סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו 

 

ריח צנון אני מריח בגליל – צנון 

 

"אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שאמרו לו אשתו תותרנית היא, ונכנס אחריה לחורבה לבודקה. אמר לה: ריח צנון אני מריח בגליל" (בבא בתרא קמו ע"א).


שם עברי: צנון הגינה   שם באנגלית: Radish   שם מדעי: Raphanus sativus

שם נרדף במקורות: פוגלא


נושא מרכזי: מדוע נבחר הצנון למבחן הריח?

הצנון הוא ירק שהחלקים הנאכלים בו הם בעיקר האשרוש (השורש המעובה) אך גם העלים. האשרוש מתחלק לשני חלקים: החלק העליון הוא התעבות של צוואר השורש והחלק התחתון הוא התעבות השורש וניתן לזהותו בעזרת השורשים הצדדייים הרבים היוצאים ממנו (ראה תמונה). על מבנה הצנון ניתן ללמוד מהמשנה בעוקצין (פ"א מ"ב) ומפרשיה. המשנה דנה אלו חלקי ירקות מצטרפים אליהם לענין קבלת טומאה ושיעור קבלת טומאה: "שרשי השום והבצלים והקפלוטות בזמן שהן לחין, והפטמא שלהן בין לחה בין יבשה, והעמוד שהוא מכון כנגד האכל, שרשי החזרים והצנון והנפוס, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר, שרש צנון גדול מצטרף". הרמב"ם בפירוש המשניות: "וצנון. בלשון ערב פולו, ונפוס הצנון הידוע בלשון ערב באלשאמ"י, אלה כולם סבר ר"מ שהם מצטרפין לאוכל. ר"ל: אלה הגידים והשרש הטמון בקרקע מן הצנון, יש בקצהו גיד דק והוא אשר נקרא צנון גדול, ובצידי ראש הצנון כל זה נקראין גידין דקין כמו גידים, חותכין אותן המוכרין בעת המכירה ביד, וישאר מהם שארית והם נקראים סיב לפי שהם דקים דמות חוטי הלוף".
 

     
חלקי הצנון במונחים ביולוגיים  

חלקי הצנון על פי המשנה ופירוש הרמב"ם

 


מזרעי הצנון הפיקו בעבר שמן למאור: "... וחכמים מתירין בכל השמנים, בשמן שמשמין, בשמן אגוזים, בשמן צנונות, בשמן דגים, בשמן פקועות, בעטרן ובנפט וכו'" (שבת, פ"ב מ"ב).

הצנון נכלל במשפחת המצליבים וכמו רבים מהמינים במשפחה זאת הוא מכיל חומרים שתפקידם העיקרי הוא, כנראה, להגן על הצמח בני חרקים ומזיקים אחרים. חומרים אלה הם תרכובות של חומצות אמינו, סוכר וגפרית. הן נאגרות בתאים מיוחדים שנקראים תאי מירוזין. נסיון של חרק או בעל-חיים אחר לנגוס בצמח גורם להתפרקות חומרי הגנה אלה והפיכתם לחומרי רעל בעלי טעם וריח דוחים. במינים שונים של חרקים התפתחה עמידות לצמחים אלו ולא רק שאינם נפגעים מהם אלא גם נהנים מבלעדיות באכילתם, נמשכים לריחם המיוחד ומטילים עליהם את ביציהם. כאלה הם למשל לבנין הכרוב, לבנין המצלתיים ועוד. תרכובות אלו שנועדו להגן על הצמחים מפני בעלי חיים הפכו להיות הסיבה העיקרית לניצול מיני מצליבים שונים על ידי האדם. דווקא חריפותם של החזרת או החרדל וריחם המיוחד מעוררים בנו את הרצון לשלבם כחלק מהארוחה. הצנון היה חלק מסעודתם של עשירים: "ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך אל תקרי גוים אלא גיים ואמר רב יהודה אמר רב אלו אנטונינוס ורבי שלא פסק משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים לא קשיא הא ברברבי הא בזוטרי" (ברכות, נ"ז ע"ב). לחריפותו של הצנון יש גם משמעות הלכתית: "אמר חזקיה משום אביי: הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח, צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר, אסור לאוכלו בכותח, והני מילי צנון דאגב חורפיה בלע" (חולין קי"א ע"ב).

קשה לדעת מדוע מבין כל המאכלים מדיפי הריח נבחר דווקא הצנון. כל הסבר יצטרך להביא בחשבון את מחלוקת הראשונים לגבי השאלה מה נטל עימו אותו אדם. האם נטל כותבות או צנון?

 

הרחבה

הקשר בין הצנון המוזכר בספרות חז"ל לבין צנון הגינה המוכר לנו ברור מאד ואין ויכוח על זיהויו. בניגוד למצב הקיים במיני צמחים ובעלי חיים רבים כאן קיימת הסכמה רחבה בין המפרשים והחוקרים השונים. לדוגמה רש"י בעבודה זרה (י"א ע"א) מפרש: "צנון - רפנ"א בלע"ז חיתוך והיפוך מועילין למאכל". רפנ"א הוא כשמו הלטיני של הצנון Raphanus sativus . גם השם פוגלא המופיע בתלמוד מוסכם והפרשנים בערבית אף לא טרחו לתרגמו בגלל דמיונו לשם הערבי של הצנון. הרמב"ם בפיהמ"ש (כלאים, פ"א מ"ה) כתב "צנון - אלפג'ל (\افجل)".

הצנון מופיע במשנה בסדר זרעים לענין כלאים, לענין שביעית ומעשרות: "הַצְּנוֹן וְהַנָּפוּץ, הַחַרְדָּל וְהַלַּפְסָן, וּדְלַעַת יְוָנִית עִם הַמִּצְרִית וְהָרְמוּצָה, אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה, כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה" (כלאים, פ"א מ"ה). "הַטּוֹמֵן לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת תַּחַת הַגֶּפֶן, אִם הָיוּ מִקְצָת עָלָיו מְגֻלִּין, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לא מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, וְלא מִשּׁוּם שְׁבִיעִית וכו'" (כלאים, פ"א מ"ט). "הָעוֹקֵר לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ וְנוֹטֵעַ לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ לְזֶרַע, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא גָּרְנָן. בְּצָלִים, מִשֶּׁהִשְׁרִישׁוּ בָעֲלִיָּה, טָהֲרוּ מִלְּטַמֵּא. נָפְלָה עֲלֵיהֶם מַפּלֶת וְהֵם מְגֻלִּים, הֲרֵי אֵלּוּ כִּנְטוּעִים בַּשָּׂדֶה" (מעשרות, פ"ב מ"ה). "... זרע לוף העליון, זרע כרשים, זרע בצלים, זרע לפת וצנונות, ושאר זרעוני גנה שאינן נאכלים, פטורים מן המעשרות, ונלקחין מכל אדם בשביעית, שאף על פי שאביהן תרומה, הרי אלו יאכלו" (מעשרות, פ"ב מ"ה).

 

ביולוגיה

הצנון ידוע כגידול תרבות עתיק שהיה נפוץ במצרים, ביוון וברומא. מקום ביותו לא ידוע בגלל העדרם של ממצאים ארכאולוגיים אך העובדה שקרובי הבר שלו נפוצים במערב אסיה ואירופה רומזת על כך שהדבר התרחש במקום כלשהו במרחב זה. גם מיני המוצא לא היו ברורים עד לעת האחרונה אך בעזרת שיטות מחקר מולקולריות התמונה מתחילה להתבהר. התמונה המסתמנת היא שהצנון בוית לפחות בשלושה מקרים מאבות מוצא שונים ומהם התקבלו שלושת הזנים העיקריים של הצנון התרבותי: צנון אירופאי קטן, צנון מזרח אסיאתי גדול והצנון השחור.

הצנון הוא בן משפחת המצליבים. על משפחה זו נמנים צמחים רבים הנפוצים בארץ כמו החרדל למיניו, הכרוב למיניו, איסטיס, מצלתיים ועוד רבים אחרים. הצנון נמנה על הסוג צנון הכולל בישראל שלושה מינים. המין צנון מצוי מגלה קרבה רבה לצנון הגינה, מספר הכרומוזומים בהם שווה (2n=18), וההכלאות ביניהם פוריות.

צנון הגינה הוא חד-שנתי אולם בגידול לזרעים יש לגדלו במשך שנתיים עד התפתחות התרמילים והבשלתם. לצמח עמוד פריחה גבוה בעל פרחים לבנים (השווה למין הקרוב – צנון פגיוני) המואבקים על ידי חרקים. הפרי תרמיל לא נפתח. הצנון בעל שושנת עלים (עלים המרוכזים בבסיס הגבעול) שעירים דמויי כינור. צורת האשרוש משתנה בין הזנים השונים וכן היחס בין חלקו התחתון לחלקו העליון. קיימים זנים חרוטיים, עגולים, שטוחים, גליליים ועוד. צבע הקליפה עשוי להיות לבן, אדום או שחור אך הציפה תמיד לבנה.

צנון הגינה נחשב לגידול חקלאי נוח משום שהוא עמיד למזיקים ומחלות. משך הגידול קצר ונמשך כחודשיים שלושה. הקטיף צריך להתבצע מוקדם משום שעם התבגרות הצנון הוא הופך להיות ספוגי ויבש ומופיעים עליו כתמים שחורים.


צנון פגיוני

 

הצנון בתלמוד

"אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, כוותך מסתברא, דהא צנון סופו להקשות ומברכינן עליה בורא פרי האדמה. ולא היא צנון נטעי אינשי אדעתא דפוגלא, דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא" (ברכות, ל"ו ע"א).

רש"י: "צנון סופו להקשות - שאם אינו תולשו בעתו הוא מתקשה כעץ. אדעתא דפוגלא - לאכלו כשהוא רך, ושמו פוגלא". כפי שנכתב לעיל הצנון הולך ומתקשה תוך כדי התבגרותו ולכן יש לאכלו בעודו צעיר.

"והתניא רבי יהודה אומר אם מחמת צנון בא הזית מברך על הצנון ופוטר את הזית לעולם בצנון עיקר עסקינן וכי פליגי רבי יהודה ורבנן במילתא אחריתי פליגי וחסורי מחסרא והכי קתני היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית במה דברים אמורים כשהצנון עיקר אבל אין הצנון עיקר דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה" (ברכות, מ"א ע"א).

רש"י: שהיה צנון עיקר - שבשבילו התחיל האכילה, ולא אכל זית אלא להפיג חורפו של צנון, דהוה ליה זית טפל, ותנן (דף מ"ד א) כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה:

"ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך אל תקרי גוים אלא גיים ואמר רב יהודה אמר רב אלו אנטונינוס ורבי שלא פסק משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים לא קשיא הא ברברבי הא בזוטרי" (ברכות, נ"ז ע"ב).

"מתיב רב קטינא תיובתא: הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היה מקצת עליו מגולים אינו חושש" (שבת, נ' ע"ב).

רש"י: "אין מולחין צנון וביצה - שלש וארבע חתיכות יחד, שהמלח מעבדן ונעשין קשין, והוי תיקון. מריש הוה מלחנא פוגלא – בשבתא. פוגלא – צנון ... קליפה חיצונה - דביצה, היא החלבון, אלא איידי דתני בהדי אתרוג וצנון קליפה, נקט בה נמי לשון קליפה. אין יוצאין מבני מעים - שמתקשרין ומתקשין ונעצרין"

"כדתניא שום ירק כרישין חצי ירק נראה צנון נראה סם חיים והא תניא נראה צנון נראה סם המות לא קשיא כאן בעלין כאן באמהות כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים" (עירובין, נ"ו ע"א).

רש"י: "עלין - קשין, אמהות יפין, אמהות שרשין. בימות החמה - יפין, שמצננין את הגוף, בימות הגשמים קשין".

"תני רבי יהודה בר חביבא אין מולחין צנון וביצה בשבת רב חזקיה משמיה דאביי אמר צנון אסור וביצה מותרת אמר רב נחמן מריש הוה מלחנא פוגלא אמינא אפסודי קא מפסידנא ליה דאמר שמואל פוגלא חורפי מעלי כיון דשמענא להא דכי אתא עולא ואמר במערבא מלחי כישרי כישרי ממלח לא מלחנא טבולי ודאי מטבילנא תני רבי יהודה בר חביבא אתרוג צנון וביצה אילמלא קליפתן החיצונה אינן יוצאין מבני מעיים לעולם" (שבת, ק"ח ע"ב).

"אמר ליה רבא לרב נחמן מאי שנא עמודים דלא אילימא דקעביד גומות גומות ממילא קא הויין דתנן הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם מקצת עליו מגולין אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשר וניטלין בשבת" (שבת, קי"ג ע"א)

"ויאמר ה' לה: שני גוים בבטנך, אמר רב יהודה אמר רב: אל תקרי גוים אלא גיים, זה אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, דאמר מר: צנון מחתך אוכל, חזרת מהפך מאכל, קישות מרחיב מעיים. והא תנא דבי רבי ישמעאל: למה נקרא שמן קישואין, מפני שקשין לגופו של אדם כחרבות? לא קשיא הא ברברבי הא בזוטרי" (עבודה זרה, י"א ע"א).

רש"י: "צנון - רפנ"א בלע"ז חיתוך והיפוך מועילין למאכל"

"אמר חזקיה משום אביי: הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח, צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר, אסור לאוכלו בכותח, והני מילי צנון דאגב חורפיה בלע" (חולין קי"א ע"ב).



 

רשימת מקורות:

חיים צבי אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 130).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 10 (עמ' 120).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 78).
 

לעיון נוסף:

על יחסי הגומלין בין זני הצנון וקרובי משפחתם.

Lu, Na. Yamane, K. Ohnishi, O. 2008. Genetic diversity of cultivated and wild radish and phylogenetic relationships among Raphanus and Brassica species revealed by the analysis of trnK/matK sequence. Breeding Science Vol., No. 1 15-22.




א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.



כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר