טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
אבל עושה פפירית ותולה בה כל מה שירצה – גומא הפפירוס
"בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות וכו'. מאי עטרות כלות? אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עיר של זהב. תניא נמי הכי: איזהו עטרות כלות? עיר של זהב, אבל עושה אותה כיפה של מילת. תנא: אף על חופת חתנים גזרו. מאי חופת חתנים? זהורית המוזהבות. תניא נמי הכי: אלו הן חופת חתנים? זהורית המוזהבות, אבל עושה פפירית ותולה בה כל מה שירצה" (סוטה, מט ע"ב).
פירוש: עוד שנינו במשנה: בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות וכו'. ושואלים: מאי [מה הן] "עטרות כלות" אלה? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: עיר, עטרה מצוירת, של זהב שהיו מתקשטות בה הנשים. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: איזהו עטרות כלות עיר של זהב, אבל עושה אותה את העטרת לכלה במקום זה כיפה של מילת (צמר משובח). תנא [שנה החכם]: אף על חופת חתנים גזרו. ושואלים: מאי [מה פירוש] "חופת חתנים"? שוודאי לא בטלו את חופות הנישואין. ומשיבים: הכוונה היא לזהורית המוזהבות (בגדים צבועים בצבע אדום וזהורית, ומקושטים בזהב) שהיו תולים בחופה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אלו הן חופת חתנים שגזרו עליה זהורית המוזהבות, אבל עושה פפירית (מבנה של גומא) ותולה בה כל מה שירצה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: גומא הפפירוס שם באנגלית: Nile Papyrus, Paper Reed שם מדעי: Cyperus papyrus
שם נרדף במקורות: פפירית, גומא, גמי, מגג, אבה שמות בשפות אחרות: ערבית - ברדי, פאפיר, בּאבּיר
נושא מרכזי: מהי פפירית
בנושא זה ראו עוד במאמר "ותקח לו תבת גומא" (סוטה, יב ע"א).
לריכוז הנושאים על הגמי/גומא וקישוריות הקש/י כאן.
לאחר החורבן נגזרה גזירה שלא לבנות חופות חתנים מקושטות באופן מפואר אך הותר להשתמש כתחליף במבני עץ קלועים פשוטים. מפרש רש"י: "אבל עושה הוא פריפיר - כמין כיפה של מעגלי עץ כמו שאנו עושין ותולין בה צניפין ורדידי זהב כמו שאנו עושין". במקורות אנו מוצאים לשם זה כמה גרסאות שכולן נגזרות של השם "פפיר" שהוא שמו של צמח הביצות גומא הפפירוס (תמונות 1-2). בירושלמי (וילנא, סוטה, פ"ט הל' ט"ו) הגירסה באותו הקשר היא אפיפיירות: "אילו הן חופות חתנים סדינים מצויירין וסהרוני זהב תלויין בהם. תני אבל עושה הוא אפיפיירות ותולה בהן כל מין שירצה". בהקשר אחר אנו מוצאים במשנה בכלים (פי"ז מ"ג): "הסלין של פת שיעורן בככרות של פת, אפיפיירות שעשה להן קנים מלמטן למעלה לחיזוק טהורה, עשה לה גפיים כל שהן טמאה וכו'". מפרש הרמב"ם: "אפיפירות, הסככות שאורגין מן הקנים כעין רשתות כדי שיתפשטו עליהן ענפי הכרמים כמו שבארנו בכלאים, ושמו הידוע במצרים "אלמכעב". ואין הלכה כר' שמעון". הערוך (ערך "פפייר") גרס במשנה זו פיפירות. במשנה במסכת כלאים (פ"ו מ"ג) אנו לומדים: "המדלה את הגפן על מקצת אפיפירות לא יביא זרע אל תחת המותר וכו'". פירוש הריבמ"ץ: "המדלה את הגפן על מקצת אפיפירות. פירוש עשה עצים הרבה שתי וערב, ועל מקצתם שם הגפן ומקצתן נשארו בלא גפן". רמב"ם: "אפיפירות, הם השבכות שעושים מן הקנים ומן הזמורות כדי שיתפשט עליהם העריס".
גרסה נוספת מובאת בירושלמי (וילנא, עבודה זרה, פ"ה הל' י"ד): "כלי פפייר שזפתן נכרי, רבי יוסי בי רבי בון בשם שמואל הלכה כרבי". מפרש ה"פני משה": "כלי פפייר. מין עשב בלשון ערבי(1) פפייר והוא גדל ביאור מצרים ועושין ממנו נייר לכתוב". בבראשית רבה (וילנא, פרשת נח, פרשה ל"ז ח) נאמר: "ויקטן ילד את אלמודד ואת שלף ואת חצר מות, רבי הונא אמר מקום הוא ששמו חצר מות שהן אוכלים כרישים ולובשים כלי פפייר ומצפים למיתה בכל יום, רבי שמואל אמר אפילו כלי פפייר אין להם וכו'". הערוך (שם) פירש:
"... פפייר פי' עשב שהוא בלשון ערבי פפייר והוא כמו מלבא(2) ועושין ממנו קליפין והיו לובשין אותן בני חצר מות. וי"א פפיירות מין אילנות כמו אפיפיירות בכלאים שפירשנו בערך א'. פירוש פפיירות דכלאים כלי שנעשה מכלי פפייר והוא כמין קופה גדולה העשויה כמעשה מצודה ושבכה שאינה מקבלת תבואה אלא כגון תפוחין ואגסים ורמונים".
ייתכן ושני הפירושים שהובאו על ידי הערוך חולקים רק באופן השימוש שנעשה בגומא הפפירוס או בשם שניתן לכלים שנעשו ממנו אך לשניהם הגומא עצמו נקרא פפייר. לפירוש הראשון הגומא שימש להכנת אריגים בתהליך הדומה להכנת נייר (ראו להלן) ואילו לי"א קלעו ממנו "כמין קופה גדולה". בקליעה של גבעולים גסים דוגמת גומא הפפירוס לא ניתן לייצר כלי אטום ולכן הוא שימש רק לאיחסון פירות גדולים. בשיטה דומה השתמשו בבניית חופות המוזכרות בסוגייתנו.
גומא הפפירוס שימש כחומר הכתיבה העיקרי בעולם הקדום עד המאה ה – 11 לספירה כשהתחיל השימוש בנייר עשוי מסיבי צמחים. פפירוס קדום נמצא במצרים כבר מהאלף השלישי לפנה"ס (תמונות 3-4). השימוש להכנת נייר מוזכר גם במקורותינו: "... היתה כתובה בסם ובסיקרא ובקומוס ובקנקנתום על הנייר ועל הדפתרא לא יצא עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו" (מגילה, פ"ב מ"ב). מפרש הרמב"ם: "נייר, "אלכאגד"". רע"ב כתב: "נייר - עשוי מעשבים ע"י דבק וכותבים עליו". הפפירוס העברי הקדום ביותר הוא "פפירוס נאש", תעודה מהמאה ה – 2 לפנה"ס.
את הנייר התקינו מהליבה הספוגית של הגבעולים. לאחר שהליבה הופרדה מהגבעול היא נחתכה לרצועות אורך. את הרצועות הניחו לאורכן, זו בצד זו, כאשר כל אחת חופפת במעט את זו שבצידה. לאחר מכן סודרו באופן דומה רצועות ניצבות לשכבה התחתונה (שתי וערב). את הרצועות כבשו בעודן לחות או הדביקו זו לזו בעזרת חומרי הדבקה וכבישה. אחד מהדבקים נקרא בלשון המשנה "קולן של סופרים" ומאחר והוא הכיל בצק הוא נאסר בבפסח: "אלו עוברין בפסח: כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי וזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים וכו'" (פסחים, פ"ג מ"א). מפרש הרמב"ם: "וקולן של סופרים, בצק שעושין אותו כורכי הספרים מאבק בית הריחים ומדבקים בו כל מה שרוצים לדבק". רע"ב מפרש: "וקולן של סופרים - עפר הרחיים מגבלין אותו במים, וסופרים מדבקים בו ניירותיהם". בירושלמי (וילנא, פסחים, פ"ג הל' א') נאמר: "באלכסנדריאה עבדין אמבטיות של בצק". כתב ה"פני משה": "אמבטיות של בצק. כלומר דיבוקים של בצק כאמבטיא ולוקחים מזה לדבק הניירות".
לנייר היו שימושים נוספים מלבד כתיבה. במשנה בכלים (פ"י מ"ד) אנו לומדים שהוא שימש לכיסוי חביות: "הכדור והפקעת של גמי שנתנן ע"פ החבית אם מירח מן הצדדין לא הציל עד שימרח מלמעלן ומלמטן וכן במטלית של בגד. היתה של נייר או של עור וקשרה במשיחה אם מירח מן הצדדין הציל". מפרש הרמב"ם: "ושל גמי, שהיתה של גומא, אינו מציל עד שיטוח את הפקעת או את הכדור עם שפתות החבית בדבר שטחין בו ויכסה את כולם בחיפוי. וכן אם כסה פי הכלי במטלית צריך בהכרח לטוח על כל המטלית. אבל אם כסה את הכלי בניר או עור וקשר השפתות אינו צריך לטוח זולת צדדי הכלי מסביב בלבד. וענין זה כולו פשוט". ההבדל בין הנייר לליבת גבעול הגומא הוא בכך שהליבה ספוגית ולכן אין היא נחשבת אטומה עד שימרחו עליה חומר איטום גם מלמעלה.
במשנה במסכת כלים (פ"ב מ"ה) נאמר: "כסוי כדי יין וכדי שמן וכסוי חביות ניירות טהורין ואם התקינו לתשמיש טמאים וכו'". הר"ש סבר שהניירות במשנה זו הם כיסוי קלף ותיו"ט תמך בפירוש זה: "ניירות - נ"א והניירות. ופי' הר"ב כלומר הניירות שמכסים כו'. ול' הר"ש קלף שמכסים כו' וזה נראה בעיני. לפי שקלף של עור הוא וראוי לקבל טומאה אלא מפני שהוא כסוי אינו מיטמא וכבר הביא הר"ש ברייתא דת"כ פרשת שמיני. דכסוי כלי עץ נמי טהורים. מה שאין כן נייר שהוא עשוי מעשבים על ידי דבק. כדפירש הר"ב במשנה ב פ"ב דמגילה. לא ידענא מאי טומאה שייכא ביה. אפילו כשאינו של כסוי ומיהו י"ל מידי דהוי מחצלת דסוף פרק ד'".
בתוספתא (כלים, ב"ב, צוקרמאנדל, פ"ה הל' ב') אנו מוצאים שהניר שימש גם כאריג: "חלוק של נייר מאימתי מקבל טומאה? משתגמר מלאכתו. ואיזהו גמר מלאכתו? משיפתח את פיו הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו וכו'". הערוך (שם) ייחס את שימוש זה ל"בני חצר מות" ("ועושין ממנו קליפין והיו לובשין אותן בני חצר מות").
מהו הגומא במקרא?
רבים מבין המתרגמים והמפרשים מזהים את הגומא המקראי עם הצמח גומא הפפירוס. מאידך גיסא אנו מוצאים שהיו שתרגמו את שם זה באופן לא עקבי אך ייחסו אותו לצמחי ביצה באופן כללי. ז. עמר הסיק מתוך כך שהגומא הוא שם קיבוצי לצמחי מים שונים כמו הסמר (Juncus) והאגמון (Scirpus) אך גם שם מיוחד לגומא הפפירוס. לדעתו כך יש לזהות גם את הגמי המוזכר פעמים רבות בספרות חז"ל ואת האגמון המקראי.
תיאורי ה"גומא" במקרא מתאימים לגומא הפפירוס הגדל בביצות הארץ. בעבר צמח זה היה נפוץ מאד במצרים התחתית וסימל אותה. רוב הציורים המצריים שהגיעו לידינו מתארים את הגומא. חוקרי הטבע הקדמונים הרבו לתאר את השימוש שנעשה בגומא הפפירוס כמאכל, להתקנת כלים, קליעת נעלים (תמונה 5), הכנת נייר ובניית סירות. על יוכבד אמו של משה נאמר: "ולֹא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תבת גמא ותחמרה בחמר ובזפת ותשם בה את הילד וַתשם בסוף על שפת היאֹר" (שמות, ב ג'). במדרש (פסיקתא זוטרתא, לקח טוב, שמות, פ"ב סי' ג') אנו לומדים על אחת ממעלותיו של הגומא: "ותקח לו תיבת גומא. מאי שנא תיבת גומא, א"ר שמואל בר נחמני דבר רך הוא הגומא שיכול לעמוד בפני רך ובפני קשה, בפני המים, ובפני האבנים והסלעים, שאם יבואו גלי היאור וישליכו התיבה על הסלעים לא תשבר".
בישעיהו (יח ב') מסופר על משלחת מיהודה לארץ שמעבר לנהרי כוש שעשתה את דרכה בסירות גומא: "השֹלח בים צירים ובכלי גֹמא על פני מים לכו מלאכים קלים אל גוי ממשך ומורט אל עם נורא וכו'". מפרוש הרד"ק על פסוק זה ניתן ללמוד מעט על מאפייני הגומא: "ובכלי גמא ישלחם - פירושו ספינות עשויות מהגומא והם קלות ללכת על פני המים, ורבינו סעדיה ז"ל כתב כן בספר האמונות ומי שיהיה מהם בארץ כוש ישאו אותם בעריבות של גומא עד שיגיעו למצרים כי במקום הגבוה מהנהר הר יוצא במים לא יוכלו הדוגיות לעבור שלא ישברו, אך עריבות הגומא העשויות בשעוה אם יגעו בהר יפלו ולא ישברו".
מאפיין נוסף של ה"גומא" המופיע בכתובים ורומז על זיהויו כגומא הפפירוס הוא תיאורו כשכנו של הקנה: "והיה השרב לאגם וצמאון למבועי מים בנוה תנים רבצה חציר לקנה וגֹמא" (ישעיהו, לה ז'). שני מינים אלו הם שוכני ביצות: "היגאה גמא בלֹא בצה ישגה אחו בלי מים" (איוב, ח י"א). מסתבר שהפסוק מתייחס לגומא הפפירוס שהיה צמח הביצה הבולט ביותר הן במראהו והן בניצולו על ידי האדם.
תרגום השבעים תירגם באיוב את הגומא ל – πα'πυρος (Papyrus) ואילו בישעיהו ל – (e'los) כלומר ביצת עשב. תרגום עקילס תירגם גם הוא Papyrus או צמח הנייר (biblion). בוולגטה אנו מוצאים כמה פירושים: בשמות ובאיוב תירגם לאגמון, בישעיהו (יח ב') גומא הפפירוס אך בפסוק "והי֤ה השרב לאגם וצמאון למבועי מים בנוה תנים רבצהּ חציר לקנה וגֹמא" (ישעיהו, לה ז') תירגם לסמר. בתרגום יונתן אנו מוצאים בדרך כלל "גומא" וכנראה הכוונה לגומא הפפירוס שכאמור היה הבולט והשימושי מבין צמחי המים. זיהוי זה מופיע תמיד אצל רס"ג בשם "ברדי" (بردي). גם בר בהלול מזהה את שם זה עם צמחים שונים ומעיר "ואמרו אלעבראניון (דוברי העברית) "אלברדי". הפשיטתא מתרגם בישעיהו פפירו ובאיוב אגמא. רש"י מתרגם jonc כלומר סמור (Juncus).
 |
|
 |
|
תמונה 1. גומא הפפירוס |
|
תמונה 2. גומא הפפירוס |
תמונה 5. סנדלים שנמצאו בקבר Yuya ואשתו Thuya (1390 –1352 לפנה"ס). מקור
רצועות הסנדלים עשויות מגומא הפפירוס.
(1) י. קאהוט העיר שאולי המעתיקים שיבשו את ראשי התיבות שבמקור היו ל"י כלומר יונית (πα'πυρος = pápyros) וכתבו לשון ישמעאל ולאחר מכן הפך ללשון ערבי. הערתו לא ברורה לי שהרי גם בערבית קיימת מילה זו.
(2) מלבא הוא אולי שמה הלטיני של החלמית אלא שההשוואה ל"פפייר" לא ברורה.
מקורות עיקריים:
ז. עמר, צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 218).
י. פליקס, עולם הצומח המקראי, הוצאת מסדה, רמת גן, 1976 (עמ' 294-297).
לעיון נוסף:
ז. עמר, "תעשיית הנייר בארץ-ישראל ובסוריה בימי-הבינים". קתדרה 98, טבת תשס"א, עמ' 73-96.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
