כניסה הרשמה

פורטל הדף היומי > להרחיב > גומא הפפירוס - "תיבת גומא" (סוטה יב ע"א)

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו

ותקח לו תבת גומא – גומא הפפירוס

"ותקח לו תבת גומא - מאי שנא גומא? א"ר אלעזר: מיכן לצדיקים שממונם חביב עליהן יותר מגופן, וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל. רבי שמואל בר נחמני אמר: דבר רך, שיכול לעמוד בפני דבר רך ובפני דבר קשה" (סוטה, יב ע"א).

שם עברי: סמר חד שם באנגלית: Spiny Rush שם מדעי: Juncus acutus

שם עברי: גומא הפפירוס שם באנגלית: Nile Papyrus, Paper Reed שם מדעי: Cyperus papyrus

שם נרדף במקורות: גמי, מגג שמות בשפות אחרות: ערבית - ברדי, פאפיר, בּאבּיר

נושא מרכזי: מהו הגומא ולמה הוא שימש?

לריכוז הנושאים על הגמי/גומא וקישוריות הקש/י כאן.

על פי תרגומים ופירושים קדומים, הגומא, הנקרא בספרות חז"ל גמי, הוא שם קיבוצי לצמחי מים שונים כמו הסמר והאגמון, ושם מיוחד לגמא הפפירוס, צמח המים שהיה שכיח במצרים התחתונה והיווה את סמלה. הגמא גדל בגדות נחלים ואגמים כפי שניתן ללמוד מכמה פסוקי מקרא. באיוב (ח י"א): "היגאה גמא בלא בצה" ובישעיהו (לה ז'): "והיה השרב לאגם וצמאון למבועי מים בנוה תנים רבצה חציר לקנה וגמא". בישעיהו (יט ו') נאמר: "והאזניחו נהרות דללו וחרבו יארי מצור קנה וסוף קמלו". בתרגום אנו מוצאים: "... קני וגומא לא יסקון". על הזהות בין הגמי בלשון חז"ל והגומא עמד רש"י. בפסוק "ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תבת גמא ותחמרה בחמר ובזפת וכו'" (שמות, ב ג') פירש: "גמא - גמי בלשון משנה ובלעז יונ"ק. ודבר רך הוא, ועומד בפני רך ובפני קשה". הלעז יונ"ק (juncus) הוא שמו של הסוג סמר המונה בארץ כ – 10 מינים הנפוצים בסביבות לחות ובעיקר במלחות. פירוש רש"י מבוסס על דברי רבי שמואל בר נחמני המתאר את הגומא כצמח חזק אך גם קל וגמיש: "דבר רך - בזה הוא משתמר יפה מן הכל, לפי שהדבר הקשה כשהמים מוליכין אותו בחזקה הוא נתקל והוא נישוף ונשבר, אבל דבר קל נתקל ונזדקר באבן לאחוריו". בפסיקתא זוטרתא פירוש זה מופיע באופן מורחב יותר: "... ותקח לו תיבת גומא. מאי שנא תיבת גומא, א"ר שמואל בר נחמני דבר רך הוא הגומא שיכול לעמוד בפני רך ובפני קשה, בפני המים, ובפני האבנים והסלעים, שאם יבואו גלי היאור וישליכו התיבה על הסלעים לא תשבר".

ח. י. קאהוט ב"ערוך השלם" (ערך "גם") מציע שני הסברים למקור השם "גומא": "... גמי וגמא מן הנרדפים הם והוא קנה שגדל בסוף ויש לגזור אומר מפעל גמא = גמע יען ששותה לחלוחית של מים". לגבעולי הגומא וצמחי המים הדומים לו רקמה ספוגית המסייעת להציף אותם מעל פני המים ואוגרת חמצן המשמש לנשימה התאית כאשר הצמח מוצף במים (על המשמעות ההלכתית של מאפיין זה ראו להלן). מקור הסבר זה הוא במדרש שכל טוב (בובר, שמות פרק ב'): "תיבת גומא. למה נקרא גומא, שהוא גומא ושותה מיא תדיר ודומה לדבר הגמיאני נא מעט מים (בראשית כד יז), וכן הוא אומר היגאה גומא בלא בצה ישגא אחו בלי מים (איוב ח יא)". קאהוט הציע סבר נוסף לשם גומא שבו הוא קושר בין המילה הערבית "גם" (gom) שמשמעותה "קבץ, כווץ וקשר" לשם הלטיני של הסמר juncus שמקורו בפועל jungere כלומר קשר.

כאמור, הגומא הוא שם כללי לצמחי מים רבים בעלי גבעולים גמישים אך במפרשים אנו מוצאים שתי מסורות זיהוי ספציפיות:

א. רש"י מתרגם את השם "גמי" באופן עקבי ליונ"ק (jonc). על הפסוק בספר שמות (ב ג'): "ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תבת גמא ותחמרה בחמר ובזפת וכו'" כתב רש"י: "גמא - גמי בלשון משנה ובלעז יונ"ק וכו'". בגמרא בסוכה (טז ע"א) אנו מוצאים: "תניא כוותיה דרבי אמי בר טביומי: מחצלת של שיפא ושל גמי שיריה אף על פי שנפחתו מכשיעורה אין מסככין בהן". רש"י: "ושל גמי - יונ"ק". ד"ר מ. קטן (ב"אוצר לעזי רש"י") מתרגם יונ"ק לצמח סוף אולם השם הלטיני jonc הוא שמו של הסוג סמר. ח. י. קאהוט ב"ערוך השלם" (ערך "מגג") בחר לזהות את יונ"ק כסמר וכתב בנוסף ל – jonc גם Binse שהוא שמו של הסמר בגרמנית.

ב. הרמב"ם מפרש בכל מקום "אלברדי". אלברדי הוא הצמח גמא הפפירוס (Cyperus papyrus) שהוא עשב רב שנתי הגדל במקורות מים מתוקים. מגבעולי הצמח קלעו ועדיין קולעים מחצלות ומליבת הגבעול הכינו נייר וחבלים.

ניתן להבין את ההבדל בזיהוי של רש"י והרמב"ם בתפוצת גומא הפפירוס. תפוצתו העולמית של גומא הפפירוס משתרעת בעיקר במזרח אפריקה אך הוא הגיע למצרים (כיום גומא הפפירוס נכחד לחלוטין ממצרים), לישראל ואף לאנטיוכיה. לאור העובדה שכנראה רש"י לא הכיר את גומא הפפירוס משום שצמח זה לא הגיע לאשכנז, מקום מושבו, הוא זיהה על פי הצמחים המקומיים שמאפייניהם התאימו למתואר במקורות. כך ניתן להבין זיהויים נוספים של רש"י כדוגמת החולד ("צדין את האישות ואת העכברין") והצבי ("מה צבי ואיל מותר לעובדי כוכבים").

ראיה מסוימת לכך שהשם גמי כולל מינים נוספים הקטנים מגומא הפפירוס כדוגמת הסמר והאגמון ניתן למצוא בתוספתא שהזכרנו לעיל: "... מחצלת של שיפא ושל גמי, שיריה, אף על פי שנפחתו מכשיעורה אין מסככין בהן. מחצלת הקנים, גדולה מסככין בה, קטנה אין מסככין בה, רבי אליעזר אומר: אף היא מקבלת טומאה, ואין מסככין בה". התוספתא מחלקת בין מחצלת גדולה וקטנה אלא שחלוקה זו נאמרה רק לגבי מחצלת של קנים: "מחצלת הקנים, גדולה מסככין בה, קטנה אין מסככין בה". לגבי מחצלת שיפא וגמי נקבע באופן מוחלט שאם היא נפחתה לא ניתן לסכך בה. ייתכן ויש כאן עדות לכך שמחצלות שיפא וגמי היו קטנות בניגוד למחצלת קנים. הנחה זו רומזת גם על הסמר כגמי משום שלעיתים גומא הפפירוס מגיע לגובה 4 מ' בדומה לקנים.

על הצעת זיהוי נוספת שאינה מוזכרת במפרשים ראו במאמר "כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי"). הכוונה למין אחר מבין הגמאיים – גומא הפקעים.

הגומא כחומר גלם לקליעה וקשירה

על תכונותיו של הגמי או הגמא כצמח שניתן לקלוע ממנו כלים מסוגים שונים למדנו מאמו של משה שהכינה תיבה מהגמא. בדומה לכך מצאנו בישעיהו (יח ב'): "השולח בים צירים ובכלי גמא על פני מים". בגמרא בסוכה (טז ע"א) אנו לומדים על הגמי כחומר גלם ששימש לקליעת מחצלות: "תניא כוותיה דרבי אמי בר טביומי: מחצלת של שיפא ושל גמי, שיריה, אף על פי שנפחתו מכשיעורה אין מסככין בהן וכו'". מברייתא נוספת (סוכה, כ ע"ב) ניתן ללמוד שהגמי לא היה גמיש די הצורך על מנת לקלוע מחצלות נוחות לשכיבה: "אמר מר: כל החוצלות מטמאין טמא מת, דברי רבי דוסא. והתניא: וכן היה רבי דוסא אומר כדבריו! לא קשיא: הא דאית ליה גדנפא, הא דלית ליה גדנפא. מיתיבי: חוצלות של שעם ושל גמי ושל שק ושל ספירא - מטמא טמא מת, דברי רבי דוסא. וחכמים אומרים: אף מדרס. בשלמא למאן דאמר מרזובלי של שעם ושל גמי חזו לכינתא דפירי, של שק ושל ספירא חזו לגולקי וצני. אלא למאן דאמר מחצלות ממש, בשלמא של שק ושל ספירא חזו לפרסי ונפוותא, אלא של שעם ושל גמי למאי חזו? חזו לנזיאתא"(1). מפרש רש"י: "של שעם ושל גמי - אף על פי שאין נארגים היטב, ויש הפרש בין בית ניר לבית ניר". העובדה שגבעולי הגמי נוקשים יחסית גורמת לכך שקיימים ביניהם רווחים ולכן המחצלת אינה נוחה לשכיבה אלא רק לכיסוי.

הגמי שימש לעיתים קרובות גם לקשירה: "כיצד מפרישין הבכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה אשכול שביכר רמון שביכר קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים" (ביכורים, פ"ג מ"א). כתב הרמב"ם בפיהמ"ש (שם): "גמי - "אלברדי", והכוונה שמסמן אותם באיזה דבר שיהיה כדי שיכירם, וזה שאמר גמי דבר בהוה". במשנה (שבת, פ"ח מ"ב) אנו מוצאים: "המוציא חבל כדי לעשות אזן לקופה, גמי כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה וכו'". משתמע אם כן שניתן להשתמש בגמי לקשירה בדומה לנאמר במשנה בעירובין (פ"י מי"ד) "כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש אבל לא במדינה". כך גם במשנה בכלאים (פ"ו מ"ט): "... המותח זמורה מאילן לאילן תחתיה אסור, ספקה בחבל או בגמי תחת הספוק מותר". מפרש הר"ש (שם): "סיפקה בחבל או בגמי - שלא היתה הזמורה ארוכה שתגיע מאילן לאילן וקשר בראשה חבל או גמי להאריכה עם האילן וכו'".

על קשירה נוספת אנו לומדים במסכת שבת (קנז ע"ב) ובדרך אגב משתמע ממנה על פי רש"י שהגמי ראוי למאכל בהמה: "... וקשרו את המקידה בגמי, לידע אם יש שם בגיגית פותח טפח אם לאו וכו'"(2). מפרש רש"י: "בגמי לידע - אם תכנס בסדק הגיגית ... ולהכי נקט גמי שראוי למאכל בהמה, ולא מיבטל ליה להיות קשר של קיימא, דמנתק כשיבש".

הגמי כספוג

הגמי מסוגל לספוג נוזלים כפי שאנו לומדים במשנה בכלים (פ"ט מ"ד): "ספוג שבלע משקין טמאין ונגוב מבחוץ ונפל לאויר התנור טמא, שסוף משקה לצאת וכן חתיכה של לפת ושל גמי רבי שמעון מטהר בשני אלו". מפרש רע"ב (שם): "וכן חתיכה של לפת ושל גמי - הוו כספוג. לפי שבגמי בודקין בו את היין והוי גם הוא עשוי להכניס ולהוציא כספוג". המרקם הספוגי של הגמי בא לידי ביטוי בהלכות נוספות. במשנה בכלים (פ"י מ"ד) מצאנו: "הכדור והפקעת של גמי שנתנן על פי החבית אם מירח מן הצדדין לא הציל עד שימרח מלמעלן ומלמטן וכו'". מפרש הר"ש (שם): "פקעת - כמו פקעיות של שתי דפרק אין דורשין כן עשה פקעיות של גמי למושייל בלע"ז. אם נתנו על פי החבית לא הציל עד שימרח מלמטה של כדור ושל פקעת ולמעלה שיכסה בכולן מפני שהוא חלול וכן בגד דכל הני חלולים. אבל עור ונייר אין חלולין וכולהו בשאין בהן שיעור לקבל טומאה". כנראה שהמונח "חלולים" בדבריו מתייחס למבנה הספוגי ולא במובן המקובל בימינו. כך ניתן להבין מדוע יש לאטום את הפקעת גם מלמעלה וגם מלמטה ואת ההבדל בין הגמי לנייר ועור. הוכחה נוספת לכך שמרקם הגמי ספוגי נוכל לקבל מהמשנה בטהרות (פ"י מ"ח): "... העקל בזמן שהן של עץ מנגבן והן טהורין, בזמן שהן של גמי מיישנן כל י"ב חודש או חולטן בחמים ר' יוסי אומר אם נתנן בשבולת הנהר דיו". העובדה שהגמי ספוגי גורמת לכך שהוא בולע כמות נוזלים גדולה ולכן יש צורך לישנו זמן ממושך (ראו במאמר "ושל שיפה ושל גמי מישנן י"ב חדש"). תוצאה נוספת של תכונה זו של הגמי היא הרטבת חפצים המונחים עליו ומסיבה זו אין לשבת עליו: "ואמר רב חסדא: בר בי רב לא ליתיב אציפתא חדתא, דמכליא מאניה"(3)(שבת, קמ ע"ב). מפרש רש"י: "אציפתא חדתא - מחצלת חדשה של גמי לח, ולחלוחית הגמי מבלה הבגדים".

הגמי כתרופה

הגמרא בעירובין (קג ע"ב) מספקת, לכאורה, דרך להכריע בין שתי הצעות הזיהוי של הגמי משום שהוא מתואר כמין בעל ערך רפואי: "מילתא אגב אורחיה קא משמע לן, דגמי מסי". רש"י פירש: "כורך עליה גמי - ואף על פי שהגמי מרפא את המכה הואיל והשתא מיהא צורך עבודה היא וכו'". הרמב"ם במשנה (עירובין, שם) כתב: "גמי - "אלברדי" ודברו בהוה שהגמי מועיל למכה". מסקירת הספרות הרפואית עולה שלא נוכל להסתייע במאפיין זה משום שלשני המועמדים מיוחסות תכונות רפואיות. ליחלוח פצעים בעזרת הצמח סמר חד נחשב כטיפול לזיהומים ודלקות. מחקר שבדק תרכובות פנוליות (נגזרות של dihydrophenanthrine) הראה פעילות אנטי בקטריאלית טובה כנגד חיידקי גרם חיוביים וגרם שליליים וכנגד כמה פטריות. הצמח יעיל כנגד תופעות של אקזמה. בדומה לסמר גם לגומא הפפירוס וקרוביו נמצאו שימושים רפואיים. בהקשר של הסוגיה מעניין לציין את הסגולה שמייחס דיוסקורידס לגומא הפפירוס כאמצעי לפתיחת פצעי מורסה.


תמונה 1. סמר חד		תמונה 2. גומא הפפירוס

(1) פירוש: מֵיתִיבִי [מקשים]: חוֹצָלוֹת שֶׁל שַׁעַם וְשֶׁל גֶּמִי וְשֶׁל שַׂק [שיער עזים] וְשֶׁל סְפִירָא [שיער הסוס] שאריגתן יפה ונוחה הישיבה והשכיבה על גביהן מִטַּמֵּא טְמֵא מֵת ולא מדרס, שהם נחשבים ככלי ואינם עשויים לישיבה, אלו דִּבְרֵי ר' דּוֹסָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הריהן מיטמאות אַף מִדְרָס. ושואלים: בִּשְׁלָמָא לְמַאן דַּאֲמַר [נניח לשיטת מי שאמר] שחוצלות הן מַרְזוֹבְלֵי (מיני שקים), אפשר להסביר את המחלוקת, שהסובר שאינם מיטמאים מדרס משום שאינם ראויים לישיבה, מכל מקום הם נחשבים ככלי ולכך הם מיטמאים למת. שאם היו שֶׁל שַׁעַם וְשֶׁל גֶמִי חֲזוּ לְכִינְתָא דְּפֵירֵי [ראויים הם להיות כסלי ירק]. ואם היו שֶׁל שַׂק וְשֶׁל סְפִירָא חֲזוּ [ראויים] הם לְגוּלְקֵי וְצַנֵּי [לסלים קטנים], כיון שאריגתן דקה יותר. אֶלָּא לְמַאן דַּאֲמַר [לשיטת האומר] כי מַחְצָלוֹת מַמָּשׁ ללא שולים מוגבהים ואין להן בית קיבול, מה טעם לחלוקה זו? שהרי המחצלות עצמן אינן ראויות אלא לשכיבה. בִּשְׁלָמָא [נניח] מחצלות שֶׁל שַׂק [שיער עיזים] וְשֶׁל סְפִירָא [שיער סוס] יכול אתה לומר שהם חֲזוּ לִפְרָסֵי וְנַפְוָותָא [ראויים לעשות מהם מסכים או נפות לנפות בהן קמח], אֶלָּא מחצלות שֶׁל שַׁעַם וְשֶׁל גֶּמִי לְמַאי חֲזוּ [למה הן ראויות] עוד? ומשיבים: חֲזוּ לְנַזְיָאתָא [ראויות הן לכיסויי גיגיות שיכר], ולכן יש להם שימוש נוסף ככלי.
(2) פירוש: וְקָשְׁרוּ אֶת הַמְּקֵידָה בְּגֶמִי (קנה קש ארוך) והכניסו את המקידה בתוך סדק הגיגית כדי לברר ולֵידַע (לדעת) אִם יֵשׁ שָׁם בּסדק הגִּיגִּית פּוֹתֵחַ טֶפַח אִם לָאו [לא].
(3) פירוש: וְעוד אָמַר רַב חִסְדָּא: בַּר בֵּי רַב לָא לֵיתִיב אַצִּיפְתָא חַדְתָּא, דִּמְכַלְּיָא מָאנֵיהּ [בן בית הרב אל ישב על מחצלת חדשה, לפי שהיא מכלה את בגדיו ברטיבותה].

רשימת מקורות:

ז. עמר, צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 218).
ז. עמר, "הצומח והחי במשנת הרמב"ם – לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם", בהוצאת מכון התורה והארץ, תשע"ה. עמ' 58.

Amani S. A., 'Phenolic Glycosides of Juncus acutus and its Anti-Eczematic Activity. 2006, Chemistry of Natural Compounds', 42 (2), pp. 152-155.
Hamed, A. et al, 'Antioxidant and Cytoprotective Properties of Three Egyptian Cyperus Species Using Cell-free and Cell-based Assays', 2012. Pharmaceutical Crops, 3, pp.88-93.

לעיון נוסף:

י. פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 294-297).
באתר "צמח השדה": "גומא הפפירוס", "סמר חד", "גומא הפקעים"
פירסום של IUCN (International Union for Conservation of Nature)
Assessment of the socio-economic value of freshwater species for the northern African region

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

לראש העמוד שליחה לחבר הדפסה הוספה למועדפים