעיהו ס"א) ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: (דברים י"א) ואספת דגנך; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: (דברים כ"ח) ועבדת את אויבך וגו'".
לרשב"י התלמוד כולל את המעשה.

יב. במסכת שבת דף לג ע"ב:
"נפקו. חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם! הדור אזול. איתיבו תריסר ירחי שתא. אמרי: משפט רשעים בגיהנם - שנים עשר חדש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם! נפקו, כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר - הוה מסי רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה. בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? - אמר להו: לכבוד שבת. - ותיסגי לך בחד? - חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור. - אמר ליה לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל! יתיב דעתייהו".
דעתייהו, ולא דעתיה. דעת שניהם נתישבה על ידי אותו סבא.
לרשב"י מקיימי העולם חשובים רק אם מכוונים לשם מצווה.

יג. במסכתות ברכות דף מג ע"ב; סוטה דף י ע"ב; בבא מציעא דף נט ע"א:
"ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנלן - מתמר, שנאמר: (בראשית ל"ח) היא מוצאת וגו'".
רצח כבודו כרצח ממש.

יד. מסכת שבועות דף יט ע"א:
"תנו רבנן: שני שבילין אחד טמא ואחד טהור, והלך בראשון ולא נכנס, בשני ונכנס - חייב; הלך בראשון ונכנס, הזה ושנה וטבל ואח"כ הלך בשני ונכנס - חייב, ר"ש פוטר (רש"י: דאין כאן באחת מכולן ידיעה ודאית בתחלה); ורבי שמעון בן יהודה פוטר בכולן משום ר' שמעון. בכולן ואפילו בקמייתא? ממה נפשך טמא הוא! אמר רבא: הכא במאי עסקינן - כגון שהלך בראשון ובשעה שהלך בשני שכח שהלך בראשון, דהויא ליה מקצת ידיעה, ובהא קא מיפלגי, תנא קמא סבר: אמרינן מקצת ידיעה ככל ידיעה, ורבי שמעון סבר: לא אמרינן מקצת ידיעה ככל ידיעה".

טו. מסכת מכות דף יג. – פרק ג משנה ב:
"כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב? רבי שמעון אומר: כל שהוא, וחכמים אומרים: כזית".
בעל מחלוקתו של רבי שמעון הוא רבי יהודה, כמפורש במסכת חולין דף פג ע"א:
"ודקאמרת מאי טעמיה דרבי יהודה - כגון דלית ביה כזית, דתניא: אכלו ואין בו כזית - חייב, ר' יהודה אומר: עד שיהא בו כזית".
וכן בנזיר דף ד. מכות דף יז. שבועות דף כא: שבועות דף כד. מעילה דף יח.
"רבי שמעון אומר: כל שהוא למכות, לא אמרו כזית אלא לענין קרבן".
לרבי יהודה לוקה רק בשיעור חשוב בפועל. ואילו לרבי שמעון לוקה גם בדבר שאין בו שיעור, אם משמעותו חשובה.

טז. מסכת הוריות דף י ע"א:
"מתני'. חטאו עד שלא נתמנו ואח"כ נתמנו - הרי אלו כהדיוטות; רבי שמעון אומר: אם נודע להם עד שלא נתמנו - חייבים, ומשנתמנו - פטורים".
וביארו במסכת הוריות דף ג ע"א:
"רבי שמעון דאזיל בתר ידיעה מחייב, ורבנן דאזלי בתר חטאת פטרי".
לתנא קמא הכל תלוי במעשה החטא. לרבי שמעון הקרבן תלוי בכפרה, הכפרה בתשובה, והתשובה בידיעה. וכן עולה מדברי הגמרא במסכת הוריות דף יא ע"א:
"ת"ר: מעם הארץ - פרט למומר; רבי שמעון בר' יוסי אומר משום רבי שמעון: אשר לא תעשינה בשגגה ואשם - השב בידיעתו מביא קרבן על שגגתו, לא שב בידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו".
לדברי רבי שמעון בר' יוסי פטור מומר לרבי שמעון הוא מהטעם שגם בידיעתו אינו שב ואינו מתכפר.

יז. מסכת הוריות דף ג ע"ב:
"מתני'. הורו ב"ד, וידעו שטעו וחזרו בהן, בין שהביאו כפרתן ובין שלא הביאו כפרתן, והלך ועשה על פיהן - ר' שמעון פוטר...
גמ'. אמר רב יהודה אמר רב: מ"ט דר"ש? הואיל וברשות ב"ד הוא עושה. איכא דאמרי: אמר רב יהודה אמר רב, אומר היה ר"ש: כל הוראה שיצאה ברוב צבור - יחיד העושה אותה פטור, לפי שלא ניתנה הוראה אלא להבחין בין שוגג למזיד".

יח. מסכת סנהדרין דף עד ע"א:
"רבי שמעון בן יוחי אומר: העובד עבודה זרה ניתן להצילו בנפשו מקל וחומר: ומה פגם הדיוט ניתן להצילו בנפשו, פגם גבוה לא כל שכן? - וכי עונשין מן הדין? - קא סבר: עונשין מן הדין".

יט. מסכת בבא קמא פרק ז:
"השוחט ונמצא טרפה השוחט חולין בעזרה משלם תשלומי ארבעה וחמשה רבי שמעון פוטר בשני אלו".
וביארו במסכת בבא קמא דף עו ע"א:
"שמעינן ליה לר"ש, דאמר: שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה".
כלומר שאן לה משמעות של שחיטה שכן תפקידה להכשיר.

כ. במסכת מנחות דף קב ע"ב (ובעוד סוגיות):
"אמר רבי שמעון: כל העומד לזרוק כזרוק דמי, כל העומד לשרוף נמי כשרוף דמי".
די באפשרות ואין צורך במעשה.

כא. מסכתות מנחות דף קא ע"ב; חולין דף קכט ע"א וע"ב, בכורות דף ט ע"ב:
"מאי טעמא דרבי שמעון - אמר קרא (ויקרא יא) מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים (רש"י: לעובדי כוכבים, דאינו אסור בהנאה.) - קרוי אוכל, אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים - אין קרוי אוכל".
ופירש רש"י בחולין: "לאחרים - לעובד כוכבים", כלומר שלמרות שהבשר אכיל, אינו נחשב לאוכל כיון שנאסר לגויים משום אבר מן החי ואסור להם להשתמש בו כאוכל.
ובהמשך שם במסכת חולין דף קכט ע"ב:
מאי טעמא דרבי יהודה? ואמרת לן: הואיל ומעורה מעורה".
נחשב לחיבור כיון שבפועל מחובר, למרות שאינו לחיות ולהתקיים כך.

כב. מסכת קידושין דף עח ע"א:
"תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד - כשרה לכהונה, שנאמר: (במדבר לא) וכל הטף בנשים... החיו לכם, והלא פינחס היה עמהם".
כלומר שאין גיורת נחשבת לזונה אם לא נבעלה.

כג. במסכת זבחים דף עד ע"א:
"תניא, רבי יהודה אומר: רימוני באדן אוסרין בכל שהוא, כיצד? נפל אחד מהן לתוך ריבוא ומריבוא לריבוא - אסורין; רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: לריבוא - אסורין, ומריבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר – מותר".
דעת רבי יהודה שהיות שבפועל האיסור עשוי להימצא בכל אחת מהתערובות, אין הבדל בין תערובות ראשונה לשניה ודין כולן כתערובת אחת. ודעת רבי שמעון שמבחינת משמעות הספק יש הבדל בין שתי התערובות. לתערובת הראשונה נפל איסור ממש. ואילו לתערובת השניה נפל דבר שכבר התבטל והותר מהתורה בתערובת הראשונה, וכל איסורו הוא רק מטעם אחר – מחמת גזירת חכמים. לכן יש כאן שני ספקות שונים, ומותר מדין ספק ספיקה.

כד. מסכת מנחות דף ס ע"ב:
"ומאי פרכת? רבי שמעון פריך הכי: מה להצד השוה שבהן שכן מצויין!
ורבי יהודה? אדרבה, הא מצוייה טפי, הנך זימנין דלא משכחת לה כלל".
לרבי יהודה חשובה המציאות בפועל, האם בודאי יחול השנה.
ולרבי שמעון חשובה עצם האפשרות שהדבר יכול לקרות במשך כל השנה.

כה. מסכת מנחות דף סג ע"א:
"אמר רבי יהודה: מנין לאומר הרי עלי מנחת מאפה, שלא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין? תלמוד לומר: (ויקרא ב') קרבן מנחה, קרבן אחד אמרתי לך, ולא שנים ושלשה קרבנות.
אמר לו רבי שמעון: וכי נאמר קרבן קרבן שני פעמים? והלא לא נאמר אלא קרבן אחד, ונאמר בו חלות ורקיקין! מעתה, רצה להביא חלות - מביא, רקיקין - מביא, מחצה חלות ומחצה רקיקין – מביא".
לרבי יהודה שתי צורות מאפה שונות נחשבות לשני מינים.
ולרבי שמעון כיון שענינם אותו קרבן הריהם אחד.

כו. מסכת מנחות דף עא ע"א:
"קוצר לשחת מאכיל לבהמה. אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שמתחיל עד שלא הביא שליש. רבי שמעון אומר: יקצור ויאכיל אף משהביא שליש".
לדעת רבי יהודה נחות שבמציאות השחת יהיה עדיין שחת ולא תבואה.
ולדעת רבי שמעון די בכך שכוונתו לקצור על מנת להאכיל לבהמה.

כז. מסכת מנחות דף פז ע"ב:
"תנו רבנן, שבע מדות של לח היו במקדש: ...והין, דברי רבי יהודה.
...רבי שמעון אומר: לא היה שם הין, וכי מה היה הין משמש?
...ורבנן? הוה הין דעבד משה לשמן המשחה, דכתיב: (שמות ל') ושמן זית הין, מר סבר: כיון דלדורות לא הוה צריך, לפי שעה הוא דעבדיה ואיגנז; ואידך, כיון דהוה הוה".
לרבי יהודה – היה במציאות? נשאר.
לרבי שמעון – אין צורך? נגנז.

כח. מסכתות מנחות דף קא ע"א; ובכורות דף ט ע"ב:
"הערלה וכלאי הכרם, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וציפורי מצורע, ופטר חמור, ובשר בחלב - כולן מטמאין טומאת אוכלין, רבי שמעון אומר: כולן אין מטמאין טומאת אוכלין...
ואמר רבי אסי א"ר יוחנן: מ"ט דרבי שמעון - דכתיב: (ויקרא י"א) מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים - קרוי אוכל, שאי אתה יכול להאכילו לאחרים - אינו קרוי אוכל".
לרבי שמעון נחשב לאוכל הוא רק אם יכול לשמש את יעודו כאוכל.
לת"ק תלוי במציאות שהרי סוף סוף זהו אוכל.

כט. מסכת חולין דף קכב ע"ב:
"סבר לה כרבי יהודה, דאזיל בתר גישתא".
פירש רש"י:
"תנא דידן סבר לה כרבי יהודה - כלומר לא יליף טעמא מהטמאים אלא מסברא דגישתא כל שאין ממש בעורן שהוא רך ואין לו ממש עור קרי בשר כרבי יהודה דאמר הלטאה כחולדה אלמא לאו אקרא סמיך".
ומסכת שבת דף קז ע"ב:
"מאן תנא קמא - רבי יהודה, דאזיל בתר גישתא".
פירש רש"י:
"רבי יהודה היא - דלענין טומאה לא יליף מאלה הטמאים, אלא: ההוא דאית ליה גישתא, שעורו עב ויש לו עור ממש - אינו כבשר, ושאינו עב - הוי כבשר".
לרבי יהודה העיקר המציאות בפועל.

ל. מסכת כריתות דף ט ע"ב:
"אשר לא תשיג ידו בטהרתו - רבי שמעון סבר: דבר המכפרו, רבי יהודה סבר: דבר המכשירו".
פירש רש"י: "רבי שמעון סבר - האי טהרתו היינו דבר המכפר חטאו דעל ז' דברים נגעים באין במסכת ערכין (דף טז).
דבר המכשירו - אשם שמדמו נותנין על בהונותיו מכשירו בקדשים".
לרבי שמעון העיקר הכפרה הרוחנית.
לרבי יהודה העיקר שיכול הוא בפועל לאכול קדשים.

לא. מסכת מעילה דף יט ע"א:
"לקח קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות, ושקל שקלו, והביא חטאתו ואשמו מן ההקדש –
כיון שהוציא - מעל, דברי רבי שמעון;
רבי יהודה אומר: עד שיזרוק הדם".
לרבי שמעון די במסירת המעות והקנין.
רבי יהודה מצריך מעשה ממש להשלמת זכייתו בשינוי יעוד המעות.

לב. מסכת עירובין דף פו ע"א:
"משנה. המניח ביתו והלך לשבות בעיר אחרת, אחד נכרי ואחד ישראל - הרי זה אוסר, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אינו אוסר. רבי יוסי אומר: נכרי - אוסר, ישראל - אינו אוסר, שאין דרך ישראל לבא בשבת. רבי שמעון אומר: אפילו הניח ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר - אינו אוסר, שכבר הסיע מלבו".
לרבי יהודה דירה בלא בעלים אינה דירה, כי אין מי שדר בפועל.
לרבי שמעון הולכים אחר כוונתו שלא לדור בביתו.
רבי מאיר כשיטתו במקומות רבים דחייש למיעוטא, (על פי הירושלמי).
ואילו רבי יוסי אינו חושש כרבי מאיר, אלא סומך כשיטתו על אומדן קרוב, כמבואר בקישור זה.

לג. מסכת פסחים דף כב ע"א:
"מאן שמעת ליה דאמר אין בגידין בנותן טעם - רבי שמעון, דתניא: האוכל מגיד הנשה של בהמה טמאה, רבי יהודה מחייב שתים, ורבי שמעון פוטר".
לא נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון על המציאות שיש בגידין טעם כלשהו, הם נחלקו אם טעם זה נחשב כטעם בשר אם לאו. כך כתב רש"י: "אלא למאן דאמר אין בגידין - דאיסור נותן טעם בשר, אם נתבשלו עם הבשר - אלמא לאו טעם בשר אית בהו, ולאו נבילה מיקרו, אלא כעצמות, דהן עץ בעלמא, ולא אישתרי בכלל נבילה, ועץ הוא והתורה חייבה עליו". גם עץ נותן טעם בתבשיל בהיותו לח, אך לא טעם חשוב. רבי יהודה סובר שכיון שבמציאות הגידין הם חלק מהבהמה, גם טעמם נחשב כטעם שאר אבריה. ורבי שמעון סובר שכיון שאין כוונת הטועמים לטעום אלא טעם בשר, כל טעם אחר אינו בכלל זה.

לד. במשנה במסכת פסחים דף כא ע"א:
"רבי יהודה אומר: אין ביעור חמץ אלא שריפה".
וראה על שיטת רבי יהודה בקישור זה.

לה. במסכת פסחים דף מב ע"ב:
"תנן: (מסכת מעשרות ה משנה ו) המתמד ונתן מים במדה, ומצא כדי מדתו - פטור, ורבי יהודה מחייב".
פירש רש"י: "פטור - מלעשר, שהרי אין כאן אלא מים, שלא מצא אלא כדי מדתו, ואף על גב דחזותיה וטעמא חמרא - קיוהא דפירא בעלמא הוא דעייל ביה. ורבי יהודה מחייב - דאזיל בתר חזותא וטעמא".
לרבי יהודה היין מוגדר כמציאות שבחושינו. ולבר פלוגתיה, שהוא לרוב רבי שמעון, משמעות הגדרת יין בהיותו מופק מענבים דוקא.

לו. במסכת פסחים דף סג ע"א:
"משנה. השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה. רבי יהודה אומר: אף התמיד. רבי שמעון אומר: הפסח בארבעה עשר, לשמו - חייב, ושלא לשמו – פטור".
לרבי יהודה תלוי רק במעשה השחיטה. לרבי שמעון תלוי בכוונה.

לז. במסכת יומא דף ז ע"ב:
"תניא: ציץ, בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו - מרצה, דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר: עודהו על מצחו - מרצה, אין עודהו על מצחו - אינו מרצה...
רבי יהודה סבר: על מצח ונשא, ורבי שמעון סבר תמיד לרצון לפני ה', מאי תמיד? אילימא תמיד על מצחו, מי משכחת לה? מי לא בעי מיעל לבית הכסא, ומי לא בעי מינם? אלא תמיד מרצה הוא".
לרבי יהודה הציץ צריך להיות על מצחו בפועל. לרבי שמעון ראוי להנחה כמונח.

לח. במסכת יומא דף מ ע"ב:
"(ויקרא טז, י) יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו, עד מתי יהיה זקוק לעמוד חי - עד שעת מתן דמו של חבירו, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: עד שעת וידוי דברים.
במאי קא מיפלגי? כדתניא: לְכַפֵּר - בכפרת דמים הכתוב מדבר, וכן הוא אומר (ויקרא טז, כ) וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ, מה להלן בכפרת דמים - אף כאן בכפרת דמים, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: לְכַפֵּר עָלָיו - בכפרת דברים הכתוב מדבר".
לרבי יהודה הכפרה במעשה – בדם. ולרבי שמעון הכפרה בכוונה שבדיבור.

לט. במסכת יומא דף סא ע"א:
"תנו רבנן: וכפר את מקדש הקדש - זה לפני ולפנים, אהל מועד - זה היכל, מזבח - כמשמעו, יכפר - אלו עזרות, הכהנים - כמשמען, עם הקהל - אלו ישראל, יכפר, אלו הלוים - הושוו כולן לכפרה אחת, שכולן מתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות, דברי רבי יהודה.
רבי שמעון אומר: כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל בטומאת מקדש וקדשיו, כך דם הפר מכפר על הכהנים בטומאת מקדש וקדשיו. וכשם שוידוי של שעיר המשתלח מכפר על ישראל בשאר עבירות - כך וידוי של פר מכפר על הכהנים בשאר עבירות".
רבי יהודה לשיטתו בסעיף הקודם שרק מעשה זריקת הדם מכפר ולא וידוי שאינו אלא דיבור. לכן יש בפר רק כפרה אחת, ובמעשה שילוח שעיר יש כפרה אחת, וכדלקמן במסכת יומא דף סד ע"א: "אמרי במערבא: דחיתו לצוק זו היא שחיטתו" (וזה שלא כדברי רש"י שכתב כאן: "מלמד שכולם מתכפרים בוידוי של שעיר המשתלח בשאר עבירות". אי נמי כוונת רש"י למעשה השילוח יחד עם הוידוי). ולרבי שמעון הכפרה בכוונת הדיבור אינה פחותה, וגם היא מכפרת בפני עצמה.

מ. מסכת יומא דף סג ע"ב:
"אימר דשמעת ליה לחנן המצרי דלית ליה דחויין, דלית ליה הגרלה מי שמעת ליה? דילמא מייתי ומגריל! אלא אמר רב יוסף: הא מני - רבי שמעון היא, דתניא: מת אחד מהן - מביא חבירו שלא בהגרלה, דברי רבי שמעון".
ופירש רש"י: "דלית ליה דחויין - דלית ליה שיהא הדם דחוי בשביל חבירו שמת, לומר: ישפך הדם, כדקאמר רבי יהודה במתניתין: מת המשתלח ישפך הדם".
לרבי יהודה נצרך שיעמדו שני השעירים חיים יחדיו בפועל. ואילו לרבי שמעון כיון שהובאו כשנים – כל אחד מהם נחשב מעתה ואילך כ"בעל בן זוג", וניתן להביא עבורו פרט נוסף.

מא. מסכת יומא דף סז ע"ב:
"תנו רבנן: המשלח מטמא בגדים... תלמוד לומר 'והמשלח' - הא כיצד - משיצא חוץ לחומת ירושלים דברי רבי יהודה... רבי שמעון אומר והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו - זורקו בבת ראש ומטמא בגדים".
לרבי יהודה המשלח מטמא ברגע שיצא בפועל לדרך שליחותו. ואילו לרבי שמעון נחשב לעושה שליחותו רק לאחר שעשה את עיקר המעשה שלצורכו נשלח.

מב. מחלוקת כמעט זהה נמצאת במשנה שבהמשך הדף שבו הוזכרה המחלוקת הקודמת, במסכת יומא דף סז ע"ב:
"משנה. בא לו אצל פר ושעיר הנשרפין... והוציאן לבית השריפה. ומאימתי מטמאין בגדים - משיצאו חוץ לחומת העזרה. רבי שמעון אומר: משיצית האור ברובן".

מג. מסכת שבת דף קלח ע"ב:
"תנו רבנן: כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל...
תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו. אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו - שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד".
בפועל זו שכחת התורה אם לא מוצאים הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד. ואף על פי כן אומר רבי שמעון בן יוחי שאין כאן שכחת התורה, היות ועצמותה ועיקרה נלמדת וידועה.

מד. מסכת ביצה דף כח ע"א:
"רבי יהודה אומר: שוקל אדם בשר כנגד הכלי או כנגד הקופיץ, וחכמים אומרים: אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר".
לרבי יהודה אין שקילה אלא כצורתה במשקולות הרגילות. ולחכמים ורבי שמעון בראשם, כל שתכליתה שקילה בכלל שקילה.

מה. מסכת ביצה דף לב ע"א:
"משנה. אין פוחתין את הנר, מפני שהוא עושה כלי...
גמרא. מאן תנא דפחיתת נר מנא הוא? אמר רב יוסף: רבי מאיר היא. דתניא: כלי חרס מאימתי מקבל טומאה - משנגמרה מלאכתו, דברי רבי מאיר, רבי (יהושע) [בכתה"י: יהודה] אומר: משיצרפו בכבשן. ...למאי חזי? - לקבולי ביה פשיטי".
לרבי יהודה נחוץ כלי גמור בפועל. ולרבי מאיר דחייש למיעוטא, די בשימוש מועט טרם הצירוף.

מו. מסכת ביצה דף לז ע"א במשנה:
"האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה - הרי אלו כרגלי שתיהן. רבי יהודה פוטר במים, מפני שאין בהם ממש".
ובדף לט ע"א: "תניא, רבי יהודה אומר: מים ומלח בטלין בין בעיסה בין בקדרה".
לרבי יהודה נחוצה מציאות מוחשית.

מז. במסכת כתובות דף מה ע"ב:
"תנו רבנן: המוציא שם רע - לוקה ונותן מאה סלע; רבי יהודה אומר: ללקות לוקה מכל מקום (רש"י: דמלקות משום אזהרת לא תלך רכיל הוא ולאו שאין בו מעשה לוקין עליו {לשיטתו}), מאה סלע, בעל - נותן, לא בעל - אינו נותן".
לרבי יהודה אין דין מוציא שם רע ללא מעשה הבעילה.

מח. מסכת כתובות דף מו ע"א:
"לא אמר לעדים בואו והעידוני, והן מעידים אותו מאליהן - הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלעים...
טעמא דלא אמר להו, הא אמר להו - אף על גב דלא אגרינהו, לאפוקי מדרבי יהודה; דתניא, רבי יהודה אומר: אינו חייב עד שישכור עדים".
לרבי יהודה אין לו דין מוציא שם רע ללא מעשה שכירת העדים.

מט. מסכת כתובות דף סז ע"ב:
"תנו רבנן: אין לו ואינו רוצה להתפרנס... חכמים אומרים... יש לו ואינו רוצה להתפרנס, נותנין לו לשום מתנה וחוזרין ונפרעין ממנו... רבי שמעון אומר: יש לו ואינו רוצה להתפרנס - אין נזקקין לו... תנו רבנן... תעביטנו - זה שיש לו ואינו רוצה להתפרנס, שנותנין לו לשום מתנה וחוזרין ונפרעין הימנו לאחר מיתה, דברי רבי יהודה; וחכמים אומרים: יש לו ואינו רוצה להתפרנס - אין נזקקין לו".
לרבי יהודה מצוה לפרנסו כיון שסוף סוף במציאות אינו מתפרנס. ולרבי שמעון אין זה עני, כי את רצונו בודקים ויכול הוא להתפרנס אלא שאינו חפץ.

נ. מסכת כתובות דף סח ע"א:
"מתני'. יתומה שהשיאתה אמה או אחיה מדעתה, וכתבו לה במאה או בחמשים זוז, יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להנתן לה. רבי יהודה אומר: אם השיא את הבת הראשונה, ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה. ...
תנן, וחכ"א: פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני, אלא שמין הנכסים ונותנין לה: מאי עני ומאי עשיר? אי נימא עני - עני בנכסים, עשיר - עשיר בנכסים, מכלל דתנא קמא סבר: אפילו עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן לה, הא לית ליה! אלא לאו עני - עני בדעת (רש"י: אין בדעתו ליתן לה נדוניית עשיר אלא נדוניית עני), עשיר - עשיר בדעת, וקתני: שמין את הנכסים ונותנין לה, אלמא לא אזלינן בתר אומדנא, ותיובתא דשמואל! הוא דאמר כרבי יהודה; דתנן, רבי יהודה אומר: אם השיא בת הראשונה, ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה".
לחכמים הולכים אחר דעתו. ולרבי יהודה אחר מה שנתן בפועל.

נא. מסכת נזיר דף ג ע"ב:
"מתני'. הריני נזיר מן החרצנים, ומן הזגים, ומן התגלחת, ומן הטומאה. הרי זה נזיר, וכל דקדוקי נזירות עליו.
גמ'. מתני' דלא כר' שמעון; דתניא, רבי שמעון אומר: אינו חייב עד שידור מכולם, ורבנן אמרי: אפילו לא נזר אלא בחד מנהון הוי נזיר".
לתנא קמא כיון שהזכיר בפיו נזירות הריהו נזיר. ולרבי שמעון אם אין כוונתו לנזירות שלימה אין זו נזירות.

נב. מסכתות חולין דף סט ע"ב; ערכין דף ה ע"א; ותמורה דף יא ע"ב:
"תנו רבנן: יכול האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה – תלמוד לומר כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש - ממנו לה', ולא כולו לה'. יכול תצא לחולין - ת"ל יהיה קדש, הא כיצד - תמכר לצרכי עולות, ודמיה חולין, חוץ מדמי אבר שבה - דברי רבי מאיר ורבי יהודה. ורבי יוסי ורבי שמעון אומר: מנין לאומר רגלה של זו עולה שכולה עולה - שנאמר כל אשר יתן ממנו לה', כשהוא אומר יהיה קדש - לרבות את כולה".
לרבי יהודה, בפיו לא הקדיש אלא את רגלה. ולרבי שמעון כוונתו שרגלה של זו תתקדש בקדושת קרבן ממש, ולא קריבה לקרבן אלא בהמה קדושה כולה.
וא"ת הכיצד החליפו רבי יהודה ורבי שמעון את סברותיהם בין קרבן לנזיר?
רבי יהודה ארבי יהודה לא קשיא, שאין נזיר לחצאין ואזלינן בתר פיו. מה שאין כן רגל בהמה שיכולה להמכר.
ורבי שמעון ארבי שמעון לא קשיא, נזיר לחצאין אינו נזיר כלל. מה שאין כן רגל בהמה יכולה להתקדש, וכדי שתתקדש בקדושת קרבן שלם פשטה קדושה בכולה.

נג. מסכת נדרים דף סו ע"ב:
"ההוא דאמר לה לדביתהו קונם שאי את נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לרבי יהודה ולרבי שמעון, רבי יהודה טעים, אמר: קל וחומר, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו - אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים בספק, ואני - על אחת כמה וכמה. רבי שמעון לא טעים, אמר: ימותו כל בני אלמנה ואל יזוז שמעון ממקומו, (ועוד,) כי היכי דלא לתרגלי למינדר".
לרבי יהודה, סוף סוף זהו מעשה של עשיית שלום בין איש לאשתו.
ולרבי שמעון, לא דמי השכנת שלום בדבר שכבר נעשה, לבין זה שכל תחילת כוונת נדרו למיכף להו לרבנן.

נד. מסכת בבא מציעא דף קיז ע"א:
"משנה. הבית והעלייה של שנים שנפלו, אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה לבנות - הרי בעל העלייה בונה את הבית ודר בתוכה, עד שיתן לו את יציאותיו. רבי יהודה אומר: אף זה דר בתוך של חבירו, צריך להעלות לו שכר. אלא, בעל העלייה בונה את הבית ואת העלייה, מקרה את העליונה ויושב בבית עד שיתן לו את יציאותיו".
לת"ק בשלו הוא דר, כי עד שישלם לו על שלו נעשה הבית תחת העלייה. אך לרבי יהודה לא אמרינן "נעשה תחת" כי סוף סוף מציאות היא שדר הוא בבית חבירו.

נה. מסכת סנהדרין דף עא ע"א:
"רבי יהודה אומר: אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה. מאי טעמא - דאמר קרא: איננו שמע בקלנו מדקול בעינן שוין - מראה וקומה נמי בעינן שוין. כמאן אזלא הא דתניא: בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב - דרוש וקבל שכר, כמאן? כרבי יהודה, איבעית אימא: רבי שמעון היא, דתניא, אמר רבי שמעון: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו? אלא לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב - דרוש וקבל שכר".
רבי יהודה ורבי שמעון מסכימים שבן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, אך מסיבות שונות לגמרי. לרבי יהודה הסיכוי שיתקיימו התנאים המעשיים זניח ביותר. ולרבי שמעון אין במציאות שיתקיים רצון אב ואם בישראל להוציא להורג את בנם הצעיר בגלל גניבתו.

נו. מסכת סנהדרין דף קיב ע"א:
"אמר רבי שמעון: מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו - מי גרם להם שידורו בתוכה - ממונם, לפיכך ממונם אבד".
ופירש [תלמיד] רש"י: "אמר רבי שמעון מפני מה וכו' - בכל דוכתי דרש רבי שמעון טעמא דקרא".
והיינו במסכת קידושין דף ב ע"ב: "הא מני? רבי שמעון היא; דתניא, רבי שמעון אומר: מפני מה אמרה תורה כי יקח איש אשה, ולא כתב כי תלקח אשה לאיש? מפני שדרכו של איש לחזר על אשה, ואין דרכה של אשה לחזר על איש; משל, לאדם שאבדה לו אבידה, מי חוזר על מי? בעל אבידה מחזר על אבידתו".
ובמסכת נדה דף לא ע"ב: "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן".

נז. מסכת עבודה זרה דף נז ע"א:
"דאי משכחנא תנא דשרי כרבי שמעון, אישרייה אפילו בשתייה".
רש"י: "כרבי שמעון - דשרי מגע של עובד כוכבים שלא נתכוין לנסך".
מסכת עבודה זרה דף ס ע"ב:
"מדדו בקנה, כל אלו היה מעשה ואמרו: ימכר, ורבי שמעון מתיר".
רש"י: "מדדו בקנה - אף על גב דנתכוין, הואיל ולדבר אחר נתכוין. והא נגיעה לאו ממש היא אלא ע"י הקנה".

נח. מסכת זבחים דף כט ע"ב:
"לאכול כזית בחוץ כזית למחר, כזית למחר כזית בחוץ, כחצי זית בחוץ כחצי זית למחר, כחצי זית למחר כחצי זית בחוץ - פסול ואין בו כרת. אמר רבי יהודה, זה הכלל: כל שמחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום - פגול וחייבין עליו כרת, ואם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן - פסול ואין בו כרת; וחכמים אומרים: זה וזה פסול ואין בו כרת".
ושם דף ל ע"ב:
"רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כי מגעת להו, רבי מאיר ורבי יוסי בהדי הדדי לא פליגי... דאמר רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: הכל מודים היכא דאמר תחול זו ואחר כך תחול זו - דברי הכל לא חיילא, לא תחול זו אלא אם כן חלה זו - דברי הכל חיילא, כי פליגי - דאמר תמורת עולה תמורת שלמים, רבי מאיר סבר: מדהוה ליה למימר, תמורת עולה ושלמים ואמר תמורת עולה תמורת שלמים, שמע מינה מיהדר קא הדר ביה; ורבי יוסי: אי אמר תמורת עולה ושלמים, הוה אמינא: פלגא תמורת עולה ופלגא תמורת שלמים, להכי אמר תמורת עולה תמורת שלמים, למימרא דכולה עולה וכולה שלמים הויא".
ופירש רש"י:
"כי מגעת להו - אם תרצה לקרב את דבריהם קרובים הם להיות שוים דתרוייהו לית להו תפוס לשון ראשון כדמפרש לקמיה והלכך אפילו רבי מאיר דתמורה בשחיטה לא סבר לה כרבי יהודה".
רבי יהודה לבדו סובר שתמיד תפוס לשון ראשון, כיון שנאמרה לא מתחשבים בדעתו. הפך דעתו רבי שמעון שלא הוזכר כלל שהולך אחר הכוונה. ורבי מאיר ורבי יוסי נחלקו אמתי קרובים הדברים לדברי רבי יהודה.

נט. מסכת זבחים דף מח ע"ב:
"תניא: וסמך ידו על ראש השעיר - לרבות שעיר נחשון לסמיכה, דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר: לרבות שעירי עבודת כוכבים לסמיכה".
שיטת "רבי שמעון דאזיל בתר כוונה" (מסכת פסחים דף כה ע"ב) – שעיר נחשון הוקרב לכוונת דורון ולא לשם חטא, ולכן לא שייך בו סמיכה שהיא מסירה והעברת החטא. גם רבי יהודה הולך לשיטתו שלמעשה הקרבן הוא קרבן חטאת, לכן דינו ככל קרבן חטאת לכל דבריו. וראה עוד בקישור זה.

ס. מסכת מנחות דף כז ע"ב:
"ורבי יהודה: לימא קרא פְּנֵי, מאי אֶל? שמע מינה אֶל - דוקא. ורבנן: אֶל לאו דוקא".
לרבי יהודה ההזאות צריכות להיות בפועל אל נכח פני אוהל מועד. ולחכמים מספיק שעמידת המזה תהיה לעבר אותו כיוון (שם בסוף העמוד), בכיוונו ניכרת כוונתו.

סא. מסכת בכורות דף לג ע"ב:
"מתני'. בכור שאחזו דם, אפילו מת אין מקיזין לו דם, דברי רבי יהודה... רבי שמעון אומר: יקיז, אף על פי שהוא עושה בו מום".
וביארה הגמרא שנחלקו לשיטתם בדבר שאין מתכוין.

סב. מסכת כריתות דף יט ע"א:
"רבי שמעון בן יהודה פוטר בכולן משום רבי שמעון. ואפילו בקמייתא? אמר רבא: הכא במאי עסקינן - כגון שהלך בראשון, ובשעת הילוכו בשני שכח שהלך בראשון, ובהא פליגי, ת"ק סבר: מקצת ידיעה כידיעה דמיא, ורבי שמעון סבר: מקצת ידיעה לאו כידיעה דמיא".
רש"י: "ורבי שמעון בן יהודה סבר - אף על גב דטומאת ידיעה ודאית היא כיון דליכא אלא מקצת ידיעה כמאן דליתיה דמיא".
לרבי שמעון בן יהודה אליבא דרבי שמעון השכחה שגורמת לחסרון בכוונה צריכה להיות שכחה מליאה.

סג. מסכת כריתות דף יט ע"ב:
"תניא, אמר רבי יהודה: פוטרו היה רבי יהושע אף מאשם תלוי, שנאמר: כי תחטא... ולא ידע, פרט לזה שידע שחטא; אמר לו רבי שמעון: זהו שמביא אשם תלוי, שנאמר: ועשה... ולא ידע, וזה לא ידע במה עשה".
לרבי יהודה היודע שחוטא אינו מביא אשם תלוי. לרבי שמעון למרות שיודע שחוטא, כיון שאינו יודע במה ואין כוונתו באותו חטא, פטור לרבי יהושע.

סד. מסכת ביצה דף כה ע"ב - כו ע"א:
"משנה. בכור שנפל לבור, רבי יהודה אומר: ירד מומחה ויראה, אם יש בו מום - יעלה וישחוט, ואם לאו - לא ישחוט. רבי שמעון אומר: כל שאין מומו ניכר מבעוד יום - אין זה מן המוכן".
רש"י: "לפי שמתירו ביום טוב נראה כמתקנו... ואינו מוכן להכשר".
לרבי יהודה הבכור מוכן במומו מבעוד יום, והמומחה רק מגלה זאת. לרבי שמעון אין די בהכנה במציאות, אלא נצרכת הכנה בידיעה ובדעה.

סה. מסכת ברכות דף ז ע"ב:
"ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו? - שנאמר: פני ילכו והנחותי לך".
ראה בקישור זה.

סו. מסכת ברכות דף ח ע"ב - דף ט ע"א:
"תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה, אחת קודם שיעלה עמוד השחר, ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר, ויוצא בהן ידי חובתו, אחת של יום ואחת של לילה. אמרת פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה, אלמא - לאחר שיעלה עמוד השחר ליליא הוא, והדר תני: יוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה, אלמא - יממא הוא! - לא, לעולם ליליא הוא, והא דקרי ליה יום - דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא...
תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר משום רבי עקיבא: פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים ביום, אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה, ויוצא בהן ידי חובתו, אחת של יום ואחת של לילה. הא גופא קשיא! אמרת פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים ביום, אלמא - קודם הנץ החמה יממא הוא, והדר תני: יוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה, אלמא - ליליא הוא! לא, לעולם יממא הוא, והאי דקרו ליה ליליא - דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא".
לרשב"י לא מציאות עיתוי השעה קובע, אלא משמעותו אצל בני אדם.

סז. מסכת מגילה דף יט ע"א:
"ומהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו? רבי מאיר אומר: כולה, רבי יהודה אומר: מאיש יהודי. רבי יוסי אומר: מאחר הדברים האלה".
"תניא, רבי שמעון בר יוחאי אומר: מבלילה ההוא".
ראה בקישור זה.

סח. מסכת כלים פרק כו משנה ח: (ומסכת בבא קמא דף סו ע"ב; ודף קיד ע"א)
"עורות... של גנב מחשבה מטמאתן ושל גזלן אין מחשבה מטמאתן, רבי שמעון אומר חִלּוּף הדברים, של גזלן מחשבה מטמאתן ושל גנב אין מחשבה מטמאתן מפני שלא נתיאשו הבעלים".
לדעת תנא קמא בגזלן אין יאוש כי מקום מציאות הגזילה ידוע מה שאין כן בגנב.
לדעת רבי שמעון בגזלן מכיר שאין בכוחו להשיב, ובגנב שלכשיחפש וימצא יוכל להשיב.