טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
תנן: אין מרסקין את השחת ואת החרובין לפני בהמה בין דקה ובין גסה – חרוב
"תנן: אין מרסקין את השחת ואת החרובין לפני בהמה, בין דקה ובין גסה. מאי לאו חרובין דומיא דשחת, מה שחת דרכיכי, אף חרובין דרכיכי, אלמא: לא טרחינן באוכלא, ותיובתיה דרב הונא! אמר לך רב הונא: לא, שחת דומיא דחרובין; מה חרובין דאקושי, אף שחת דאקושי. היכי משכחת לה בעילי זוטרי" (שבת, קנה ע"א).
פירוש: תנן [שנינו בהמשך המשנה]: אין מרסקין את השחת ואת החרובין לפני בהמה, בין דקה ובין גסה. מאי לאו [האם לא] מדובר בחרובין דומיא [בדומה] לשחת, מה שחת דרכיכי [שהם רכים], אף חרובין מדובר באופן דרכיכי [שהם רכים]. אלמא [מכאן] שלא טרחינן באוכלא [אין אנו טורחים במאכל], שכיון שראויים החרובים לבהמה גם בלא ריסוק אין טורחים עוד בהם. והרי זו תיובתיה [תשובתו, קושיה חמורה] על רב הונא. ומתרצים: אמר [יכול היה לומר] לך רב הונא: לא, שחת דומיא בדומה לחרובין; מה חרובין דאקושי [שהם קשים] אף שחת מדובר באופן דאקושי [שהם קשים] וריסוקם הוא יצירת אוכל. ושואלים: היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותה] אפשרות שתהיה שחת קשה מכדי מאכל בהמה? ומשיבים: בעילי זוטרי [בעיירים קטנים] שאינם יכולים לאכול אלא שחת מרוסקת היטב (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: חרוב מצוי שם באנגלית: Carob, Locust tree שם מדעי: Ceratonia siliqua
שם נרדף במקורות: חרוב, חרובה, חרובית וחרוביתא (שמות נקבה לחרוב)
נושא מרכזי: אופני השימוש בעץ החרוב למאכל
לנושאים נוספים העוסקים בחרוב - לחץ כאן.
מעיון במקורות חז"ל ניתן ללמוד שהחרוב שימש למאכל אדם ובהמה לא רק בפרותיו אלא גם בגרעיניו, בתיבול יין ואף בגבעוליו הצעירים ("לולבין" על פי ש. ליברמן). הפירות נאכלו גם לאחר שהתקשו ולכן על מנת להקל על האכילה, ובמיוחד עבור זקנים, נהגו לרסקו בעזרת כלים מיוחדים. הריסוק בשבת היה מותר "בשינוי" כלומר בעזרת כלים שאינם מיועדים לריסוק. "אין מרסקין דבלה וגרוגרות וחרובין לפני הזקנים בשבת, אבל מרסק הוא ביד של סכין, ובעץ הפרור ואינו חושש" (תוספתא, שבת, פי"ד הל' ט"ז). ייתכן וריסקו את החרובים לא רק לזקנים משום שאכילתם שלמים גרמה לנזק: "וישבו לאכול לחם וגו' וגמליהם נושאים נכאת. אלו חרובין שמחריבין השינים וכו'" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב), בראשית, וישב לז כ"ה).
סוגייתנו עוסקת בריסוק חרובים לצורך מאכל בהמה ובמהלכה אנו לומדים על שני משתנים המשפיעים על אפשרויות האכילה. הראשון הוא דרגת הקושי של החרובים כלומר חרובים רכים לעומת חרובים קשים. רש"י זיהה את החרובים הרכים כחרובים לפני שיבשו: "דרכיכי - כגון חרובין לחין, דראויין למאכל בהמה בלא ריסוק וריסוק דידהו לתענוג בעלמא". חרובים קשים הם לאחר הייבוש ("דאקושי - קשין, כגון שיבשו"). במשנה ובגמרא אנו מוצאים משתנה נוסף המשפיע על אפשרות האכילה והוא סוג הבהמה כלומר גסה או דקה. בהמה גסה יכולה לאכול חרובים קשים באופן נוח יותר בהשוואה לבהמה דקה (רש"י: "ששיניה דקות, וקשין לה").
במשנה (שביעית, פ"ז מ"ז) אנו לומדים על כבישת חרובים ביין. מטרת הפעולה היא כנראה לתבל את היין בדומה לכבישת הוורד בשמן: "ורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט את הוורד, וישן בחדש חייב בביעור. חרובין חדשים שכבשן ביין ישן, וישנים בחדש, חייבין בביעור וכו'". מפרש הרמב"ם: "וישן בחדש, הוא שיכבוש ורד של שביעית בשמן של מוצאי שביעית, לפי שטעם הורד נרגש בו מיד ולפיכך חייב לבער השמן. אבל החרובין ביין, טעם החרובין נרגש בו מיד, ולפיכך בין כך ובין כך חייב לבער היין". בתוספות יום טוב (שם) נאמר: "... ובדברי כסף משנה יש טעות סופר וכן צריך לומר פירוש שהחרובין נותנין טעמן מיד וכן היין קולט טעם החרובין מיד ולא דמו לורד בשמן". הבדל נוסף אנו מוצאים ב"תפארת ישראל" (שם): "חייבין בביעור. אף שכבשן בשעת היתר, עכ"פ כיון דטעם חרובין ביין נקלט בחוזק, יותר מוורד בשמן וכמ"ש הרמב"ם, להכי הו"ל טעם חרובים שביין כאוצר בפני עצמו, ולא סגי בשמבער החרובים עד שיבער גם היין". ייתכן ולכבישת החרובים ביין הייתה מטרה נוספת מלבד התיבול והיא ריכוכם או "המתקתם" כלומר הכשרתם למאכל (ראו עוד במאמר "במה דברים אמורים בזמן שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים" (בבא קמא, נט ע"א))) ולכך כוונת התוספתא במעשר שני ושבת:
"... לולבי הזרדין והחרובין עד שלא ימתיקו אין נקחין בכסף מעשר משימתיקו נקחין בכסף מעשר. אבל הלוף והחרדל והתורמסין ושאר כל הנכבשין בין משימתיקו בין עד שלא ימתיקו נקחין בכסף מעשר וכו'" (מעשר שני, ליברמן, פ"א הל' י"ג). "המוציא מורסן לאכילה כגרוגרת, לבהמה כמלוא פי הגדי, לצבוע כדי לצבוע בו בגד קטן. לולבי זרדים והחרובין עד שלא ימתיקו כגרוגרת משימתיקו כמלוא פי הגדי אבל הלוף והחרדל והתרומסין ושאר כל הנכבשין בין משימתיקו ובין עד שלא ימתיקו כגרוגרת" (שבת, ליברמן, פ"ח הל' ח').
ב"חסדי דוד" אנו מוצאים שני הסברים להבדל בין "לולבי הזרדין והחרובין" מחד גיסא לבין "הלוף והחרדל והתורמוסין ושאר כל הנכבשין" מאידך גיסא המשליכים על האופן בו נזהה את החרובים. על פי ההסבר הראשון עלינו להניח שהחרובים הם פירות החרוב ולא "לולבים" כפי שמשתמע מהפירוש השני. פירש בעל "חסדי דוד":
"לולבי זרדים וכו' אבל הלוף וכו' לכאורה נר' טעמא דהנהו דרישא לאו אורחייהו למכבשינהו אלא למיכלינהו בעינייהו. הילכך כל זמן שלא נמתקו לאו אוכלא נינהו. אבל הנהו שדרכן בכבישה כבישה משוי להו אוכלא אע"ג דלא נמתקו. וכך נראה שהבין הרב מוהריק"ו (מהר"י קורקוס) דעל מה שפסקה הרמב"ם שם בפ"ז כתב וז"ל: והטעם מבואר שכיון שדרכן ליאכל ע"י כבישה אוכל קרי' ביה אף אם לא המתיקו ע"כ".
על פי הסבר זה, בניגוד להסבר השני, לא מקובל לכבוש את החרובים אלא להמתין, כנראה, להבשלתם ומכאן שאין מדובר ב"לולבי חרובין" שהרי אלו אינם ניתנים למאכל ללא "המתקה". על פי הפירוש השני המילה "לולבי" מתייחסת לזרדים ולחרובים ואם כן אין מדובר בפירות החרוב אלא בקצוות הענפים הצעירים. בלשון "חסדי דוד": "ענפים רכין שמלבלבין האילנות וכובשין אותן עד שימתק טעמן בכבישה ותסור מרירותן". הוא מחלק בין לולבים שיש בהם מרירות לכאלו שאינם מרים. ללוף וחבריו אין מרירות ולכן אין צריך להמתין ל"המתקתם" והם ראויים למאכל מייד עם כבישתם. לולבי זרדים ולולבי חרובים מרירים ולכן הם נחשבים אוכל רק לאחר ש"ימתקו". במצב זה הם נחשבים כאוכל הן לענין קנייתם בכסף מעשר שני והן לעניין קבלת טומאת אוכלין (ראו עוד ב"תוספתא כפשוטה" (שבת, פ"ח הל' ח')).
בתוספתא (עוקצין, צוקרמאנדל, פ"ב הל' י') אנו לומדים על כך שגם גרעיני פירות החרוב נאכלו לאחר שליקה: "... גרעיני זיתים וגרעיני תמרים ששלקן אינו מטמא טומאת אוכלין, כנסן לאוכלן מטמא טומאת אוכלין. גרעיני חרובין אף על פי שכינסן לאוכלן אין מטמאין טומאת אוכלין שלקן מטמאין טומאת אוכלין החרצנים והזגין אף על פי שכנסן לאוכלין בטלה דעתו". ההלכה בעוקצין סותרת לכאורה את התוספתא בתרומות (ליברמן, פ"י הל' א'): "גלעני זתים גלעני תמרים וגלעני חרובין כולם אף על פי שאין מכנסן אסורין ושאר כל הגלענין מכנסן אסורין שאין מכנסן מותרין". ש. ליברמן (תוספתא כפשוטה, פ"י הל' א) הרחיב בנושא זה (ראו שם) והעלה סברה אפשרית לחלק בין תרומה שכבר חל על הגרעינים שם אוכל בזמן שהיו בפרי (ואין דינן כפסולת תרומה שמותרת) ובין טומאת אוכלין אחרי שפירשו.
 |
|
 |
|
|
|
חרוב – פירות בשלים. |
לעיון נוסף:
החרוב באתר צמח השדה
ז. עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים (עמ' 202-209).
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
