טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

שעוה פסולתא דדובשא - דבורת הדבש

"ולא בזפת. זפת זיפתא, שעוה קירותא. תנא: עד כאן פסול פתילות, מכאן ואילך פסול שמנים. פשיטא? שעוה איצטריכא ליה, מהו דתימא: לפתילות נמי לא חזיא, קא משמע לן. אמר רמי בר אבין: עטרנא פסולתא דזיפתא, שעוה פסולתא דדובשא" (שבת, כ ע"ב).

פירוש: ולא בזפת. זפת זיפתא, שעוה קירותא. תנא: עד כאן פסול פתילות, מכאן ואילך פסול שמנים. פשיטא? שעוה איצטריכא ליהּ. מהו דתימא לפתילות נמי לא חזיא, קא משמע לן. אמר רמי בר אבין: עטרנא פסולתא דזיפתא. שׁעוה פסולתא דדובשא (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: דבורת הדבש   שם באנגלית: Honeybee   שם מדעי: Apis mellifera

שמות נרדפים במקורות: צרעה, זיבורתא

שם עברי: שעווה, דונג      שם באנגלית: Beeswax     שם מדעי: Cera alba

שמות נרדפים במקורות: נכאת, קירא, קירותא


נושא מרכזי: מקור השעוה, מאפייניה ושימושיה

לנושאים נוספים העוסקים בדבורת הדבש - הקש/י כאן.

לדברי רמי בר אבין השעוה היא פסולת דבש אך לאור כך שקיימים שני סוגי דבש (דבש דבורים ודבש תמרים) נשאלת השאלה מה מהם מקור השעוה? במדרש "שכל טוב" (בובר, שמות, בשלח, פט"ז) אנו מוצאים: "לא בזפת. אמר רמי בר אבא עיטרן פסילותא דזפת, שעוה פסולת דדבש תמרים, עד כאן פסול פתילות, מכאן ואילך פסול שמנים". בניגוד לאמור במדרש זה הרי שמאפייני השעוה המתוארים במקורות רבים מצביעים על כך שמדובר בחומר הנקרא גם דונג ומיוצר בכוורת דבורים(1) (ראו ב"הרחבה"). מסיבה זו עלינו להניח שבמדרש נפל שיבוש. בשורות הבאות נברר האם הקביעה שהשעוה היא פסולת דבש דבורים עולה בקנה אחד עם הידוע לנו על מקורה.

הדבורים מייצרות בכוורת חומרים שונים כאשר הראשי בהם הוא הדבש. הדבש מותר באכילה משום שאיננו מגוף הדבורה אלא ממקור חיצוני – הצוף. בלשון הגמרא (בכורות, ז ע"ב): "מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופן, ואין ממצות אותו מגופן" (ראו במאמר "היבטים ביולוגיים בהערכת כשרותם של מוצרים המופרשים על ידי חרקים" (בכורות, ז ע"א)). חומר חשוב נוסף המשמש לבניית תאי הדבש וחתימתם, לאחר שהתמלאו בדבש, הוא הדונג. חומר זה מופרש כקשקשים קטנים בצבע לבן על ידי בלוטות שבצד הבטני של הדבורים. הדבר קורה כאשר מזג האוויר מתחמם ויש אספקת מזון שהם התנאים מתאימים לבניית חלות דבש (ראו עוד ב"הרחבה"). לאור כך שהדונג מופרש מגוף הדבורים עצמן היה צורך לדון בכשרותו (ראו למשל ברשימה "כשרות דבש ודונג", אתר מכון התורה והארץ).

את הביטוי "שעוה פסולתא דדובשא" ניתן להבין בשני אופנים. אם נתייחס לחלות הדבש השלימות הרי שתאי הדונג משמשים לאיחסון הדבש ולאחר הפרדת הדבש הם נותרים כפסולת. הדונג אינו משמש למאכל אלא למטרות אחרות כמו למשל הכנת נרות, ציפוי מוצרי מזון, קוסמטיקה ועוד. אופן נוסף להבנת הביטוי "שעוה פסולתא דדובשא" הוא כאשר אנו מתייחסים לדבש לאחר הפרדתו מחלות הדבש. תוך כדי מיצוי הדבש מחלות הדבש(2) ניתקים חלקי תאי דבש ויש להרחיק אותם על ידי סינון על מנת לקבל דבש נקי. חלקי השעוה הם הפסולת המורחקת מהדבש.

תמונה 7. הסרת כיסוי הדונג מחלת הדבש  צילם:   Luc Viatour / www.Lucnix.be		תמונה 8.  חלות דבש בחלל עץ     צילום:  Bilby

 
הרחבה

דונג

דבורים משתמשות בדונג על מנת לבנות את חלות הדבש ולחתום את התאים המלאים בדבש או אבקה. הדונג מיוצר על ידי הפועלות (נקבות) הצעירות (הייצור המיטבי מתקיים בגיל 12-18 יום), המפרישות אותו מ – 8 זוגות בלוטות הנפתחות בחלק הפנימי של לוחיות הגחון של הבטן בפרקים 3-6. גודל בלוטות הדונג תלוי בגיל הפועלת ולאחר שהיא מתחילה במסעות איסוף מחוץ לכוורת הן מתחילות להתנוון. הדונג מופרש כנוזל ומתמצק לאחר המגע עם האוויר. טיפות הדונג מתגבשות בהתחלה כקשקשים שקופים חסרי צבע (באורך 3 מ"מ ועובי של 0.1 מ"מ) ורק לאחר לעיסתן על ידי הפועלות הן הופכות לאטומות. הדונג בחלת הדבש החדשה בגוון לבן ובהדרגה הופך לצהוב ולחום בגלל הצטברות של שמני אבקת פרחים ופרופוליס. לצורך הכנת 1 גרם דונג יש צורך בכ – 1,100 קשקשים. הפרשת הדונג מתבצעת כאשר טמפרטורת הסביבה היא לפחות בין 33-36 מעלות צלזיוס. האנרגיה הדרושה לייצור הדונג רבה מאד ועל כל גרם דונג הדבורים חייבות לאכול 8 גרם דבש. מעריכים שלייצור 1 ק"ג דונג הדבורים עפות מרחק השווה להקפת כדור הארץ כ - 13 פעמים (530,000 ק"מ לכל ק"ג דונג).

המאפיינים הפיסיקליים של השעוה

לשעוה שם נרדף אותו אנו פוגשים בתורה כחלק מהמנחה ששלח יעקב ליוסף (בראשית, מג י"א): "ויאמר אלהם ישראל אביהם אִם־כן אפוא ז֣את עשו קחו מזּמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דּבשׁ נכאת ולט בטנים ושקדים". במדרש שכל טוב אנו מוצאים: "נכאת. זו שעוה" וכך גם בתרגום המיוחס ליונתן בפירוש רש"י ועוד מפרשים. שם נרדף נוסף הנמצא בשימוש נפוץ בלשוננו מוזכר בתהילים (סח ג'): "ּהנדף עשן תנדף כהמס דונג מפני־אש יאבדוּ רשעים מפני אלהים". המדרש והמפרשים במקום מזהים את הדונג כשעוה. במדרש תהלים (בובר, כ"ב) נאמר: "היה לבי כדונג. כהדין שעוותא". השם הארמי של השעוה המופיע בבבלי ובמדרשים הוא "קירא" או "קירותא". מהפסוק בתהילים אנו לומדים שהשעוה היא חומר מוצק הניתך בקלות בחום. הפסוק מקביל בין העשן ובין הדונג ולגבי העשן מפרש "מצודת דוד": "כהנדוף עשן - כמו העשן הנדחף ממקומו ברוח קל כן תנדוף האויב בסבה קלה". ניתן להסיק מכאן שגם השעוה ניתכת בטמפרטורה נמוכה.

עובדה זו מבהירה את דברי דוד בפסוק בתהלים (כב ט"ו): "כמים נשפכתי והתפרדו כל־עצמותי היה לבי כדונג נמס בתוך מעי". מפרש הרד"ק: "היה לבי כדונג נמס, והוא הַשעוה שהיא נמסה בקלוּת מפני החמימות". כוונת הרד"ק להסביר כיצד הדונג נמס במעים למרות שחומם נמוך משל אש. גם בפסוק בתהלים (צז ה') הדונג משמש כסמל להמסה קלה: "הרִים כדונג נמסו מלפני ה' מלפני אדון כל־הארץ".

המדרש בילקוט שמעוני (נצבים, רמז תתק"מ ה) משווה בין עמידות השעוה לחום לעמידות הזהב: "... אחר אתם נצבים מה כתיב למעלה ותבואו אל המקום הזה וכתיב הפוך רשעים ואינם, משל לשתי תמונות אחת של זהב ואחת של שעוה, הציתו בהן את האור, אותה של שעוה אבדה מיד, אותה של זהב קיימת, כך הרשעים אובדין מן העולם כהרף עין וכו'. ייתכן וההשוואה לזהב אינה נובעת רק בגלל יופיו אלא משום שטמפרטורת ההתכה הנמוכה שלו יחסית למתכות נפוצות אחרות מדגישה את מהירות איבוד הרשעים מהעולם. אכן טמפרטורת ההתכה של שעות דבורים היא 62 - 64 °C בלבד. לעובדה שהשעוה נמסה בטמפרטורה נמוכה יש השלכות הלכתיות. בתוספתא (כלים, בבא קמא, צוקרמאנדל, פ"ד הל' י"א) נאמר: "נתן עליו טיט חרסית אדמה סיד וגפסין אפילו כל שהוא ואפילו מבית האומן טמא, זפת וגפרית שעוה ושמרים בצק וגללין וכן דבר שאין עושין בו תנורים טהור. כללו של דבר כל דבר שאין עושין בו תנורין אינו מחבר את הסדקין".

מקורות רבים מעידים על כך שגם במצב מוצק השעוה רכה יחסית. במשנה במסכת כלים (פ"י מ"ב) למדנו: "במה מקיפים? בסיד ובגפסיס בזפת ובשעוה בטיט ובצואה בחומר ובחרסית ובכל דבר המתמרח וכו'". מפרש הרמב"ם: "ענין מקיפין, שיטוח פי הכלי בדברים אלו האמורים, או ידביק בהם את המכסה על הכלי. וסיד "אלג'יר". וגבסים "אלג'בס". וזפת "אלזפת". ושעוה, הדונג. וצואה, כל מיני הלכלוכים. וחמר, טיט דביק. וחרסית, חרש שכתשו אם גבלו נקרא חרסית. וכל דבר המתמרח, כל דבר שמחליקין אותו ביד ויהיה חלק ושטוח על מקום ההדבקה שבכלי כגון מיני החמר והשרפים והדבקים שנשרו במים".

במדרש תנחומא (בובר, וישלח, סי' ו'): "וישובו המלאכים וגו', באנו אל אחיך אל עשו, מה אתה סבור בו אחיך, עשו הוא, וגם הולך לקראתך, הוא מהלך כל היום, וארבע מאות איש עמו, מה אתה סבור וארבע מאות איש עמו, אמר ר' שמואל בר נחמני כל אחד ואחד היה עשוי על ארבע מאות איש, וכיון ששמע יעקב כן, מה כתיב ויירא יעקב מאד (בראשית לב ח). ד"א ויירא יעקב, אמרו רבותינו נעשה גופו כשעוה הזו וכו'". בבראשית רבה (וילנא, בראשית, כו ז'): "הנפלים היו בארץ בימים ההם, ז' שמות נקראו להם, אימים, רפאים, גבורים, זמזומים, ענקים, עוים, נפילים, אימים, שכל מי שראה אותן היתה אימתן נופלת עליו, רפאים, שכל מי שראה אותן היה לבו רפה כשעוה וכו'".

במסכת עירובין (נג ע"א) נאמר: "... ואנן כי סיכתא בגודא לגמרא. אמר רבא: ואנן כי אצבעתא בקירא לסברא, אמר רב אשי: אנן כי אצבעתא בבירא לשכחה"(3). מפרש רש"י: "כאצבע בקירא - בשעוה קשה, שאין האצבע יכול ליכנס בתוכה, אלא מדבק מעט". הביטוי ברש"י "מדבק מעט" מתייחס לכך שאמנם השעוה מוצקה אך לחץ האצבע גורם לשקיעה מעטה של פני השטח שלה. במסכת כלה רבתי (פ"ג הל' טו): "הא דומיא ללבן, אמר ליה זיל חזי כמה שיני חריטי עילויה, ומאי שנא, משום דבעי לנשוקי ליה, אותה שעה נעשו שיניו כדונג, והכה לחייו בצוארו של יעקב ואיחלש, ועל אותה שעה אמר דוד קומה ה' הושיעני אלהי כי הכית את כל אויבי לחי שני רשעים שברת". בירושלמי (וילנא, יומא, פ"ד הל' ד'): "זהב שחוט שהיה נמשך כשעוה אדריינוס היה לו משקל ביצה דוקלטינוס היה לו משקל דינר גורדינון זהב פרויים". בשמות רבה (וילנא, תרומה, לה): "זהב שחוט, שהיה נמשך כחוט והיו סכין בו כשעוה הנתונה על גבי פנקס וכו'".

בנוסף למצב הצבירה של השעוה ניתן ללמוד מהמקורות גם על צבעה. בתוספתא (נגעים, צוקרמאנדל, פ"א הל' ה') אנו מוצאים: "הבגדים והעורות מטמאין בירקרק שבירוקין ובאדמדם שבאדומים ואיזה הוא הירקרק שבירוקין ר' אליעזר אומר כשעוה וכקורמל סומכס אומר ככנף טואס וכחוץ של דקל וכו'". ירקרק בלשון חז"ל הוא צהבהב (ראו במאמר "אסתר ירקרוקת היתה" (מגילה, יג ע"א) ).
 

למה שימשה השעוה?

בעת העתיקה הייתה לשעווה שימוש בתחומים שונים דבר המשתקף גם באזכורים רבים בספרות חז"ל:
 

מאור:

במשנה (שבת, פ"ב מ"א) נאמר: "במה מדליקין ובמה אין מדליקין אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך ולא בפתילת האידן ולא בפתילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים ולא בזפת ולא בשעוה ולא בשמן קיק וכו'". רע"ב מפרש: "לא בזפת ולא בשעוה - שלא יתן זפת נמס ושעוה נתכת בנר במקום שמן וידליק, אבל לעשות כמין פתילה ארוכה שרגילין לעשות משעוה שרי". פירוש זה משתמע מדברי הגמרא שהובאה בראש דברינו בה נאמר שהשעוה שימשה הן כחומר דלק ("שמן") למאור והן להכנת פתילות. השימוש בנרות שעוה מקובל גם בימינו. היתרון של נרות השעוה על פני נרות פרפין הוא בכך שטמפרטורת ההתכה שלהם גבוהה יותר ולכן אין הם מטפטפים.
 

תרופה:

בגמרא במסכת שבת (קי ע"ב) מוזכרת השעוה כמרכיב בתרופה ל"ירקונא: "ליתי תלתא קפיזי תמרי פרסייתא, ותלתא קפיזי דקירא דנישתרופי, ותלתא קפיזי אהלא תולענא ולישלוקינהו בשיכרא, ולישתי"(4). רש"י: "קירא דנישתרופי - שעוה הצפה ונוטפת מכוורת שנתמלאה ועודפת". השעוה שימשה להכנת תחבושת: "ונותנין עליה איספלנית. אמר אביי, אמרה לי אם: איספלניתא דכולהון כיבי שב מינאי תרבא וחדא קירא. רבא אמר: קירא וקלבא רישינא"(5) (שבת, קלג ע"ב). במסכת בבא קמא (פה ע"א): "מאי גרגותני? אמר אביי: נאתא כריכתא. מאי אסותיה? אהלא וקירא וקלבא"(6). כטיפול בטחורים מוצעת התרופה הבאה: "... ואי לא, מייתי משח קירא, ולינקוט בשחקי דכיתנא בקייטא, ודעמר גופנא בסיתווא"(7) (עבודה זרה, כח ע"ב). רש"י: "משח קירא - שמן זית ושעוה טרופין יחד". במדרש שכל טוב (בובר, בראשית, מקץ מ"ג) מתורגמת המילה "נכאת", שהייתה במנחה שנשלחה ליוסף, לשעוה. ייתכן שגם היא נשלחה בגלל תפקידה כחומר תרופה בדומה לשאר מרכיבי המנחה וכפי שמשתמע מהמדרש (ראו עוד במאמר "כפיסתקא ופלגי דפיסתקא" (גיטין, נט ע"א)).

גם בימינו מייחסים לשעוה תועלת רפואית למגוון פגעים. לסובלים מצינון מומלץ ללעוס קוביות חלת דבש. משתמשים בשעוה להוריד רמת כולסטרול ולהרגיע כאבים. משתמשים בשעוה לטיפול בנפיחות כתוצאה מדלקת, כיב קיבה, שיהוק ושלשול.

חומר איטום:

"דבק כדי ליתן בראש השבשבת זפת וגפרית כדי לעשות נקב, שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב וכו'" (שבת, פ"ח מ"ד). "שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי. ואין נוקבים מגופה של חבית דברי רבי יהודה וחכמים מתירין. ולא יקבנה מצדה ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח וכו'" (שבת, פכ"ב מ"ג). מדברי הגמרא בבבא מציעא (מ ע"ב) נוכל ללמוד שהשעוה מהווה חומר איטום יעיל יותר מאשר זפת: "גמרא. ולא פליגי, מר כי אתריה ומר כי אתריה. באתריה דמר חפו בקירא ולא מייץ טפי, באתריה דמר חפו בכופרא ומייץ טפי"(8). מפרש רש"י: "חפו בקירא - טחו החביות מבפנים בשעוה, כדרך שעושין אנו בזפת". כופרא – זפת".

ציפוי לוח כתיבה:

"תחתית הצורפים טמאה ושל נפחין טהורה. משחזת שיש בה בית קבול שמן טמאה ושאין בה טהורה פנקס שיש בו בית קבול שעוה טמאה ושאין בה טהורה וכו'" (כלים פי"ז מי"ז). מפרש הר"ש: "ושיש לה בית קיבול שעוה - לוח הטוח בדונג כדי לכתוב בו. והחלקה - שאין בה שעוה וכותבין עליה בדיו ויש לה צורת כלי ואין ראוי למדרס". הרמב"ם פירש: "... ובתלמוד אמרו כתוב אפינקסיה דר' פלוני, כלומר ספר שרושם בו, ועושין על הפינקס הכתוב שני לוחות שכורכים אותו כעין תיבה, ואם היה באחד מאותם הלוחות גומה שנותנין בה את הדונג כדי שיהא מצוי בשעת הכתיבה לחתום בו את המכתבים הרי נעשה כלי קבול". הרע"ב מפרש: "פנקס של שעוה - שיש לחנוני ולשולחני שכותב עליו בחרט". מוצאים אנו כאן שני הסברים שונים לתפקיד הדונג. לשיטת הרמב"ם הדונג שימש לחתימה ואילו לרע"ב מדובר בציפוי שחורטים על גביו את הכתב. פירוש רע"ב עולה היטב עם התוספתא במסכת שבת (ליברמן, פי"א הל' י"א): "נפלה דיו על גבי ספר ומחקה, שעוה על גבי פנקס ומחקו, אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותות חייב וכו'".

הדבקה:

"אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסקי ביה דבי ריש גלותא זוזי, אייתי קירא דבק בבלייתא דבק באפותיה, חלף קמייהו ולא בשקרוה"(9) (יבמות, קכ ע"א). רש"י: "קירא - שעוה. דבק בבלייתא - הדביקה במעט מטלית בלויה. בלייתא - בגד בלוי". בני חמיו של מר עוקבא היו קרוביו והתרחקו. למרות טענותיהם סירב לדון אותם ואמר להם: "אטו בקבא דקירא אידבקנא בכו? דלא קאמינא פסילנא לכו לדינא אלא משום דלא צייתיתו דינא"(10) (סנהדרין, כט ע"א). מפרש רש"י: "בקבא דקירא אידבקי בכו - בקב של שעוה נדבקתי בכם בתמיה, כלומר: איני דבוק בכם כלל, אלא אתון לא צייתיתון דינא".

(1) למעשה שעוה היא שם כולל לקבוצת חומרים מוצקים המתרככים בטמפרטורה נמוכה יחסית ורובם ניתכים בטמפרטורה נמוכה מ-100 מעלות. ישנן שעוות ממקורות רבים ומגוונים אך בספרות חז"ל הכוונה לשעווה המיוצרת על ידי הדבורים.
(2) חלת הדבש נקראת גם "יערת דבש". בלשון חז"ל היא נקראת גם צפחת: "הצפחת - ברשק"א (bresche) בלע"ז שהן עבות ונכנסת השעוה עם הדבש" (רש"י, סוטה, מח ע"ב).
(3) פירוש: כיון שדובר בירידתם הנמשכת של הדורות, אמר אביי: ואנן, כי סיכתא בגודא לגמרא [אנו יכולתנו כמו יתד בכותל לענין לימוד] שכשם שקשה מאוד להכניסו ולתוקעו שם כך גם הלימוד לנו. אמר רבא: ואנן, כי אצבעתא בקירא לסברא [ואנו, כמו אצבע בשעווה לענין סברה] שאין האצבע נכנסת היטב בשעווה ואינה מוציאה משם דבר. אמר רב אשי: אנן, כי אצבעתא בבירא [אנו, כמו אצבע בבור] לענין שכחה, שכשם שהאצבע טובעת בתוך הבור הגדול בקלות רבה כך גם אנו ממהרים לשכוח תלמודנו.
(4) פירוש: ומוסיפים: ואי [ואם] לא הועילה רפואה זו ליתי תלתא קפיזי תמרי פרסייתא [יביא שלוש מידות תמרים פרסיות], ותלתא קפיזי דקירא דנישתרופי [ושלוש מידות שעוה נוטפת], ותלתא קפיזי אהלא תולענא [ושלוש מידות אהל אדום], ולישלוקינהו בשיכרא, ולישתי [ויבשלם בשיכר, וישתה] אותו משקה.
(5) פירוש: שנינו במשנה: ונותנין עליה (על המילה) איספלנית בשבת. אמר אביי, אמרה לי אם [אומנתי]: איספלניתא דכולהון כיבי שב מינאי תרבא וחדא קירא [האיספלנית של כל הפצעים יש לעשותה שבע מנות חלב ומנה אחת של שעוה]. רבא אמר: איספלנית יש לעשותה קירא וקלבא רישינא [שעוה ושרף אילן].
(6) פירוש: מאי [מה] פירוש גרגותני? אמר אביי: נאתא כריכתא [בשר מת]. מאי אסותיה [מה רפואתו?] אהלא וקירא וקלבא [אהל ושעווה ושמרים].
(7) פירוש: ואי [ואם] לא, מייתי משח קירא [מביא שמן ושעוה מעורבים יחד], ולינקוט בשחקי דכיתנא בקייטא [ושישים בבלאי בגד פשתן בקיץ], ודעמר גופנא בסיתווא [ובבלאים של צמר גפן בחורף].
(8) פירוש: גמרא. ומעירים: ולא פליגי [ואין חלוקים] חכמים ור' יהודה בהלכה, אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה [חכם זה לפי מקומו וחכם זה לפי מקומו]. באתריה דמר [במקומו של חכם זה, של תנא קמא] חפו בקירא ולא מייץ טפי [מחפים את הקנקנים בשעוה ואינה סופגת הרבה], באתריה דמר חפו בכופרא ומייץ טפי [במקומו של חכם זה, ר' יהודה, מצפים את הכדים בזפת והיא בולעת הרבה].
(9) פירוש: אבא בר מרתא שהוא קרוי גם אבא בר מניומי על שם אביו, הוה מסקי ביה דבי ריש גלותא זוזי [היו נושים בו בני בית ראש הגולה כסף], וכיון שהם היו אנשים אלימים, חשש להיראות בפניהם. מה עשה? אייתי קירא, דבק בבלייתא, דבק באפותיה [הביא שעווה, הדביק אותה על בלאות בד, הדביק על מצחו את הכל] כדי לשנות את מראהו. חלף קמייהו [עבר לפניהם] ולא בשקרוהו [הכירוהו]. ומכאן ראיה עד כמה משתנים פניו של אדם על ידי שינוי במצחו.
(10) פירוש: אמר להו [להם] אטו בקבא דקירא אידבקנא בכו [וכי בקב שעוה דבוק אני בכם], ברור לי שאין אנו עוד קרובים ולא משום קירבה אני פוסל את עצמי, דלא קאמינא פסילנא לכו לדינא [שאין אני אומר שאני פסול לכם לדין] אלא משום דלא צייתיתו דינא [שאין אתם מצייתים לדין] ואין אני רוצה להכנס לדיון כשאני סבור שלא תקבלוהו עליכם.

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.