טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

מסיקין בתמרין, אכלן אין מסיקין בגרעיניהן – תמר מצוי 

"אמר רב יהודה אמר רב: מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים, דברי רבי יהודה, ורבי שמעון מתיר. מסיקין בתמרין, אכלן אין מסיקין בגרעיניהן, דברי רבי יהודה, ורבי שמעון מתיר, דברי רבי יהודה, ורבי שמעון מתיר. וצריכא, דאי אשמעינן קמייתא בההיא קאמר רבי יהודה משום דמעיקרא כלי והשתא שבר כלי, והוה ליה נולד ואסור. אבל תמרים, דמעיקרא גרעינין והשתא גרעינין אימא שפיר דמי. ואי אשמעינן גרעינין הוה אמינא: דמעיקרא מכסיין, והשתא מיגליין. אבל קליפי אגוזין, דמעיקרא מיגלו והשתא מיגלו אימא שפיר דמי, צריכא" (שבת, כט ע"א).

פירוש: אמר רב יהודה אמר רב, מחלוקת תנאים היא בענין זה: מסיקין ביום טוב בכלים ואין מסיקין בשברי כלים, אלו דברי ר' יהודה. ואילו ר' שמעון מתיר להסיק אף בשברי כלים. והלכה נוספת: מסיקין ביום טוב בתמרין שלמים, ואם אכלן אין מסיקין בגרעיניהן, שהם מוקצה, אלו דברי ר' יהודה. ור' שמעון מתיר. ועוד: מסיקין ביום טוב באגוזים שלמים. ואם אכלן אין מסיקין בקליפותיהן, אלו דברי ר' יהודה. ור' שמעון מתיר. ומעירים: וצריכא [וצריך] להזכיר שלוש דוגמאות אלה, שכן בכל אחת מהן יש חידוש. דאי אשמעינן קמייתא [שאילו היה משמיע לנו את הראשונה] בלבד, היינו אומרים כי דווקא בהלכה ההיא בענין הסקה בשברי כלים קאמר [אומר] כך ר' יהודה, משום דמעיקרא [שמתחילה] היה זה כלי והשתא [ועכשיו] הוא שבר כלי, והוה ליה [והריהו] כנולד, ואסור, אבל תמרים דמעיקרא [שמתחילה] היו בהם גרעינין והשתא [וגם עכשיו] יש בהם גרעינין, ואם כן אימא שפיר דמי [הייתי אומר כי יפה הדבר, מותר] וכן אי אשמעינן [אם היה משמיע לנו] בגרעינין של תמרים הוה אמינא [הייתי אומר] שאסורים הם משום דמעיקרא מכסיין [שמתחילה היו מכוסים] בפרי והשתא מיגליין [ועכשיו הם מגולים], והרי זה כנולד ויש מקום לאסור. אבל קליפי אגוזין, דמעיקרא מיגלו והשתא מיגלו [שמתחילה הן מגולות ואף עכשיו מגולות הן], שהם כמו שהיו, ואם כן אימא שפיר דמי [הייתי אומר כי יפה הדבר, מותר], על כן צריכא [צריך] היה להשמיענו כל אלה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: תמר מצוי   שם באנגלית: Date Palm   שם מדעי: Phoenix dactylifera


נושא מרכזי: א. למה שימשו גרעיני התמרים? ב. על חיסכון במשאבים ומיחזור

לריכוז המאמרים שנכתבו על התמר המצוי הקש/י כאן.

במדרש בראשית רבה (וילנא, לך לך מ"א) נאמר: "... מה תמרה זו אין בה פסולת, אלא תמריה לאכילה, ולולביה להלל, חריות לסכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, שפעת קורות להקרות בהם את הבית כך הם ישראל אין בהם פסולת, אלא מהם בעלי מקרא, מהם בעלי משנה, מהם בעלי תלמוד, מהם בעלי הגדה וכו'". המדרש לא מנה מרכיב ראוי לשימוש נוסף בתמר והוא גרעיני פירותיו אולי משום שהוא נחשב לשולי בלבד. כמה מקורות מעידים על שימוש בגרעיני התמר שנקראו בארמית "קשייתא"(1). בסוגייתנו אנו לומדים על כך שהם שימשו להסקה בדומה לקליפות אגוזים. מספרת הגמרא (שבת, כט ע"א): "דרב אכל תמרי ושדא קשייתא לבוכיא, אמר ליה רבי חייא: בר פחתי, כנגדו ביום טוב אסור"(2). מפרש רש"י: "לבוכיא - כירה של רעפים, שקורין טיול"ש (ד"ר מ. קטן תירגם(3) tiules = רעפים) והיא חלולה, וספרים שכתוב בהן לבי תפי היינו נמי כירה, והוא תרגום של בית שפיתת שתי קדרות".

בהמשך הסוגיה נאמר שהגרעינים שימשו גם להאכלת בהמות: "תא שמע, דכי אתא רב לבבל אכל תמרי ושדא קשייתא לחיותא. מאי לאו בפרסייאתא ולא קיבלה! לא, בארמיאתא הואיל וחזי אגב אימייהו"(4). מפרש רש"י: "אכל תמרי - ביום טוב. פרסייתא - תמרים טובים ומתבשלים יפה, וכל אוכל שלהם נפרש מעל גרעיניהן, ואין הגרעינין ראוין לטלטל ואפילו הכי שרי לטלטלן למישדינהו לחיותא, אלמא, לא קיבלה מיניה".

לאור כך שגרעיני התמרים קשים ייתכן והיה צורך להכשירם למאכל על ידי ריכוך בתוך בורות ייעודיים: "... דהא רבה בר אבוה מערב לה לכולה מחוזא ערסייתא ערסייתא משום פירא דבי תורי, דכל חד וחד הוי שיור לחבריה וכו'"(5) (עירובין, ס ע"א). רש"י: "פירא דבי תורי - גומא גדולה שמצניעים שם גרעיני תמרים למאכל בהמה וכו'". דרך אחרת להכנת הגרעינים למאכל היא על ידי טחינה: "אמר ליה שבור מלכא לשמואל: אמריתו דחכמיתו טובא, אימא לי מאי חזינא בחלמאי? אמר ליה: חזית דאתו רומאי ושבו לך, וטחני בך קשייתא ברחייא דדהבא. הרהר כוליה יומא ולאורתא חזא"(6). (ברכות, נו ע"א). רש"י: "וטחנו בך קשייתא - יכופו אותך לטחון גרעיני תמרים". במסכת סנהדרין (צו ע"א) מסופר על סנחריב: "... אמר ליה: עול לההוא ביתא ואייתי. אזל, אשכחינהו. אתו מלאכי שרת ואידמו ליה כגברי, והוו קא טחני קשייתא וכו'"(7). מעניין לציין שבימינו יש הטוחנים גרעיני תמרים לצורך הכנת תחליף קפה (ראו למשל כאן).

לאור השימוש בגרעיני התמרים הם היו ראויים להוות מדד להערכת גודל חור המטריף את הכרס החיצונה בבהמה: "אמר רבי חייא בר אבא, לדידי מפרשא לי מיניה דגניבא אמברא דנהרדעא: כסלע כשרה, יתר מכסלע טרפה. וכמה יתר מכסלע? אמר רב יוסף: כגון דעיילן תלת קשייתא בציפא בדוחקא, בלא ציפא ברווחא"(8) (חולין, נ ע"ב). מפרש רש"י: "תלת קשייתא - גרעיני תמרה. בציפא - עם אוכל הנשאר סביבותיה כשאוכלין אותה יכנסו שלשה בנקב בדוחק או בלא ציפא בהרווחה". שיטת הערכת גודל זו מצטרפת למדדי גודל ונפח רבים נוספים שאנו מוצאים בספרות חז"ל. מדדים אלו מבוססים על מוצרי מזון שהיו בשימוש יום-יומי והיו מוכרים היטב(9).

הרחבה

במדרש המשבח את התמר כעץ יוצא דופן בכך שאין בו פסולת ובסוגייתנו שממנה אנו לומדים שגם גרעיני התמר וקליפות האגוז ניתנים לניצול יש משום "קריאת השכמה" עבורנו כבני תרבות הצריכה המערבית המתמודדת עם סוגיות של קיימות. יש בקריאה זו הצעה לנצל את המשאבים שהסביבה מציעה באופן יעיל ולצמצם עד כמה שניתן את ייצור הפסולת והנזקים לסביבה. תרבות הצריכה מעמידה בפני האנושות שלוש בעיות עיקריות: א. צריכה מוגברת מדלדלת את המשאבים הטבעיים בעולם. ב. הצריכה הרבה גורמת לייצור פסולת רבה הפוגעת ב"בריאותו" של כדור הארץ(10).  ג. מוצרים סינטטיים רעילים הנמצאים בשימוש האדם מוצאים את דרכם לאוויר, למי התהום ולקרקע(11). עד להמצאת הפולימרים הפלסטיים, שקצב התפרקותם איטי מאד, סופקו רבים מצרכי האנושות בעזרת חומרים אורגניים המתפרקים בקלות. מסיבה זו בעיית הפסולת הייתה בעבר פחות חריפה. בהיעדר חומרים פלסטיים תפסו בעת העתיקה צמחים ובעלי חיים מקום חשוב יותר כספקי חומרי גלם לשטחי חיים רבים. במדרש בו פתחנו אנו לומדים על השימוש בדקל לסכוך, לחבלים, לייצור כברות ולקרוי. תעשיית הטקסטיל הייתה מבוססת על צמחים ובעלי חיים בלבד ואילו היום היא כוללת גם חומרים פלסטיים. רבים מהחפצים במשק הבית המיוצרים בימינו מחומרים פלסטיים היו עשויים בעת העתיקה מחומרים אורגניים. הדוגמאות רבות מספור כמו למשל סוליות נעליים המיוצרות בימינו מחומר פלסטי ובעת העתיקה היו עשויות מעץ או שעם.

גורם נוסף שתרם לצמצום כמויות הפסולת בעת העתיקה ותופס בהדרגה מקום חשוב גם בימינו הוא פעולות מיחזור. לדוגמה: מחקרים שנערכו על מצבורי אשפה מתקופת הבית הראשון והשני בסביבות ירושלים מצאו ריכוז גבוה של שברי כלי חרס, עצמות בעלי חיים, פריטי אבן צור ושברי זכוכית אך כמעט ולא נמצאו שברי כלים ופסלים ממתכת(12)  משערים שחפצי מתכת שיצאו מכלל שימוש הותכו ועובדו מחדש. מקורות רבים בספרות חז"ל מעידים על כך שהאדם היה פחות "מפונק" והשתמש בחפצים שבימינו היו נזרקים לאשפה. במסכת שבת (צה ע"ב) אנו לומדים: "אמר רבא, חמש מדות בכלי חרס: ניקב כמוציא משקה טהור מלטמא גיסטרא, ועדיין כלי הוא לקדש בו מי חטאת. ניקב ככונס משקה טהור מלקדש בו מי חטאת, ועדיין כלי הוא להכשיר בו זרעים. ניקב כשורש קטן טהור מלהכשיר בו זרעים, ועדיין כלי הוא לקבל בו זיתים. ניקב כמוציא זיתים טהור מלקבל בו זיתים, ועדיין כלי הוא לקבל בו רימונים. ניקב כמוציא רימונים טהור מכלום וכו'". כלי חרס שניקב ראוי לשימוש למטרות המשתנות בהתאם לגודל הנקב. רק כאשר הנקב גדול מרימון הכלי נפסל לשימוש (ראו עוד במאמר "כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים" (ברכות, מא ע"א)).

שטר נייר שיצא מכלל שימוש היה עשוי לשמש כפקק. "... וכי מאחר שאינו גובה אמאי יחזיר? אמר רבי נתן בר אושעיא: לצור על פי צלוחיתו של מלוה" (בבא מציעא, יג ע"א). "ואל יצא במנעלים המטולאים. מסייע ליה לרבי חייא בר אבא, דאמר רבי חייא בר אבא: גנאי הוא לתלמיד חכם שיצא במנעלים המטולאים. איני? והא רבי חייא בר אבא נפיק! אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן: בטלאי על גבי טלאי. ולא אמרן אלא בפנתא, אבל בגילדא לית לן בה; ובפנתא לא אמרן אלא באורחא אבל בביתא לית לן בה; ולא אמרן אלא בימות החמה, אבל בימות הגשמים לית לן בה"(13) (ברכות, מג ע"ב).  

(1) הערוך (ערך "קשייתא") פירש: "... גרעינים של תמרים או של זתים".
(2) פירוש: שמעשה היה שרב אכל תמרי [תמרים] ביום חול ושדא קשייתא לבוכיא [וזרק את הגרעינים לתנור]. אמר ליה [לו] רבי חייא: בר פחתי [בן אצילים], כנגדו ביום טוב אסור. כלומר, דבר דומה לזה, לזרוק גרעיני תמרים ולהסיק בהם תנור אסור ביום טוב.
(3)  ב"אוצר לעזי רש"י".
(4) פירוש: תא שמע: דכי אתא [שכאשר בא] רב מארץ ישראל לבבל אכל תמרי [תמרים] ביום טוב ושדא קשייתא לחיותא [וזרק את הגרעינים לבהמות] לאכילה. מאי לאו בפרסייאתא [האם לא היה זה בתמרים פרסיים] שהם תמרים מעולים, והבשר, גוף הפרי, יורד כולו מן הגרעינים והגרעין נשאר חשוף לגמרי, והריהו לכאורה מוקצה גמור, שהרי אין בו שימוש לאדם כלל. ומאחר שזרקו רב לבהמות הרי זה סימן כי לא קיבלה להלכה זו ממנו, ואינו סבור שיש בכך איסור. ומשיבים: לא, מדובר כאן בארמיאתא [בתמרים ארמיים] שאינם נקלפים יפה, ומשהו מבשר התמר נשאר על הגרעין. וגרעינים אלה הואיל וחזי [וראויים] הם אגב אימייהו [אמם, הפרי עצמו], מותר לטלטל אף אותם.
(5) פירוש: דהא [שהרי] רבה בר אבוה היה מערב לה לכולה [את כל] העיר מחוזא שהיתה עיר של רבים ונעשתה של יחיד, ערסייתא ערסייתא [שכונות שכונות] משום פירא דבי תורי, דכל חד וחד הוי שיור לחבריה [החפירה של השוורים, שכל אחד ואחד הריהו שיור לחבירו] שבשל הבורות העמוקים (ששימשו כדי להאכיל בהם את השוורים) שהיו מפסיקים בין השכונות עירב רבה בר אבוה את מחוזא שכונה שכונה לעצמה, ולא חשש לערב כל מבוי שבשכונה בפני עצמו. ולא עשה שיור מיוחד לעיר, אלא סבר שכל שכונה תהיה שיור לחברתה.
(6) פירוש: אמר ליה [לו] שבור מלכא, מלך פרס לשמואל: אמריתו דחכמיתו טובא [אתם היהודים אומרים, שאתם חכמים ביותר], אימא [אמור] לי אם כן מאי חזינא בחלמאי [מה אראה בחלומי]. אמר ליה [לו] שמואל: חזית דאתו רומאי ושבו לך, וטחני בך קשייתא ברחייא דדהבא [תראה שיבואו הרומאים וישבו אותך, ויכריחו אותך לטחון גרעיני תמרים בריחים של זהב]. הרהר כוליה יומא [כל אותו היום] בתיאור הדברים כפי שאמר לו שמואל, ולאורתא חזא [ובלילה ראה] חלום זה.
(7) פירוש: אמר ליה [לו] הקדוש ברוך הוא: עול לההוא ביתא ואייתי [לך לאותו בית והבא]. אזל אשכחינהו [הלך מצאם], אתו [באו] מלאכי שרת ואידמו ליה כגברי [ונדמו לו כבני אדם], והוו קא טחני קשייתא [והיו טוחנים גרעיני תמרים].

(8) פירוש: אמר רבי חייא בר אבא, לדידי מפרשא לי מיניה דגניבא [לי נתפרש הדבר מגניבא עצמו] כשהיינו אמברא [על המעבורת] של נהרדעא: אם היה הנקב כסלע כשרה, יתר מכסלע טרפה. ושואלים: וכמה יתר מכסלע? אמר רב יוסף: כגון דעיילן תלת קשייתא בציפא בדוחקא [שנכנסים שלושה גרעיני תמר כשהם מצופים בשיירי בשר הפרי בדוחק], ושהן נמצאים בלא ציפא [ציפוי] שהם לגמרי נקיים נכנסות ברווחא [ברווח].

(9) למשל: כעדשה שהיא שיעור טומאת מגע של שמונה שרצים. כשעורה שהיא שיעור טומאה של עצם מן המת, כגריס שהוא השיעור המינימלי לטומאת נגעי צרעת ועוד.
(10) "פלסטיק של עולם".
(11) כגון: צבעים, חומרי דילול, חומרי ניקוי, אבקות כביסה ועוד. בעת העתיקה התבצעו פעולות אלו בעזרת מחצבים ומינרלים טבעיים, צמחים או הפרשות בעלי חיים. לדוגמה: עיבוד עורות או כביסה התבצעו בעזרת צואת כלבים (כתובות, עז ע"א).
(12) "פח הזבל של ההיסטוריה". 
(13) פירוש: ומה ששנינו שאל יצא תלמיד חכם במנעלים המטולאים, הרי זה מסייע ליה [לו] לדברי ר' חייא בר אבא. שאמר ר' חייא בר אבא: גנאי הוא לתלמיד חכם שיצא במנעלים המטולאים. ומקשים: איני [וכך הוא?] והא [והרי] ר' חייא בר אבא עצמו נפיק [יצא] במנעלים מטולאים? אמר מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן: הדבר אסור רק בטלאי על גבי טלאי. ועוד: לא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא בפנתא [ביחס לעור החופה את הנעל מלמעלה], אבל בגילדא [בסוליה] לית לן [אין לנו] בה איסור. ובפנתא [ובעור החופה את הנעל] לא אמרן [אמרנו] אלא כשהוא באורחא [בדרך], אבל כשהוא בביתא [בבית], לית לן [אין לנו] בה איסור. ולא אמרן [אמרנו] כן אלא בימות החמה, שהכל רואים את הטלאי, אבל בימות הגשמים, שהבוץ מכסה את הנעלים והטלאי אינו נראה לית לן [אין לנו] בה.

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.