טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
הני גרעינין דתמרי ארמייתא שרו לטלטולינהו - תמר מצוי
"הני גרעינין דתמרי ארמייתא שרו לטלטולינהו, הואיל וחזיין אגב אמן. ודפרסייתא - אסור. שמואל מטלטל להו אגב ריפתא. שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: עושה אדם כל צרכו בפת. רבה מטלטל להו אגב לקנא דמיא. רב הונא בריה דרב יהושע עביד להו כגרף של ריעי" (שבת, קמג ע"א).
פירוש: הני גרעינין דתמרי ארמייתא שרו לטלטולינהו [אותם גרעינים של תמרים ארמיים שאינם משובחים ולעתים ניתנים לבהמה, מותר לטלטלם], הואיל וחזיין [וראויים] התמרים אגב אמן, התמר השלם, שהרי היו מוכנים לבהמה אף קודם לכן. ודפרסייתא [וגרעינים של תמרים פרסיים] אסור, שאין התמרים מוכנים לבהמה, והגרעינים לא היו מוכנים לצורך זה. ומסופר כי שמואל היה מטלטל להו [להן] אגב ריפתא [לחם]. ומעירים כי שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר שמואל: עושה אדם כל צרכו בפת ואינו סבור שיש בכך ביזוי הפת, אם אפשר יהא לאכלה אחר כך. רבה היה מטלטל להו [אותם] אגב לקנא דמיא [ספל מים]. רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע עביד להו [היה עושה אותם] כגרף של ריעי, שהרי התירו חכמים ליטול כלי מאוס של צואה מלפניו, ואף כאן היה שם את כל גרעיני התמרים יחד וזורקם אחר כך משום מאיסות (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: תמר מצוי שם באנגלית: Date Palm שם מדעי: Phoenix dactylifera
נושא מרכזי: הלכות ייחודיות לזני תמרים ספציפיים
לריכוז המאמרים שנכתבו על התמר המצוי הקש/י כאן.
ספרות חז"ל עשירה בהלכות הקשורות לעץ התמר ולפירותיו אך כמעט לא מצאנו הלכות התלויות בזן ספציפי. לפי כמה מהמפרשים המשנה במסכת שביעית (פ"ה מ"א) היא דוגמה להלכה הקשורה לזן מסויים של תמר: "בנות שוח שביעית שלהם שניה שהן עושות לשלש שנים רבי יהודה אומר הפרסאות שביעית שלהן מוצאי שביעית שהן עושות לשתי שנים. אמרו לו: לא אמרו אלא בנות שוח". מפרש הריבמ"ץ: "רבי יהודה אומר הפרסאות. פירוש הן תמרי פרסייתא". הר"ש פירש: "פרסיות - פירש בערוך תמרי פרסייתא שהן עושין לב' שנים עוד פי' מין תאנים שעושין מב' שנים לב' שנים. ה"תפארת ישראל" מזהה אותן כתאנים כפירוש השני בערוך: "הפרסאות. מין תאנים שעיקר גדולן בפרס, אבל נוטעין אותן גם בארץ ישראל". זיהוי פרסאות כתמרים תמוה ובזיהויין עסקתי בהרחבה במאמר "מאי לאו בפרסייאתא ולא קיבלה" (שבת, כט ע"א). לקריאה הקש/י כאן.
סוגייתנו המבדילה בין "תמרי ארמייתא" ו"תמרי פרסייתא" עוסקת בשאלה האם לגרעיני תמרים שנאכלו ביום טוב יש דין "נולד" ולכן אסורים בטלטול. הגמרא מבדילה בין שני זני תמרים: "... הני גרעינין דתמרי ארמייתא שרו לטלטולינהו, הואיל וחזיין אגב אמן. ודפרסייתא אסור וכו'". נושא זה נידון גם בדף כט (א): "והא דרב - לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר. דרב אכל תמרי ושדא קשייתא לבוכיא, אמר ליה רבי חייא: בר פחתי, כנגדו ביום טוב אסור. קיבלה מיניה או לא קיבלה מיניה? תא שמע, דכי אתא רב לבבל אכל תמרי ושדא קשייתא לחיותא. מאי לאו בפרסייאתא ולא קיבלה! לא, בארמיאתא הואיל וחזי אגב אימייהו"(1). רב ניסים גאון (שם) פירש:
"מאי לאו בפריסאתא ולא קבלה לא בארמיאתא הואיל וחזיאן אגב אימיהו. תמצא פירושיה בסוף פ' נוטל אדם את בנו (דף קמג) הני גרעיני דתמרי ארמיאתא שרי לטלטולינהו בשבתא הואיל וחזיאן כי התמרים יבשים תאכל אותם הבהמה ודפריסאתא אסור לפי שהרוטב של תמרים לא תאכל הבהמה אלא גרעינא בלבד לא חזיין אגב אימן".
ייתכן ורבינו ניסים מתייחס לזני תמר יבשים ולחים אך אם כוונתו לכך תמוה שבהמה לא תאכל תמרים לחים. רש"י מפרש: "פרסייתא - תמרים טובים ומתבשלים יפה, וכל אוכל שלהם נפרש מעל גרעיניהן, ואין הגרעינין ראוין לטלטל - ואפילו הכי שרי לטלטלן למישדינהו לחיותא, אלמא, לא קיבלה מיניה. בארמיתא - דאין מתבשלות יפה, ואין האוכל נפרש מהן ומשתייר בגרעיניהן, וחזו לאדם". לפירוש זה של רש"י ההבדל בין הזנים הוא האפשרות להפריד את כל הציפה מהגרעין דבר התלוי במידת ההבשלה. כאשר ההפרדה לא נוחה חלק מהציפה נשאר מחובר לגרעין ולכן הוא נכלל ב"אוכל". בסוגייתנו מפרש רש"י שההבדל הוא באיכותם של התמרים ויעודם: "ארמייתא - תמרים רעים הם, ומאכילין התמרים עצמן לבהמה, הלכך אגב אימייהו לבהמה נמי קיימי. פרסייתא - תמרים טובים הם, ואין מאכילין אותן לבהמה".
שני פירושי רש"י סותרים זה את זה. על פי הפירוש בדף כט תמרים ארמיות ראויות למאכל אדם משום שחלק מהציפה נשארת מחוברת לגרעין. לעומת זאת בדף קמג מפרש ש"אגב אימייהו" הכוונה שאגב התמרים הרעות גם הגרעינים ראויים למאכל בהמה. לנושא זה התייחס בעל "שבת של מי" (שבת, קמג ע"א):
"רש"י ד"ה ארמייתא תמרים רעים הם דמאכילין התמרים עצמן לבהמה הילכך אגב אימייהו לבהמה נמי קיימי עכ"ל. מפירושו דלעיל בדף כ"ט ע"א נראה דפירש איפכא: דהתם מפרש דחזי לאדם אגב אימייהו שיש עוד מאימן עליהן, והכא פירש דאימייהו חזי לבהמה גם כן. והגם דלעיל פירשתי דלתרתי חזי בין לאדם בין לכלבים כדי שלא נקשי מאי דחזי לאדם אינו חזי לכלבים ולא הוי מוכן, מ"מ צריך ישוב אמאי נייד מפירושו דלעיל דבההיא טעמא לחודיה סגי כאשר מבואר לעיל. ובדוחק עצום יש לישב את פירושו דהכא ועיין בספר מרכבת המשנה מהרב אשכנזי הלכות י"ט פ"א הלכה י"ד"(2).
מרכבת המשנה (חעלמא) הלכות יום טוב פ"א הל' י"ד:
וצ"ע למה נייד רש"י מפי' הנ"ל. והרי"ף בפ' נוטל הביא שני פירושים אחרים אופן אחד דארמייתא רכין הן והגרעינין ראויים למאכל אדם עם התמרים. ודפרסייתא הגרעינין קשין הן והוו מוקצה. האופן השני להיפך דארמייתא קשין הן והבהמה אוכלת התמרים. ודפרסייתא רכין ואין הבהמה אוכלת התמרים וזהו כפרש"י סוף פ' נוטל ומסיק ומסתברא דהכ"מ במקום שמאכילין את התמרים לבהמות כגון בבל ויריחו וכו'.
תמרי ארמייתא ופרסייתא בהלכות נזיקין
מספרת הגמרא (בבא קמא, נט ע"א): "רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבוד עובדא כוותיה דרב נחמן בששים. לישנא אחרינא: רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע שמו דקלא אגב קטינא דארעא. והלכתא כוותיה דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע בדקלא דארמאה, והלכתא כוותיה דריש גלותא בדקלא פרסאה"(3). בגמרא מובאת מחלוקת לגבי האופן שבו מעריכים נזק שנגרם לדקל וההלכה הנפסקת תלויה בזן העץ. לדעת רש"י נפסק שדקל פרסאה נישום לעצמו (ללא קרקע) משום שהוא חשוב מאד. באופן דומה אנו מוצאים בשיטה מקובצת: כוותיה דריש גלותא בדקלא פרסאה. שאינו נישום על גבי הקרקע כלל מפני שהוא חשוב בפני עצמו ואינו נמכר על גבי קרקע מפני שהוא כחרוב המורכב. הראב"ד ז"ל. וכן פירש רבינו חננאל ז"ל ורש"י ז"ל.
בערוך (ערך "ארם") אנו מוצאים פירוש הפוך ולדבריו דווקא דקל ארמאה הוא החשוב יותר:
"... הלכתא כרב דשם בששים בדקלא ארמא דחשיב הוא דאילו שיימין באנפי נפשיה פוגם ומזיק. והלכתא כריש גלותא דשם באנפי נפשיה אדיקלא פרס' שהן כפניות מין בוסר שאינן מתבשלין דלא חשיב ולא פגים ומזיק כולי האי".
באופן דומה פירש רבנו יהונתן:
"בדקלא ארמאה שהוא חשוב הרבה ולפיכך הוא אינו נישום אגב עצמו אלא אגב שדה שלא להכחיש את המזיק אבל דקלא פרסאה אינו חשוב כל כך ואם היה נישום אגב שדה אתה מפסיד את הניזק לפיכך שמין אותו בפני עצמו שלא יהא חוטא נשכר ע"כ".
בניגוד לפירושים שהובאו עד עתה המתייחסים לדקל ארמי ופרסי כזנים שונים הנבדלים בפירותיהם לדעת הרא"ש (בבא קמא, פ"ו סי' ח') מדובר בהבדל בשלב ההתפתחותי. לפירושו דקל ארמי הוא דקל צעיר שלא נגמר גידולו ולכן לא ראוי לעקירה ושתילה במקום אחר. לעומת זאת, דקל פרסי הוא דקל שגידולו נגמר וניתן לעקרו ולהעבירו למקום אחר ולכן הוא נחשב כפירות גמורים ושמים אותו בפני עצמו. דבריו של הרא"ש תמוהים מנקודת מבט אגרונומית משום שהעברה של עץ צעיר בעל מערכת שורשים מצומצמת קלה יותר וסיכוייו לשרוד גדולים יותר.
המחלוקת החזיתית בין המפרשים לגבי מאפייני זני התמר שנידונו בסוגיה מותירה לנו מקום להציע גם נקודת מבט מדעית לצורך זיהוים מבלי להסתכן במחלוקת עם כולם. יתר על כן, אין בפירושים השונים רמז לקשר בין הזנים ובין שמם. הקושי בולט במיוחד כאשר עוסקים בפירוש הרא"ש משום שעצים צעירים ובוגרים עשויים לצמוח הן בארם והן בפרס. ד"ר ע. לונדון הסיק מתוך שמות המשתתפים בדיון שקביעת ההלכות משקפת מציאות בבלית. מהדיון משתמע שבבבל היו זנים מקומיים אך גם זנים ארמיים (מצפון מערב בבל) וגם זנים שהובאו מפרס הסמוכה. הזנים שהובאו לבבל מן הסתם היו זנים איכותיים ושונים מאלו הנמצאים בבבל, שאם לא כן מה צורך בהבאתם. בשל העובדה כי הדקל נקרא "דקל פרסי" או "דקל ארמי", משמע שהדבר היה ייחודי ואולי יוצא דופן, והייתה לו משמעות רבה.
זן תמרים נוסף המוזכר במקורות שונה במבנה העלים והוא הנקרא "ציני הר הברזל": "לולב הגזול והיבש פסול של אשירה ושל עיר הנדחת פסול נקטם ראשו נפרצו עליו פסול נפרדו עליו כשר רבי יהודה אומר יאגדנו מלמעלה ציני הר הברזל כשירות וכו'" (סוכה, פ"ג מ"א). מפרש רע"ב: "ציני הר הברזל - יש דקלים שלולבין שלהן עליהן קצרים מאד ואין עולין על אורך השדרה. אם הן ארוכין כל כך עד שראשו של זה מגיע לצד עקרו של זה כשרים" (תמונה על פי הרמב"ם). בעל "תפארת ישראל" הסביר את פשר המבנה המיוחד של דקלים אלו: "ציני הר הברזל. רצה לומר לולבים הגדלים בהררי סלע, מדאין כח הגידול רב שם לכן העלין קצרים". לפירוש זה אין מדובר בהבדל גנטי של זן זה אלא בהשפעה סביבתית. דבר זה עשוי לשמש כהסבר לשונות בתוך האוכלוסיה: "תנן: ציני הר הברזל כשר, והתניא: פסולה! אמר אביי: לא קשיא: כאן שראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה, כאן שאין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה" (סוכה, לב ע"ב).
בתוס' יו"ט מובא פירוש נוסף ל"ציני הר הברזל": "ציני הר הברזל - לשון הר"ן דקלים קשים הגדלים בהרים ע"כ. ובגמרא. דבגי בן הנם נינהו. ואפשר דאע"ג שנקרא גיא יש שם הר גם כן". ההסבר "דאע"ג שנקרא גיא יש שם הר גם כן" נועד להתמודד עם הקושי העולה מהגמרא בסוכה (לב ע"ב): "אמר רבי מריון אמר רבי יהושע בן לוי, ואמרי לה תני רבה בר מרי משום רבן יוחנן בן זכאי: שתי תמרות יש בגיא בן הנם ועולה עשן מביניהם, וזהו ששנינו ציני הר הברזל כשרות, וזו היא פתחה של גיהנם".
 |
|
 |
|
תמונה 1. תמר - זן חלוואי צילמה: יעל י. |
|
תמונה 2. תמר - זן מג'הול צילמה: יעל י. |
 |
|
 |
|
תמונה 3. תמר - זן לח |
|
תמונה 4. ציני הר הברזל - שרטוט מתוך פירוש הרמב"ם |
(1) פירוש: ומוסיפים: והא [והלכה זו] של רב לאו [לא] בפירוש איתמר [נאמרה], אלא מכללא איתמר [מכלל הדברים נאמרה], שדברים אלה הסיקו ממה שנהג רב, ולא מדבריו המפורשים. שמעשה היה שרב אכל תמרי [תמרים] ביום חול ושדא קשייתא לבוכיא [וזרק את הגרעינים לתנור]. אמר ליה [לו] ר' חייא: בר פחתי [בן אצילים], כנגדו ביום טוב אסור. כלומר, דבר דומה לזה, לזרוק גרעיני תמרים ולהסיק בהם תנור — אסור ביום טוב. ושואלים: קיבלה רב להלכה זו מיניה [ממנו], או לא קיבלה מיניה [ממנו]? שמע: דכי אתא [שכאשר בא] רב מארץ ישראל לבבל אכל תמרי [תמרים] ביום טוב ושדא קשייתא לחיותא [וזרק את הגרעינים לבהמות] לאכילה. מאי לאו בפרסייאתא [האם לא היה זה בתמרים פרסיים] שהם תמרים מעולים, והבשר, גוף הפרי, יורד כולו מן הגרעינים והגרעין נשאר חשוף לגמרי, והריהו לכאורה מוקצה גמור, שהרי אין בו שימוש לאדם כלל. ומאחר שזרקו רב לבהמות הרי זה סימן כי לא קיבלה להלכה זו ממנו, ואינו סבור שיש בכך איסור. ומשיבים: לא, מדובר כאן בארמיאתא [בתמרים ארמיים] שאינם נקלפים יפה, ומשהו מבשר התמר נשאר על הגרעין. וגרעינים אלה הואיל וחזי [וראויים] הם אגב אימייהו [אמם, הפרי עצמו], מותר לטלטל אף אותם.
(2) "שבת של מי" (שבת, כט ע"א): "רש"י ד"ה בארמיתא דאין מתבשלות יפה ואין האוכל נפרש מהם וחזי לאדם אגב אמייהו ע"כ. והא דפי' רש"י לקמן בדף קמ"ג ע"א דארמיתא תמרים רעים הם ומאכילים התמרים עצמן לבהמה לאו דלא חזו לאדם לגמרי אלא לבהמה דהא הכא שמעינן מרב איפכא דווקא וצ"ל דחזו לתרוייהו ועיין לעיל בתוספות דף י"ט ע"ב ד"ה שמן של בדדין ושם פירשתי".
(3) פירוש: ושוב לעיקר הענין כיצד מעריכים, מסופר: רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע עבוד עובדא כוותיה [עשו מעשה כשיטתו של] רב נחמן והעריכו דקל שניזוק בששים אגב הקרקע. והלכה זו נאמרה בלישנא אחרינא [לשון אחרת]: רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע שמו (העריכו) את הנזק שנגרם לדקלא [דקל] אגב הערכת קטינא דארעא [חלקת האדמה] שבה עמד הדקל, כמה היתה שווה עם הדקל וכמה בלעדיו. ומסכמים: והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע בדקלא דארמאה [בדקל ארמי] שאיננו משובח, שנאמד אגב הקרקע, והלכתא כוותיה דריש גלותא [והלכה כשיטתו של ראש הגולה] בדקלא פרסאה [בדקל פרסי] שהוא משובח, ויש לו חשיבות לעצמו, ואין מעריכים אותו אגב הקרקע.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
