טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
אין אובסין את הגמל ולא דורסין אבל מלעיטין – גמל
"משנה. אין אובסין את הגמל, ולא דורסין, אבל מלעיטין ... גמרא. מאי אין אובסין? אמר רב יהודה: אין עושין לה אבוס בתוך מעיה. מי איכא כי האי גוונא? אין, וכדאמר רב ירמיה מדיפתי: לדידי חזי לי ההוא טייעא דאכלא כורא, ואטעינא כורא" (שבת, קנה ע"ב).
פירוש: משנה. אין אובסין (מאכילים הרבה ובעל כרחו) בשבת את הגמל, ואף לא דורסין (תוחבים לו בעל כורחו) מאכל. אבל מלעיטין אותו. ... גמרא. שנינו במשנה שאין אובסין את הגמל בשבת. ושואלים מאי [מה פירוש] "אין אובסין"? אמר רב יהודה: אין מאכילים אותה עד שעושין לה אבוס בתוך מעיה. ושואלים: מי איכא כי האי גוונא [האם יש מעין זה] שאפשר להאכיל כל כך את הגמל? ומשיבים: אין [כן] וכפי שאמר רב ירמיה מדיפתי: לדידי חזי לי ההוא טייעא דאכלא כורא, ואטעינא כורא [אני ראיתי ערבי אחד שהאכיל את גמלו כור מזון, והטעינו כור] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: גמל שם באנגלית: Arabian camel Dromedary שם מדעי: Camelus dromedarius
שם נרדף במקורות: בכרה, נאקה (נקבות)
נושא מרכזי: האכלה כפויה בגמל
לנושאים נוספים העוסקים בגמל - לחץ כאן.
במשנה (שבת, פכ"ד מ"ג) אנו לומדים על האכלות כפויות מסויימות שחלקן מותר בשבת וחלקן אסור ומכאן נוכל להסיק שהן היו מקובלות בימי חול. בדרך כלל נועדו האכלות כפויות לפיטום בעלי חיים לצורך מאכל. למשל, מזה אלפי שנים נוהגים לפטם עופות. ידוע במיוחד הוא פטום אווזים עבור כבדם תהליך שנאסר במדינות רבות. לאור העובדה שהגמל איננו בעל חיים טהור נברר למה הכוונה בפועל "אובסין" ביחס אליו ומה מטרתו.
ראשית נקדים שהגמל מותאם היטב לחיים במדבר והקשיים שהוא מערים לפני שוכניו. אחת הבעיות הבולטות במדבר הוא מחסור במים ובמזון. לא אאריך בפתרונות למחסור במים ואתרכז בהתאמות להתמודדות עם מחסור במזון. בעת הצורך הגמל יכול לא רק להקטין את צריכת המזון אלא גם להקטין את קצב המטבוליזם. לאחר 4 ימי צום הגמל מאבד רק 6% ממשקלו. לשם השוואה, צום של יומיים גורם לחולדות לאבד 15-25% ממשקלן. צום של יומיים בחזירים גורם לאיבוד משקל של 15%. בניגוד למקובל לחשוב, דבשת הגמל איננה מהווה מאגר מים לשעת חירום אלא משמשת כמאגר שומן לעיתות מחסור. כאשר הגמל נאלץ לוותר על מזון הוא משתמש במאגר השומן בדבשת ומסביב לגופו כמקור להפקת אנרגייה. במצבים קיצוניים הדבשת מתרוקנת ונשרכת כקפל עור בצד גב הגמל. הגמל מסוגל לאכול צמחים קוצניים שאינם ניתנים לאכילה על ידי בעלי חיים צמחונים אחרים.
בתנאים טבעיים הגמל נאלץ לבלות את כל היום באכילה משום שפריטי המזון שהוא מלחך דלים בקלוריות. כאשר הגמל איננו פעיל, די במזון הדל לספק את הדרישות האנרגטיות הבסיסיות (BMR) שלו. התמונה משתנה כאשר הגמל יוצא למסע ארוך במדבר, מסע הדורש השקעת אנרגייה רבה. ההליכה המאומצת ונשיאת משקל רב מחד גיסא בסביבה ענייה בצמחים מאידך גיסא מחייבים היערכות מוקדמת. היערכות זו באה לידי ביטוי בהאכלת הגמל בתחנות היציאה ובנשיאה של מזון עשיר בקלוריות כצידה לדרך. כך נהג הערבי שעליו סיפר רבי ירמיה: "לדידי חזי לי ההוא טייעא דאכלא כורא, ואטעינא כורא".
בין המפרשים אנו מוצאים שתי אסכולות לפירוש הפועל אובסין. האסכולה הראשונה מפרשת את הפועל כמשמעותו גם בימינו והכוונה להאכלה מתוך אבוס. הקושי העומד בפני גישה זו הוא תשובת הגמרא לשאלה "מאי אין אובסין?" אם אכן הכוונה להנחת המזון בתוך אבוס ברור ש"אובסין" היא אכילה מתוכו ואין צורך בהסבר "אבוס בתוך מעיה" הנראה מלכתחילה בעייתי. האסכולה השניה מבינה ש"אובסין" הוא סוג מסוים של האכלה כפויה(1). אך לשיטה זו לא ברור ההבדל בין "אובסין" ל"דורסין". בגישה הראשונה נקט, כנראה, הרמב"ם בפיהמ"ש (שבת, פכ"ד מ"ג): "אבוס, שם המקום שנותנין בו מאכל לבהמה. וענין אמרו אין אובסין שאין מאכילין אותו מזון ימים רבים, והוא אמרם אין עושין לה אבוס בתוך מעיה. ודורסין הפירוש המתאים אצלי שלא ידחוק האוכל לצואר הגמל ויכריחהו בו כדי שיאכל הרבה. מלעיטין, מכניסין לתוך פיה".
כנראה שגם תוי"ט הבין כך ולכן תלה, כשיטת הרמב"ם, את סיבת האיסור בחשש שמא יכתוש גרגירים: "אין אובסין כו' - זה לשון הרמב"ם ספכ"א מהלכות שבת אין מאכילין בהמה חיה ועוף כדרך שהוא מאכיל בחול שמא יבוא לידי כתישת קטניות או לידי לישת קמח וכיוצא בו". "מאכילין" לשיטתם איננו יכול להתפרש כהאכלה כפוייה משום שכתישת הגרגירים איננה בלעדית לסוג האכלה זה. יתר על כן, האכלה כפויה היא מלאכה כשלעצמה ואין צורך למצוא חשש נוסף. כך פירש גם הר"ן (מיוחס לו): "מתני' אין אובסין את הגמל וכו'. פי' משום טירחא יתירא ומשום דמיחזי כעובדין דחול שכן דרך הטייעין ההולכים במדברות ואין מצוי להם מקום לקנות מספוא לגמליהם ואובסין אותן ביישוב כשיעור אוכלם לשלשה ימים או לד' ימים". בניגוד לרמב"ם הר"ן תלה את האיסור בטירחה יתירה. ב"פני משה" (ירושלמי, שבת, פכ"ד הל' ג') אנו מוצאים הבדל ברור בין הפעולות השונות: "מתניתין אין אובסין את הגמל. כלומר אין מאכילין אותו הרבה בשבת שיהא די לו לג' או לד' ימים וכאבוס בתוך מעיו, ולא דורסין המאכל בגרונו בכח, אבל מלעיטין וזהו שתוחב המאכל לתוך פיו במקום שיכול להחזיר".
לאסכולה השניה שייך רש"י שפירש: "אין אובסין - מאכילין אותו הרבה על כרחו, ותוחבין לו בגרונו, ובגמרא מפרש לשון אובסין - עושין לה כמין אבוס בתוך מעיה. ולא דורסין - שדורס לה בתוך גרונה את השעורין, ומיהו, לא הוי כל כך כמו אובסין". כאמור, לא ברור לגמרי מה ההבדל בין שתי שיטות האכלה אלו. הסבר אפשרי אנו מוצאים בדברי מאירי:
"אמר המאירי אין אובסין את הגמל פי' בגמ' שאין עושין לה אבוס בתוך מעיה ליתן לה מאכל הרבה ביד בכדי שנים או שלשה ימים שכך הוא דרך הטייעים ההולכים במדברות שאין מצוי להם מקום לקנות מספא לגמליהם והוא טורח גדול שאינו רוצה לאכול מעצמו כל כך ובשבת אין לנו לטרוח כל כך. וכן לא דורסין והוא ענין זה בעצמו אלא שאינו שיעור גדול כל כך כאותו האמור באובסין ובא ללמד שאף לשיעור הראוי לו ביומו כל שהוא דורס השעורים בידו לגרונו עד מקום שאין הבהמה יכולה להחזירם אסור. אבל מלעיטים רצה לומר שאם אינו רוצה לאכול הראוי לו לעצמו מלעיטין לו בגרונו עד מקום שיהא יכול להחזירם".
לדעת המאירי גם "אובסין" וגם "דורסין" הם האכלות כפויות אלא שמדובר בכמויות מזון שונות. "אובסין" הוא האכלה בכמות גדולה המספיקה לכמה ימים ואילו "דורסין" מתייחס לכמות המיועדת ליום אחד. הבדל נוסף אנו מוצאים בפסקי רי"ד המבדיל בין האכלה ביד בעל כורחו של הגמל לבין האכלה בכלי. לא ברור לי האם אכן ניתן לגרום לגמל לאכול בעל כורחו שלא בעזרת כלי:
"מאי אובסין, אמ' רב יהודה אין עושין לה אבוס במיעיה. פי' כל כך מאכילה בעל כורחה, עד שעושה מעיה כאבוס מרוב המאכל. אמ' רב ירמיה מדיפתי לדידי חזי לי ההוא טייעא דאוכלא כורא ואטענה כורא. פי' כפי משאו שלגמל האכילו בעל כורחו, כור אחד הטעינו וכור אחר האכילו, כדי שלא יהא צריך להאכילו בכל מקום, אלא הוא מעלה גרה וניזון ממה שבמיעיו. ולא דורסין הוא על ידי כלי, שתוחב המאכל לתוך פיה ועל ידי כלי מבליעו בתוך מיעיה, והוא פחות מאובסין, אבל מלעיטין הלעטה היא ביד ואינה בעל כורחה אלא הוא משים בפיה והיא בולעת מאיליה".
הראשונים התחבטו בסתירה העולה לכאורה בין סוגייתנו ובין הגמרא בעירובין (כ ע"ב): "תא שמע: גמל שראשו ורובו מבפנים אובסין אותו מבפנים. והא איבוס כמאן דנקיט מנא ונקיט לה דמיא, וקא בעינן ראשה ורובה? אמר רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת: שאני גמל, הואיל וצוארו ארוך וכו'"(2). . מפרש רש"י כשיטתו: "אובסין אותה מבפנים - מפרש בפרק מי שהחשיך (שבת קנה, ב) שתוחב לה מספוא הרבה על כרחה בבית הבליעה, יותר מכדי אכילתה, עד שנעשה כאיבוס במעיה כשיוציא למדבר, ומתיירא שלא תמצא מאכל. והא איבוס כמאן דנקיט מנא ונקיט לה הוא - שאם אינו אוחז בצוארו אינו יכול לתחוב, וקא בעי ראשו ורובו, ותיפשוט בעיא קמייתא דלישנא קמא".
מקשה התוס' (שבת, שם): "אין אובסין את הגמל וכו' - והא דאמרינן בעירובין פרק עושין פסין (דף כ: ושם) גמל שראשו ורובו מבפנים אובסין אותו מבפנים הך אביסה לאו היינו אביסה ממש דהא אמרינן הכא אין אובסין כו' וההיא אביסה היינו הלעטה וכן פירש רבינו שמואל". לשיטת התוס' בשתי שיטות ההאבסה קיימת האכלה כפויה אלא שהן שונות ברמת אילוץ הגמל. השיטה האסורה היא תחיבת המזון לגרון הגמל באופן שאיננו יכול להתנגד ואילו השיטה המותרת היא בדומה להלעטה: על ידי הכנסה לפי הגמל או לתחיבה לגרון באופן שעדיין יכול לפלוט את המזון.
לא מצאתי בין המפרשים הסבורים שפעולת "אובסין" זו הנחת המזון בתוך אבוס התייחסות לסוגיה בעירובין. לכאורה שיטה זו אינה מתיישבת עם מהלך הסוגיה הרואה בהאבסה דוגמה להאכלה תוך החזקת הכלי והבהמה ("והא איבוס כמאן דנקיט מנא ונקיט לה דמיא"). לענ"ד ניתן להסביר שהכוונה איננה לאחיזה פיסית בגמל אלא לנטייתו לאכול מתוך האבוס מבלי להתרחק. האבוס קבוע מקום וכך גם הגמל. תשובת רב ששת "שאני גמל, הואיל וצוארו ארוך" היא שגם בתנועה אקראית תוך כדי הארוחה הגמל עלול להוציא את ראשו והמזון שבפיו אל מחוץ לרשות שהוא נמצא.
 |
|
 |
|
תמונה 1. גמל חד דבשתי |
|
תמונה 2. גמל דו דבשתי |
(1) לשיטת התוס' להלן הפועל "אובסין" מתפרש בשתי משמעויות. א. האבסה על ידי דחיקת מזון לגרון הגמל. ב. האבסה הדומה להלעטה. הגשת המזון לפי הגמל תוך כדי הפניית ראשו לכיוון יד האדם.
(2) פירוש: תא שמע [בוא ושמע] מה ששנינו: גמל שראשו ורובו מבפנים אובסין אותו (מאכילים אותו בעל כורחו כמות גדולה) מבפנים, והא איבוס כמאן דנקיט מנא ונקיט לה דמיא [והרי האבסה שכמי שמחזיק כלי ומחזיק אותו נחשב], שהרי אינו יכול להאביס את הבהמה בעל כורחה בלא להחזיק בצוארה, ובכל זאת קא בעינן [בכל זאת אנו צריכים, די לנו] שיהא ראשה ורובה בפנים. אמר רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת: שאני [שונה] גמל, הואיל וצוארו ארוך חייבים שיהא ראשו ורובו בפנים, שאם לא כן יוכל להוציא ראשו מעבר לתחום הפסים עד רשות הרבים, אבל אין צורך להקפיד על כך בשאר בהמות, על כן רוצים להביא ראיה.
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
