טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
לרבא אמר ליה מריר עסקך כי חסא – חסה תרבותית
"בר הדיא ... לאביי אמר ליה: נפק לך שמא דריש מתיבתא הוית, אימתך נפלת בעלמא. לרבא אמר ליה: בדיינא דמלכא אתבר, ומתפסת בגנבי, ודייני כולי עלמא קל וחומר מינך. למחר אתבר בדיינא דמלכא, ואתו ותפשי ליה לרבא. אמרי ליה: חזן חסא על פום דני. לאביי אמר ליה: עיף עסקך כחסא, לרבא אמר ליה: מריר עסקך כי חסא" (ברכות, נו ע"א).
פירוש: בר הדיא ... לאביי אמר ליה [לו] כפתרון: נפק [יצא] לך שמא דריש מתיבתא הוית [שם שתהיה ראש ישיבה], ואימתך נפלת בעלמא [תיפול על הכל]. ולרבא אמר ליה [לו]: בדיינא דמלכא אתבר, ומתפסת בגנבי, ודייני כולי עלמא [אוצר המלך נפרץ, ותתפס באשמת גניבה, וידונו הכל] קל וחומר מינך [ממך], שאם רבא העשיר והמיוחס נתפס באשמה זו, מה יעשו האחרים. ואכן למחר אתבר בדיינא דמלכא ואתו ותפשי ליה [למחרת נפרץ אוצר המלך, ובאו ותפסו אותו], את רבא. אמרי ליה [אמרו לו] עוד אביי ורבא: חזן חסא על פום דני [ראינו חסה על פי החביות]. לאביי אמר ליה [לו] כפתרון: עיף [יכפל] עסקך כחסא [כחסה] שעליה רחבים ומקומטים. ואילו לרבא אמר ליה [לו]: מריר [מר] יהיה עסקך כי חסא [כמו קלח החסה] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: חסה תרבותית שם באנגלית: Lettuce שם מדעי: Lactuca sativa
שם נרדף במקורות: חזרת, מרור שמות בשפות אחרות: ערבית – חס, אכדית - חסו
נושא מרכזי: מה מסמלת החסה?
לריכוז המאמרים שנכתבו על החסה התרבותית הקש/י כאן.
בר הדיא השתמש בשנים ממאפייני החסה ("חזרת") כסמל לכשלון וגם הצלחה. החסה מסמלת הצלחה כנראה בגלל העלים הרבים והרחבים החופים זה את זה. בלשון רש"י: "עיף עסקך - כפול בריוח, כחזרת שהיא רחבה וכפולה". משל זה מובן אם נזהה את החסה עם המין חסה ערבית ולא כמין זקוף שעליו פרושים לאורכו של גבעול ארוך. מבנה זה מאפשר לפרש שנים מאזכוריה, בספרות חז"ל:
במשנה במסכת עוקצין (פ"ב מ"ז) נאמר: "עלי ירקות ירוקים מצטרפין ולבנים אינן מצטרפין. רבי אליעזר בר צדוק אומר הלבנים מצטרפין בכרוב מפני שהן אוכל, ובחזרים מפני שהן משמרין את האוכל". החזירם (או החזירין) הם צורת הריבוי של חזרת. הרמב"ם בפיהמ"ש (עבודה זרה, פ"ג מ"ח) פירש: "וחזרין, רבוי הנקרא חזרת, והוא הנקרא בערבי חסא". לדעת רבי אליעזר בר צדוק גם העלים הלבנים (כנראה היבשים(1)) של החזרת מצטרפים לשיעור קבלת טומאת אוכלין בגלל תרומתם לצמח כשומר. רוב המפרשים לא נימקו מדוע העלים הלבנים משמשים כ"שומר" כנראה משום שהחסה הייתה מוכרת היטב. אם נניח שזן החסה שהמשנה מתייחסת אליו דומה לחסה הערבית (תמונות 1-2) או אולי דומה ל"ראש כרוב" (תמונה 3) הדבר מובן היטב משום שהעלים החיצוניים מגינים על הפנימיים מפני התייבשות ומזיקים. כאמור, הסבר זה מאפשר לקבוע שזן החסה המוזכר במקורות איננו אחד מהזנים בעלי גבעול גבוה נושא עלים כדוגמת חסת הגבעול (חסה סינית) (תמונה 4) או חסת המצפן שממנה בוייתה החסה התרבותית (ראו עוד במאמר "והחזירין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים") משום שבזנים אלו העלים אינם חופים זה את זה.
מקור נוסף התומך באפשרות שמבנה החסה דומה לחסה ערבית או דומה לה, שבו העלים החיצוניים חופים על הפנימיים, הוא המאמר המובא בגמרא בבכורות (נז ע"ב): "חזירין שבמקומנו יש להם ששים רבוא קלפים בבית המסס שלו וכו'". מפרש שם רש"י: "ועוד העיד דבר זה חזירין שבמקומנו - לשון חזרת ירק שלועזים לטוגא". בבית המסס - היינו אותן עלין קטנים כמו הבשר עצמו שיש באותו המסס של בהמה שקורין צינטולא". ההמסס, הנקרא גם קיבת העלעלים (omasum) בנוי דפים דפים ובהם בליטות קטנות באופן המזכיר את סידור העלים בחסה הערבית. תאור דומה אנו מוצאים בפירוש רבינו גרשום (שם): "חזירים. קלפי עלין כקלח אחד".
מאידך גיסא החסה משמשת כסמל למרירות ולא בכדי היא נקראת מרור. פירש כאן רש"י: "מריר עסקך - שנאוי לכל ומר יהיה הסחורה שלך". הגמרא בפסחים (לט ע"א) מונה צמחים רבים שניתן לצאת בהם ידי חובת מצוות מרור ומסכמת את מאפייניהם: "רבי יהודה אומר: כל שיש לו שרף. רבי יוחנן בן ברוקה אומר: כל שפניו מכסיפין. אחרים אומרים: כל ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין. אמר רבי יוחנן: מדברי כולן נלמד: ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין. אמר רב הונא: הלכה כאחרים". למרות זאת מצווה מלכתחילה לאכול חסה: "רבינא אשכחיה לרב אחא בריה דרבא דהוה מהדר אמרירתא. א"ל מאי דעתיך דמרירין טפי? והא חזרת תנן. ותנא דבי שמואל: חזרת, וא"ר אושעיא מצוה בחזרת, ואמר רבא מאי חזרת? חסא. מאי חסא? דחס רחמנא עילוון. ואמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן: למה נמשלו מצריים כמרור? לומר לך מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצריים תחילתן רכה וסופן קשה. א"ל הדרי בי".
החסה עונה על כל רשימת הקריטריונים המובאת בגמרא. החסה הצעירה כמעט איננה מרה אך עם התבגרות הצמח הוא הופך למר מאד בגלל נוכחות נוזל חלבי מר ("שרף") בעלים ובגבעולים. לחשש שמא אין אנו מזהים נכון את החזרת, משום שעלי החסה אינם מרים, אין מקום לפחות על פי הבית יוסף (או"ח סי' תעג ה'): "ומה שכתב ועיקר המצוה הזאת בחזרת. שם בגמרא (לט.) אמר רבי אושעיא מצוה בחזרת ולא ידעתי למה השמיטו הרמב"ם, אולי שהוא מפרש מצוה נמי בחזרת, אף על פי שהיא מתוקה ואין בה מרירות וכו'".
נחזור לדברי רבי יונתן האומר: "... מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצריים תחילתן רכה וסופן קשה". קיימים שני הבדלים בולטים בין עלי חסה צעירים ומבוגרים. ההבדל הראשון הוא במרקם העלים. בצמח הצעיר העלים רכים אך עם התבגרותו עליו הופכים להיות קשים. על התקשות החזרת אנו לומדים במפורש מדברי הסוגייה בפסחים (לט ע"ב): "... חזרת איצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא: הואיל וסופה להקשות ניתיב לה רווחא טפי. לאו אמר רבי יוסי ברבי חנינא: קלח של כרוב שהוקשה מרחיבין לו בית רובע וכו'"(2). ההבדל השני הוא בריכוז הסוכרים בעלים. בשלבי החיים הראשונים של החסה העלים משמשים כ"מפעל" לייצור סוכר בתהליך הפוטוסינתיזה. סוכרים אלו משמשים לצורך בניית עמוד הפריחה והזרעים. לקראת הקיץ עובר הצמח לשלב הרבייתי והסוכר מועבר מהעלים אל איברי הרבייה ולכן הם הופכים למרים.
מקור המרירות הוא בשרף חלבי מר הנקרא לקטוקריום (Lactucarium). שרף זה מופרש מבסיסי הגבעולים של כמה ממיני הסוג חסה ובעיקר חסת בר (Lactuca virosa). השרף ידוע בשם "אופיום חסה" בגלל השפעתו כסם הרגעה ומשכך כאבים. הוא גורם לתחושה של אופוריה קלה. השרף מזכיר את האופיום גם בכך שהוא מופרש כנוזל לבן וניתן להפוך אותו לחומר מוצק שניתן לעישון. כמויות קטנות יותר של לקטוקריום ניתנות להפקה גם מחסה תרבותית. ניתן להפיק "אופיום חסה" באיכות נמוכה יותר גם מחסת המצפן (Lactuca serriola) הגדלה בר בארץ ומשערים שהיא אב המוצא של החסה התרבותית.
 |
|
 |
|
תמונה 1. חסה תרבותית |
|
תמונה 2. חסה תרבותית - זן ערבי מקור |
 |
|
 |
תמונה 3. חסה תרבותית - זנים דמויי "ראש כרוב"
צילם: Mahlum |
|
תמונה 4. "חסת גבעול"
צילם: Vmenkov |
(1) "ולבנים אין מצטרפין – נראה שירקות לאחר שמתייבשים כלה מראה ירקות ונעשין לבנים וה"נ אמרינן גבי לולב היבש משכלה מראה ירקות שבו הוי יבש וכו'" (משנה אחרונה, שם).
(2) פירוש: ומשיבים: חֲזֶרֶת אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ [נצרכה לו] להשמיענו. סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא [יעלה על דעתך לומר]: הוֹאִיל וְסוֹפָהּ לְהַקְשׁוֹת נעשית כאחד ממיני הזרעים, נֵיתֵיב לָהּ רְוָוחָא טְפֵי [ניתן לה בערוגה רווח יותר]. וכעין ראיה לדבר: לָאו [האם לא] אָמַר ר' יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, קֶלַח שֶׁל כְּרוּב שֶׁהוּקְשָׁה מַרְחִיבִין לוֹ מקום כדי בֵּית רוֹבַע, ואין זורעים דברים אחרים בצידו! אַלְמָא [מכאן]: כֵּיוָן שסוֹפוֹ לְהַקְשׁוֹת יָהֲבִינַן לֵיהּ רְוָוחָא טְפֵי [נותנים לו רווח יותר], הָכָא נַמִי נֵיתֵיב לֵיהּ רְוָוחָא טְפֵי [כאן גם כן ניתן לה בחזרת רווח יותר], קָא מַשְׁמַע לָן [השמיע לנו] שכל מיני המרור ואפילו החזרת נזרעים יחד בערוגה אחת, ואין צורך בהגדלת הרווח.
מקורות עיקריים:
י. פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 194-195).
הרב ד"ר א. א. שמש, "ירקות, קטניות ופירות-העץ בכתבים רבניים בימי-הביניים: הנחיות דיאטטיות-רפואיות", אסיא עה-עו, שבט תשס"ה.
לעיון נוסף:
ז. עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, עמ' 273.
ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 58-59). הרחבה בנושא זיהוי החזרת.
חסת המצפן באתר צמח השדה.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
