טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
אבל נחשים ועקרבים יש בו – נחשים ועקרבים
"ואמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום: מאי דכתיב והבור רק אין בו מים. ממשמע שנאמר והבור רק איני יודע שאין בו מים? אלא מה תלמוד לומר אין בו מים - מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו" (שבת, כב ע"א).
שם עברי: צפע ארצישראלי שם באנגלית: Palestine Viper שם מדעי: Daboia palaestinae
שם נרדף במקורות: חיויא, עכנאי
שם עברי: עקצן צהוב (עקרב צהוב) שם באנגלית: Deathstalker שם מדעי: Leiurus quinquestriatus
נושא מרכזי: נחשים ועקרבים כסמל לסכנה
לריכוז המאמרים שנכתבו על הנחש וקישוריות הקש\י כאן.
לריכוז המאמרים שנכתבו על העקרב וקישוריות הקש/י כאן.
צמד קבוצות בעלי החיים, נחשים ועקרבים, מוזכר פעמים רבות כסמל לסכנה. אמנם לא כל מיני הנחשים והעקרבים מסוכנים אך יש ביניהם מינים מסכני חיים והבולטים בהם באזורנו הם הצפע הארצישראלי (תמונה 1) והעקצן הצהוב (תמונה 2). המקור הראשון המזכיר את הסכנה בנחשים והעקרבים הוא הפסוק בדברים (ח ט"ו) המתאר את חסדי ה' לעם ישראל בצאתו ממצרים: "המוליכך במדבר הגדל והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין־מים המוציא לך מים מצור החלמיש". במשנה באבות (פ"ב מ"י) משמשים הנחש והעקרב כסמל לעוצמת הסכנה הנובעת מהתעלמות מדברי חכמים: "... והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש". במשנה באבות (פ"ה מ"ה) נאמר: "עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש ... ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם וכו'" ובמשנה בפרה (פ"ז מ"ט): "מי שהיו מימיו על כתפו והורה הוראה והראה לאחרים את הדרך והרג נחש ועקרב ונטל אוכלים להצניעם פסול ... הנחש והעקרב שהיו מעכבים אותו כשר וכו'". בגמרא בשבת (קכא ע"ב): "בעו מיניה מרבי ינאי: מהו להרוג נחשים ועקרבים בשבת? אמר להו: צירעה אני הורג, נחש ועקרב לא כל שכן? - דילמא לפי תומו. דאמר רב יהודה: רוק - דורסו לפי תומו. ואמר רב ששת: נחש דורסו לפי תומו. ואמר רב קטינא: עקרב - דורסו לפי תומו". מפרש רש"י במקום: "צרעה אני הורג - בשבת, לכלות מזיקין, ואף על פי שאינה מועדת כאלו". על פי פירושו הנחשים והעקרבים מסוכנים יותר מאשר צרעות וכל שכן שמותר להרגם.
במדרש המובא בסוגייתנו נאמר שלמרות שבבור אליו הושלך יוסף לא היו מים היתה בו סכנה רבה בגלל הנחשים והעקרבים. הסכנה בבעלי חיים אלו רבה יותר בתוך בור או חפירה כפי שאנו לומדים במסכת ברכות (לג ע"א): "אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. אמר רב ששת: לא שנו אלא נחש, אבל עקרב פוסק. מיתיבי: נפל לגוב אריות אין מעידין עליו שמת, נפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו שמת! שאני התם, דאגב איצצא מזקי". מפרש רש"י: "נחשים ועקרבים - או זה או זה, מעידים עליו שמת, אלמא: מועד הנחש לישוך(1). אגב איצצא - כשנפל עליהם ודחקם הזיקוהו". בסוגיה זו אנו לומדים שהעקרבים מסוכנים מהנחשים: רש"י: "אבל עקרב פוסק - ונוטלו, לפי שהעקרב מסוכן לעקוץ יותר משנחש מוכן לישוך".
מקור נוסף העוסק בנחשים ועקרבים כגורמי מוות מופיע בגמרא ביבמות (קיד ע"ב) ועוסק בנאמנות אשה להעיד על מות בעלה: "הדר אמר רבא: רעבון גריעה ממלחמה, דאילו מלחמה - כי אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימנא, הא מת על מטתו מהימנא, ואילו גבי רעבון עד דאמרה מת וקברתיו. מפולת הרי הוא כמלחמה, דאמרה בדדמי. שילוח נחשים ועקרבים הרי הן כמלחמה, דאמרה בדדמי"(2). בגמרא בשבת (קכ"א ע"ב) נאמר: "תנו רבנן: נזדמנו לו נחשים ועקרבים, הרגן - בידוע שנזדמנו לו להורגן, לא הרגן - בידוע שנזדמנו להורגו, ונעשה לו נס מן השמים. אמר עולא ואיתימא רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בנישופין בו". מפרש רש"י: "בנישופין בו - בכהאי גוונא קתני בידוע שנזדמנו להורגו, נישופין - כך דרך הנחש, עושה כעין שריקה כשהוא רואה שונאו וכועס". לפי פירוש זה דברי עולא שמדובר דווקא ב"נישופין" מתייחסים רק לנחשים ואילו בעקרבים שאינם נושפים נעשה לו נס גם אם אינם "נישופין" משום שהם מסוכנים יותר. פירוש אחר לפועל "נישופין" נמצא ב"פירוש קדמון מבית מדרשו של ר' פרחיה (בשיטת הקדמונים) (שבת, קכא ע"ב): "ברייתא. נזדמנו לו. כלומר יצאו לו נחשים ועקרבים בשבת והרגן, בידוע שיצאו לו להורגו, ונעשה לו נס מן השמים. והוא שיהיו אלו העקרבים והנחשים של כל מקום שאמרנו שמותר לו להרגן: נישופין בו. כלומר מתגרין בו והולכין לעומתו. אבל אם אינן הולכין לעומתו אסור לו ליגע בהן". לפירוש זה הברייתא מתייחסת באופן דומה הן לנחשים והן לעקרבים.
במסכת בבא קמא (פ ע"ב) מוזכרת מכת נחשים ועקרבים כצרה שיש להתגונן בפניה על ידי "צעקה": "מיתיבי: ושאר פורעניות המתרגשות ובאות על הצבור, כגון חיכוך, חגב, זבוב, צירעה ויתוש, ושילוח נחשים ועקרבים - לא היו מתריעין אלא צועקים!". רש"י: "מתריעים - בצבור ובתחנה ובשופרות ובחצוצרות במסכת תענית. לא היו מתריעין - בשבת. צועקין – ביחיד".
לאור הסכנה שמעמידים הנחשים והעקרבים לפני האדם דנו האמוראים (שבת, כא ע"ב) בשאלה האם מותר להרוג אותם בשבת. אם נסכם את הסוגיה נמצא שכאשר בעלי חיים מהווים סכנה ברורה ("רצים אחריו") לדעת כולם מותר להרוג אותם ("ברצו אחריו לדברי הכול"). אם אינם רצים אחריו הדבר נתון למחלוקת. לרבי יהושע בן לוי ורבא בר רב הונא לדעת רבי שמעון הסובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, מותר להרגם באופן רגיל. לרב הונא ורב ששת ורב קטינא אסור להרוג אפילו לדעת רב שמעון אלא רק "לפי תומו". רש"י פירש כשאינו מתכוין להרגו ואם כן דבר שאינו מתכוין לרבי יהודה הוא רק איסור דרבנן, ולענין מזיקים לא גזרו. הר"ן סבר שמותר אפילו במתכוין, אלא שמראה עצמו כאילו אינו מכוין להרגו. נפסק בשולחן ערוך (או"ח, הלכות שבת, סי' שטז ס' י'):
"כל חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי, נהרגים בשבת אפילו אין רצין אחריו; ושאר מזיקין, כגון: נחש ועקרב מקום שאינם ממיתין, אם רצין אחריו, מותר להרגם; ואם לאו, אסור. אבל מותר לדורסם לפי תומו, ואפילו במתכוין אלא שמראה עצמו כאילו אינו מכוין".
בנושא זה עסקו האחרונים בהרחבה. מסתבר שהמחלוקות תלויות בחלקן בשאלה עד כמה הנחשים והעקרבים אכן מסוכנים גם כאשר אינם מאיימים על האדם. המתירים להרוג אותם בשבת מסתמכים על הצורך להסיר נזקים פוטנציאליים מסביבת האדם. בגמרא אנו מוצאים שתי שיטות נוספות, מלבד הריגה, להתמודדות עם בעלי חיים מזיקים והן שימוש בלחשים מסויימים: "תנו רבנן: חבר חבר - אחד חבר גדול ואחד חבר קטן, ואפילו נחשים ועקרבים. אמר אביי: הלכך, האי מאן דצמיד זיבורא ועקרבא, אף על גב דקא מיכוין דלא ליזקו אסור" (סנהדרין, סה ע"א). מפרש רש"י: "אחד חבר גדל - מאסף חיות ובהמות גדולות. חבר קטן - מחבר שקצים ורמשים. ואפילו נחשים ועקרבים - לגרותן זה בזה, או למקום מדבר שלא ימצאו ביישוב ויזיקו". ברייתא זו מובאת גם במסכת כריתות (ג ע"ב) בתוספת המשפט "ואי קאתו בתריה שרי". בדומה לנאמר לגבי איסור הריגה בשבת גם באיסור "חובר חבר" כאשר קיימת סכנה ממשית הוא מותר. בכריתות מפרש רש"י באופן שונה מעט: "אחד חבר גדול - שמחבר חיות גדולות ומצמדן יחד. חבר קטן - לחיות קטנות לוחש ומחברן בכשפים יחד".
בגמרא בסנהדרין (קא ע"א) נאמר: "והלוחש על המכה וכו'. אמר רבי יוחנן: וברוקק בה, לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה. איתמר, רב אמר: אפילו נגע צרעת. רבי חנינא אמר: אפילו ויקרא אל משה. תנו רבנן: סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת, ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, ומעבירין כלי על גב העין בשבת". רש"י: ולוחשין על נחשים ועל עקרבים בשבת - בשביל שלא יזיקו, ואין בכך משום צידה". בעיון חטוף בסוגיות מתעוררת השאלה במה שונה "חובר חבר" מ"לוחש לחישת נחשים ועקרבים". לשאלה זו התייחס היד רמ"ה (סנהדרין, קא ע"א):
"ת"ר סכין וממשמשין בבני מעים של חולה בשבת ואין כאן משום רפואה דסיכה איתקש לשתייה. ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת כדי שלא יזיקו בשבת. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפ' ארבע מיתות (ס"ה א) אמר אביי ש"מ האי מאן דצמד זיבורא ועקרבא אף על גב דקא מיכוין דלא ליזקו אסור לא קשיא התם כגון דקטר ליה דלא לנשוף מדוכתיה אי נמי לחבוריה לדוכתא אחרינא והיינו לשון חובר דקרא ולשון צמידה דנקט אביי דהוי מלשון צמיד פתיל ויצמד ישראל שהוא לשון דיבוק וחיבור אבל לעכוביה מלאזוקי שרי. ואיבעי תימא מאי לוחשין לחישת נחשים דקתני הכא ללחוש על נשכתן בשבת".
(1) רש"י לא הסביר מנין שמדובר בחפירה שיש בה רק אחד המינים ואת טעם הדבר אנו מוצאים ב"שיטה מקובצת": "לחפירה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו שמת. או עקרבים קאמר דאי לא תיפוק ליה משום עקרבים".
(2) פירוש: הדר [חזר] בו שוב ואמר רבא: כשיש רעבון בעולם הרי זה גריעא [גרוע] ממלחמה לענין זה. שאילו בעת מלחמה, כי אמרה [כאשר אומרת]: "מת בעלי במלחמה" הוא דלא מהימנא [שאיננה נאמנת], אבל גם בעת מלחמה, הא [הרי] אם אמרה "מת על מטתו" מסיבה אחרת מהימנא [נאמנת], שהרי כאן אינה טועה. ואילו גבי רעבון אינה נאמנת עד שאמרה "מת וקברתיו", שאז ברור שמעידה על מותו, ולא במה שנדמה לה. וכן מפולת הרי הוא כמלחמה, דאמרה בדדמי [שאומרת במה שנדמה לה] ואינה מדקדקת לבדוק שמא ניצל. וכן שילוח נחשים ועקרבים שהתנפלו עליהם הרי הן כמלחמה, דאמרה בדדמי [שאומרת במה שנדמה לה].
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
תקציר: על פי המפרשים הזנגבילא הוא הצמח זנגביל ((Zingiber. הזנגביל, המכונה גם ג'ינג'ר, הוא צמח עשבוני רב-שנתי היוצר קנה-שורש מעובה. קנה השורש זוחל וגדל באופן תת-קרקעי ובאביב שולח כלפי מעלה גבעולים זקופים דמויי קנים המגיעים עד לגובה של כמטר . העלים דמויי אזמל מוארך, צר ומחודד בבסיסו. לאחר עונת הגידול הגבעולים והעלים מתים.
החלק הנאכל בזנגביל הוא קנה השורש שצבעו חום בהיר וטעמו חריף ומרענן. הגמרא במסכת שבת (סה ע"א) מונה את הזנגביל בין תבלינים שהונחו בפה. ייתכן שטעמו והשפעתו המרעננת של הזנגביל הפכו אותו לאמצעי להפגת ריח הפה. הזנגביל נזכר גם כצמח רפואה (פסחים, מב ע"ב). צמד התבלינים החריפים זנגביל ופלפל ארוך היו כנראה יקרים ולכן דווקא הם נשלחו על ידי מרי בר מר לרבה כתגובה למשלוח המנות הדל שקיבל ממנו.
מעניין לעיין בדברי הריטב"א על הזנגביל בהלכות ברכות (פ"א הלכה י"ז), לפיהם למרות שחלקו העל-קרקעי של הזנגביל עשבוני וקמל בסוף עונת הגידול, העובדה שקנה השורש ממשיך משנה לשנה מגדירה את הזגביל כ"אילן". הלכה זו עשויה להקרין על הפסיקה הנוגעת לברכת הנהנין על בננות. הבננה מוגדרת מבחינה בוטנית כ"עשב" משום שאין לה גזע מעוצה, אלא גבעול מעובה הקרוי גזעול. גזעול הבננה גדל במהירות מתוך פקעת תת-קרקעית ומגיע לגובהו המקסימלי תוך כשנה. לאחר מכן הוא פורח, מניב פרי ומת. מן הפקעת מתפתח צמח חדש שיניב פרי בשנה הבאה. מתוך דברי הריטב"א ניתן להסיק שבגלל שפקעת הבננה רב-שנתית, הבננה נחשבת "אילן" ולכן ברכתה צריכה להיות - 'פרי העץ'.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
המקורות מספקים כמה מדדים להכ
 |
|
 |
|
תמונה 3. |
|
תמונה 4. |
