טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
והחזירין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים – חסה תרבותית
"משנה: זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים, אבל לא בימות החמה, והחזירין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. רבי יוסי אומר: אף לא ירקות בימות הגשמים, מפני שהנביה נושרת עליהן והוה להן לזבל" (עבודה זרה, מח ע"ב).
שם עברי: חסה תרבותית שם באנגלית: Lettuce שם מדעי: Lactuca sativa
שם נרדף במקורות: חזרת, מרור שמות בשפות אחרות: ערבית – חס, אכדית - חסו
נושאים מרכזיים: א. כיצד האשירה מועילה לחסה גם בחורף? ב. מבנה קלח החסה.
לריכוז המאמרים שנכתבו על החסה התרבותית הקש/י כאן.
החזירין הם שם הירק חסה בצורת הריבוי. הרמב"ם בפיהמ"ש (עבודה זרה, פ"ג מ"ח) כותב: "וחזרין, רבוי הנקרא חזרת, והוא הנקרא בערבי חסא". רש"י מתרגם: "וחזירין - לטוג"א בלע"ז" שהיא החסה (ראה בהרחבה במאמר "לא חזרת ולא קישות ולא צנון").
המשנה מבחינה בין שני סוגי ירקות על פי התועלת או הנזק הנגרם להם על ידי צל האשירה. לפירוש רש"י בעונת החורף צל האשירה גורם לנזק (או אינו מועיל) לרוב הירקות ולכן מותר לזרוע אותם מתחת לאשירה ואילו בקיץ הדבר אסור משום שהצל מועיל להם. לעומת זאת אסור לזרוע חזירין מתחת לאשירה הן בקיץ והן בחורף משום שהצל מועיל בשתי העונות. בלשונו של רש"י: "זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים - שהאילן גם הוא קשה להן שמעכב החמה מלבא. אבל לא בימות החמה - שהצל יפה להן. לא בימות החמה ולא בימות הגשמים - שהצל יפה לחזרת לעולם. המשנה אינה מציינת מהו מין עץ האשירה אך אולי ניתן לקבל רמז לזהותו ממשנה העוסקת בנזק הנגרם לגידולים חקלאיים כתוצאה מצל עצים: "אילן שהוא נוטה לשדה חבירו קוצץ מלא המרדע על גבי המחרישה ובחרוב ובשקמה כנגד המשקולת. בית השלחין כל האילן כנגד המשקולת. אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת" (בבא בתרא, פ"ב מי"ג). מפרש רש"י בגמרא (בבא בתרא, כז ע"ב): "החרוב והשקמה - שצילם מרובה וקשה לשדה. כנגד המשקולת - כל מה שנוטה לתוך שדהו. משקולת - חוט האמרכולין שבונין חומה ותולין בה משקולת של אבר. ואם בית השלחין היא כל האילן - אפילו אינו חרוב ושקמה קוצץ כנגד המשקולת שהצל רע לבית השלחין" (ראו במאמר "ובחרוב ובשקמה כנגד המשקולת").
הרמב"ם בפיהמ"ש מנמק באופן מעט שונה את איסור הזריעה מתחת לאשירה: "... ומי גשמים מזיקין לו, ולפיכך לא יזרע תחתיה ואפילו בימות הגשמים לפי שתועיל להם". לדעתו הזריעה מתחת לאשירה מועילה בגלל ההגנה מפני הגשם ולא בגלל הצל כפי שפירש רש"י. במדור "החיים" ב"תלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ מובא הסבר על פי שיטתו של הרמב"ם: טיפות הגשם עלולות להזיק לעלי החסה ומשום כך הזריעה מתחת לאשירה מועילה גם בחורף.
כדרכנו ננסה למצוא מהם המאפיינים הפיסיולוגיים והמורפולוגיים של החסה והאם יש בהם כדי להצדיק את ההתייחסות ההלכתית המיוחדת שבמשנה. נקדים ונאמר שהתאור להלן מתייחס לזני החסה המקובלים היום ולכן יש לקבלו בהסתייגות. מאידך גיסא ניתן להניח שהזנים בני זמננו שמרו לפחות על חלק מתכונות אב המוצא. ברצוני להעיר נקודה מתודולוגית הקשורה למאמר זה ולמאמרים נוספים. עיקר המאמץ הופנה לאיסוף חומר המצביע על תכונות החסה ומאפשר לפרש את ההתייחסות השונה של המשנה לירק זה בהשוואה לירקות אחרים. לא ערכתי סקירה מקיפה של תכונות כל הירקות שגודלו בתקופת המשנה ולכן אין באפשרותי לקבוע באופן חד משמע שלא היה בתקופה זו ירק נוסף בעל תכונות דומות.
לחסה יש בשלבי ההתפתחות הראשונים גבעול קצר (מבנה הנקרא שושנת עלים) אך לקראת הפריחה הגבעול וסעיפיו מתארכים ומייצרים קרקפות פריחה רבות. כאשר מגדלים את החסה למאכל יש לאסוף אותה לפני תחילת הפריחה משום שעיקר השימוש הוא בעלים הרחבים. החסה זקוקה לאדמה חולית קלה ולחה ומזובלת היטב. התייבשות הקרקע גורמת לצמח לעבור מוקדם מדי למצב פריחה ויצירת זרעים. מעבר זה איננו רצוי משום שהוא פוגע בשימוש העיקרי של החסה. הפגיעה היא גם במבנה הצמח עצמו וגם בגלל הטעם המר המתפתח בשלב זה במחזור החיים. במצבם האידיאלי צמחי החסה זקוקים לאדמה ספוגה ברקבובית (הומוס) השומרת על הלחות בקיץ. המים הם מרכיב חיוני והלחות חייבת להישמר באופן קבוע. החסה נפגעת בימים שטופי שמש חמים ולכן מגדלים את זני הקיץ באזורים מוצלים. בתנאי שמש בקיץ החסה מקדימה לעבור לפריחה.
הדגש המיוחד הניתן בספרות החקלאית על הצורך של החסה בלחות הקרקע והימנעות מקרינת שמש מעוגן במבנה הצמח משום שעליו הרחבים מאבדים כמויות גדולות של מים בתהליך הדיות (טרנספירציה). גודל העלים מהווה מדד עיקרי על מנת לזהות את בית הגידול של הצמח. צמחי מדבר מתאפיינים בעלים קטנים ואילו צמחים של איזורים טרופיים בעלי עלים רחבים. לגודל העלה יש קשר הדוק ליכולת הצמח לבצע הטמעה (פוטוסינתזה) ולכן צמח בעל עלים רחבים מסוגל להתפתח בצל. רבים מצמחי הבית, המוכרים לנו כצמחי צל, בעלי עלים רחבים מאד. הצורך של החסה בקרקע לחה, הנובע כתוצאה מעליה הרחבים, מגביל אותה לאתרים שאינם חשופים לשמש ויובש ובמקביל העלים המיוחדים שלה מאפשרים לה להתמודד עם תנאי הצל. נקודה נוספת קשורה להצלחת הנביטה והתבססות השתילים. שלבים אלו קריטיים ביותר בחסה ובהקשר להם מוכר בספרות החקלאית המושג "הלם שתילה" המתאר את תמותת רוב הנבטים בשלבי ההתפתחות הראשונים. בשלבים אלו עלול יום חם ויבש בודד לגרום לנזק משמעותי לגידול.
נוכל להבין את דברי המשנה על רקע התנאים הסביבתיים בארץ ישראל. האקלים הים תיכוני אמנם מתאפיין בחורף גשום אך ירידת המשקעים בו איננה רציפה אלא בפרקי ימי גשם שביניהם הפסקות קצרות או ארוכות. החסה זקוקה לא רק ללחות קרקע גבוהה אלא גם ללחות רצופה. בתנאים אלו יש יתרון לגידול החסה בצל ולכן אסור לגדלה מתחת לאשרה גם בחורף.
 |
|
 |
|
תמונה 1. חסת המצפן |
|
תמונה 2. חסת "גבעול" צילם: Vmenkov |
 |
|
 |
|
תמונה 3. חסה רומית (ערבית) |
|
תמונה 4. חסת "ראש" צילם: Mahlum |
הרחבה
רגישות החסה לקרינה עשוייה לשמש כגורם המעורב בפרשנות המשנה במסכת עוקצין (פ"ב מ"ז) וניתוח מבנה הזן שהיא מתייחסת אליו. נאמר במשנה: "עלי ירקות ירוקים מצטרפין ולבנים אינן מצטרפין. רבי אליעזר בר צדוק אומר הלבנים מצטרפין בכרוב מפני שהן אוכל, ובחזרים מפני שהן משמרין את האוכל". החזירם (או החזירין) הם צורת הריבוי של חזרת. הרמב"ם בפיהמ"ש (עבודה זרה, פ"ג מ"ח) פירש: "וחזרין, רבוי הנקרא חזרת, והוא הנקרא בערבי חסא". לדעת רבי אליעזר בר צדוק גם העלים הלבנים (כנראה היבשים ) של החזרת מצטרפים לשיעור קבלת טומאת אוכלין בגלל תרומתם לצמח כ"שומר". רוב המפרשים לא נימקו מדוע העלים הלבנים משמשים כ"שומר" אולי משום שהחסה הייתה מוכרת היטב. כיום מוכרים 6 זני חסה תרבותית עיקריים אך ייתכן וכמו בימינו גם בתקופת חז"ל נאכל מין הבר – חסת המצפן (תמונה 1). חסת המצפן נחשבת לאב המוצא הישיר של החסה התרבותית או אף אב המוצא היחיד (1). את מבנה הזנים השונים ניתן לסווג לשני טיפוסים עיקריים. א. טיפוס בעל גבעול ארוך שלאורכו או בראשו מסודרים העלים שאינם חופים זה את זה. מבנה זה קיים ב"חסת הגבעול" (תמונה 2) (חסה סינית) הנפוצה כיום בסין וטאיוואן אך משערים שמוצאה באגן הים התיכון והגיעה למזרח הרחוק רק בסביבות 600-900 אחר הספירה. את זן זה מגדלים בעיקר עבור הגבעול. אפשרות נוספת היא שהכוונה לחסת המצפן שעליה מפוזרים לאורך הגבעול. ב. טיפוס מבנה שני כולל זן או זנים בעלי גבעול קצר היוצר "שושנת עלים" (2) שבו העלים חופים זה את זה פחות או יותר. לקבוצה זו שייכת חסה רומית (ערבית) (תמונה 3) הנפוצה באזורנו והחסה דמויית "ראש כרוב" (תמונה 4). מהמקורות המתייחסים למבנה החסה (חזרת) משתמע שעמד לפניהם זן השייך לקבוצה ב' כלומר קלח בעל גבעול קצר.
מבנה החסה
הנימוק "מפני שהן משמרין את האוכל" המתייחס לעלים היבשים ("לבנים") מובן היטב אם נניח שזן החסה שהמשנה מתייחסת אליו דומה לחסה הרומית (תמונות 1-2) או אולי דומה ל"ראש כרוב" (תמונה 3). בזנים אלו קיים גבעול קצר ממנו עולים עלים צפופים יחסית ומתקבל מבנה הנקרא "שושנת עלים". במבנה זה העלים החיצוניים מגינים על הפנימיים מפני התייבשות ואולי גם מפני מזיקים. בזני חסה בעלי גבעול ארוך העלים אינם חופים זה את זה. מקור נוסף התומך באפשרות שמבנה החסה דומה לחסה רומית או דומה לה, שבו העלים החיצוניים חופים על הפנימיים, הוא המאמר המובא בגמרא בבכורות (נז ע"ב): "חזירין שבמקומנו יש להם ששים רבוא קלפים בבית המסס שלו וכו'". מפרש שם רש"י: "ועוד העיד דבר זה חזירין שבמקומנו - לשון חזרת ירק שלועזים לטוגא". בבית המסס - היינו אותן עלין קטנים כמו הבשר עצמו שיש באותו המסס של בהמה שקורין צינטולא". ההמסס, הנקרא גם קיבת העלעלים (omasum) בנוי דפים דפים ובהם בליטות קטנות באופן המזכיר את סידור העלים בחסה הערבית. תאור דומה אנו מוצאים בפירוש רבינו גרשום (שם): "חזירים. קלפי עלין כקלח אחד". לפירושו מדובר בקלח שלעליו מבנה קליפה.
מדוע עלי ה"לבנים" נחשבים "שומר"?
ההסבר שנתנו המפרשים למשמעות המונח "שומר" מבוסס על כך שהחסה רגישה ליובש ולכן זקוקה להצללה. מפרש בעל "תפארת ישראל": "ובחזרים. בקלחי חזרת, דאע"ג דהעלין שבראש החזרת בין ירוקים בין לבנים לא חזו לאוכל, עכ"פ העלין שומרים הקלח מלהתכמש, והו"ל שומר וכו'". הביטוי "דהעלין שבראש החזרת" איננו ברור משום שהוא מצביע על כך שאין מדובר במבנה כדורי או של גוש בעל שכבות אלא בגבעול זקוף שבראשו עלים. מאידך גיסא קשה להניח שהעלים בראש הגבעול עשויים לשמש לצורך הגנה מפני התייבשות. ייתכן ו"ראש החזרת" הוא אכן העלים בהיקף הקלח משום שהם ארוכים יותר ונראים כראשו. נקודה נוספת שיש לדון בה בדברי בעל "תפארת ישראל" היא קביעתו "דהעלין שבראש החזרת בין ירוקים בין לבנים לא חזו לאוכל". על פי הסברנו שהעלים בהיקף הקלח הם "ראש החזרת" ניתן להבין מדוע אינם ראויים לאכילה גם בעודם ירוקים. עלי הקלח מתפתחים במרכזו (בראש הגבעול הקצר) ואילו העלים החיצוניים הם הבוגרים. העלים החיצוניים מרים וקשים יותר ולכן ייתכן ולא נאכלו. הסבר חלופי, המסתבר פחות, הוא שבעל "תפארת ישראל" התייחס לזן "חסת הגבעול" וכך מובנים דבריו הן ביחס ל"ראש החזרת" והן לכך שהעלים לא נאכלו גם בעודם ירוקים משום שזן זה גודל עבור הגבעולים.
הקשר בין המשנה בעוקצין ("ובחזרים מפני שהן משמרין את האוכל") ובין סוגייתנו (איסור המשנה לזרוע חזרת מתחת לאשירה גם בימות הגשמים) מובא במפורש על ידי רבי אפרים יצחק מפרמיסלה בפירושו "משנה אחרונה" על עוקצין ובעזרתו הוא מפרש את מחלוקת ת"ק ורבי אליעזר בר צדוק:
"מפני שהן משמרין את האוכל – כדאמרינן פ"ג דע"ז מ"ח שהחזרין הצל יפה להן לעולם והעלין הן לצל עליהן ומשמרין מפני החמה. ות"ק סבר דצל של העלין הוא מעט ורובא דעלמא אין סומכין על צל זה אלא נוטעין אותן תחת אילן או קורה שצלו כדמוכח במסכת ע"ז. ואע"פ שיש לך אדם שמקפיד ג"כ בצל העלין לאו שומר הוי דבתר רובא דעלמא אזלינן ורבי אליעזר בר צדוק סבר בתר דידיה אזלינן כדפליגי ת"ק ור' יוסי בזה לעיל פ"ק מ"ה".
על פי ה"משנה אחרונה" מחלוקת ת"ק ורבי אליעזר בר צדוק נובעת מיחס שונה לעובדה שצל העלים מועט. טענה זו מובנת היטב אם נניח שהזן שהוזכר במשנה הוא חסה רומית משום שעליה אינם מהודקים זה לזה והשמש עשוייה לחדור ברווח ביניהם. לעומת זאת לא ניתן להבין את המחלוקת אם מדובר בחסה שעליה ממוקמים לאורך הגבעול משום שבמבנה כזה העלים כמעט ואינם יוצרים צל. קרינת השמש באזורנו מגיעה בזווית לגבעול ולא במאונך. מאידך גיסא גם חסת "ראש" אינה מתאימה לתאור המחלוקת משום שבחסה זו הצל מרובה שהרי העלים החיצוניים עוטפים באופן מוחלט את הקלח.
בעל "תפארת ישראל" מביא טעם נוסף למחלוקת שאותו הוא דוחה. על פי הסבר זה ה"שמירה" אמנם קשורה למים אך לא בעזרת הצללה אלא בשמירה על הירק מפני התייבשות לאחר עקירתו מתוך הקרקע: "... ובעלי חזירין ס"ל (לרבנן) דלא עדיפי מסיב שלו, דלא מחשב שומר מדמשתמר כבר משורש הגדול שבו [כפ"א מ"ב] וכו'". הסיב הוא השורשים הדקים היוצאים מהשורש המרכזי ("שורש הגדול") (ראו עוד במאמר "ריח צנון אני מריח בגליל"). חיתוך השורש גורם לאיבוד מים מתוך האשרוש ולכן נחשב השורש כ"שומר".
(1) I.M. de Vries, 'Origin and domestication of Lactuca sativa L.', 1997. Genetic Resources and Crop Evolution, 44 (2), pp 165–174.
(2) דוּר של עלים המרוכז בבסיס הגבעול(rosette).
מקורות עיקריים:
י. פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 194-195).
לעיון נוסף:
Viola, D., and Cornish, P. S. Effects of modified Sub-Surface Drip on Lettuce Crop Establishment, Soil Moisture and Drainage
חסת המצפן באתר צמח השדה
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
