סדר המשנה / הרב יעקב לויפר
פורסם במוסף 'קולמוס', משפחה
בפינה זו עסקנו בעבר [במסכת סנהדרין] בסדרן של המשניות המשובצות בתוך הגמרא. צייננו את העובדה שבעבר לא היו המשניות משובצות בתוך פרק הגמרא, אלא לכל היותר מופיעות בתחילת הפרק במרוכז, ולאחריהן כל הגמרא של הפרק, וישנם כתבי יד שהמשנה אינה כלולה בהם כלל ועיקר [כגון כתב יד המבורג]. מדפיסי התלמוד הם שהתחילו לשבץ את המשניות בתוך הפרק בהתאם לסוגיות הגמרא, ויש מקומות שבהם - משום מה - נמנעו מלעשות זאת. אחד המקומות האלו הוא שני הפרקים הראשונים של מסכת שבועות, והפרקים החמישי השביעי והשמיני. גם את הפרק השישי הם חילקו לשלוש משניות בסך הכל, כשארבעת משניותיו הראשונות נכללו במשנה אחת.
לפיכך הלומד הפותח את מסכת שבועות רואה לפניו משנה ארוכה המשתרעת על פני רוב רובו של הדף הראשון, ולמעשה אינה משנה אחת כי אם שבע משניות. וכך בפרק השני הפותח במשנה ארוכה למדי, שהיא באמת חמש משניות, כפי שאפשר לראות בדפוסי המשנה [החלוקה הזאת שבדפוסי המשנה עתיקה מאוד ונמצאת בכל כתבי היד של המשנה, כולל המספור!]. ואכן, בדפוס שונצינו, הדפוס הראשון שנדפס בו רוב התלמוד, כתובות בסוף המשנה הארוכה של פרק ראשון המילים 'סליק מתניתין', וכן בפרקים החמישי השביעי והשמיני. בסוף משנת פרק שני הם כתבו 'סליק פירקא', כל האיזכורים האלו באו לומר דבר אחד: כאן בעצם נשלם כל הפרק ולא רק המשנה הראשונה. בדפוס ונציה כבר השמיטו את המילים האלו.
מעניין לציין שבדפוס ונציה סימנו נקודתיים בסוף כל משנה בתוך 'המשנה הגדולה' שבתחילת פרק שני, כדי שהלומד יבחין היכן הם גבולותיהם של המשניות המקוריות. משום מה הם עשו זאת רק בפרק שני ולא בשאר הפרקים. המצב הזה הונצח לאורך כל הדורות כולל בדפוס וילנא. רק במהדורת 'עוז והדר' החליטו לציין את חלוקת המשניות גם בפרק ראשון שביעי ושמיני, אלא שעשו זאת בנקודה ולא בנקודתיים. [וגם הם 'שכחו' משום מה לציין זאת בפרקים החמישי והשישי].
*
מה היה המצב באותם זמנים שהמשניות לא היו משובצות בתוך הפרק? בגוף הגמרא היו כתובות פיסקאות, דהיינו ציטוטי משפטים קצרים או ארוכים מן המשנה, שעליהם נסובה סוגיית הגמרא. בדפוס שונצינו של מסכת שבועות עדיין כתובה המלה 'מתני' לפני אותן פסקאות קצרות.
גם בימינו קיים חלק מאותן פסקאות, כשביניהם ובין גוף הגמרא מבדילות נקודתיים לפני הציטוט ולאחריו. אלא שחלקן נמחקו ברבות השנים, אולי לפי שהפכו למיותרות לאחר שהמשנה שובצה בתוך הפרק או בראשו, והלומד יכול לדפדף דף או שנים לאחור ולראות את הכתוב במשנה בשלמותו.
אולם דיבורי התוספות משקפים פעמים רבות את המצב הקדום, שעה שהמשנה לא היתה קיימת בצד הגמרא, ולפיכף דיבורי תוספות המוסבים על אותם 'פיסקאות' שציטטו מן המשנה – הפכו פתאום ליתומים, כי הפיסקא שעליהם נסובו דבריהם, נמחקה. ומכיון שכך הניחו הלומדים באותם מסכתות מודפסות, כי הדיבור נמצא שלא במקומו, והוא 'שייך לעיל במשנה'.
פרקים כגון אלו שבמסכת שבועות, בהם נמנעו המדפיסים לחלק את המשנה לחלקים ולשבצה בתוך פרק הגמרא, הם מועדים ביותר ל'דיבורי תוספות יתומים' כגון דא. כי הפיסקא המקורית אינה קיימת יותר. כך למשל בדיבור התוספות שבראש דף ט"ו, הפותח במילים 'שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות', מצויין עליו כי הוא 'שייך לעיל י"ד.' דהיינו למשנה שבתחילת הפרק, שם כתובות המילים האלו, אבל כאן בגמרא אינן מופיעות. מדוע באמת נמצא דיבור התוספות כאן? האמת היא שהוא שייך לציטוט הקצר 'אחד הנכנס לעזרה' הנמצא בסוף דף י"ד עמוד ב'. כיום אין הציטוט כולל אלא שלוש מילים, ולאחריהן תיבת 'כו' המציינת ללומד להמשיך ולהשלים את הציטוט לבד מתוך המשנה. אבל בכתב היד שלמד ממנו בעל התוספות הופיע כנראה ציטוט ארוך יותר, שכלל את המילים 'שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות' המופיע שם בהמשך המשנה.
כדבר הזה קורה גם בתוספות שבראש דף טז: השייך לציטוט 'נטמא בעזרה' ומצויין עליו כי הוא 'שייך לעיל במשנה', וכן בפרק הראשון (דף ח: ד"ה מה פנימי, ובאמת בכ"י קמבריג' שם יש ציטוט ארוך הרבה יותר ממה שלפנינו). וכן בדיבור האחרון שבדף מ"א, ובדף מ"ג. ד"ה אלא וד"ה זה, ובדף מ"ו: ד"ה ואפילו, ושלושה מתוך ארבעת דיבורי התוספות בדף מ"ח.
דבר מעניין קרה בדיבור התוספות האחרון שבפרק חמישי, שם הוגה בתחילה בגליון 'שייך לעמוד ב', כי בעמוד ב' שם יש את הציטוט מן המשנה. ולאחר מכן 'הוגהה' ההגהה עצמה, ונכתב בסוגריים מרובעות 'שייך לעיל במשנה'.
לפעמים לא הבינו המדפיסים מדוע התוספות מדברים בגמרא, על משהו שנכתב כבר במשנה. כך למשל בדף מ'. שם מצטטת הגמרא עצמה תוך כדי המשא והמתן את המילים מן המשנה 'טענו חטין והודה לו בשעורין פטור ורבן גמליאל מחייב'. ועל מילים אלו יש בתוספות שם שני דיבורים. בצד הגליון הוער בסוגריים מרובעות כי דיבורים אלו שייכים למשנה שבדף ל"ח. ואפשר להבין את תמיהתו של המעיר: שורה זו מן המשנה צוטטה בגמרא בקשר למשא ומתן שלה, והתוספות עוסקים בדברי המשנה עצמם בלי קשר למשא ומתן. מדוע הם העירו כאן ולא עשו זאת לעיל במשנה? לפיכך הסיק המעיר כי הדיבורים האלו כנראה שייכים לשם ובטעות נדדו לכאן. אולם באמת המשנה עצמה כנראה לא היתה קיימת בכתב היד שעמד לפני התוספות, ולפיכך הם ציינו את דבריהם על ציטוט המשנה המופיע בתוך הגמרא. [כך גם בנוגע לתוספות ד"ה 'זה' שבדף מג.]
לא נכלל בהדפסה
בתוספות לפרק איזהו נשך (דף סה: ד"ה לא תמכרם) הקשו בזה הלשון "והא תנן לקמן הלוהו על שדהו וא"ל אם אי אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלי הרי היא שלו".
הלשון 'לקמן' מוזר: התוספות מצטטים מן המשנה הנמצאת קודם לכן באותו עמוד, וקוראים לזה 'לקמן'. ואכן בהגהה שנכתבה בסוגריים מרובעות [כנראה של ר' ישעיה ברלין], הוער שצריך לומר 'תנן במתניתין' שהרי זה ציטוט מן המשנה ששנויה לפני הגמרא שדיבור התוספות מוסב עליה. אלא שמשנה זו כמובן לא היתה לפני התוספות, שהרי היא שובצה על ידי מדפיסי התלמוד. ואפילו המשנה שבתחילת הפרק לא היתה כנראה לפני התוספות, ולכן התוספות מצטטים את הפיסקה 'הלוהו על שדהו' המצוטטת אכן בדף סו. ולכן הם קוראים לזה 'לקמן'.
