סקר
האם אתה לומד דף יומי עם רש"י?






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו 


חמורה שתבעה מרביעין עליה זכר בשביל שלא תצטנן – חמור

 

"תנו רבנן: אין מרביעין בהמה בחולו של מועד, כיוצא בו אין מרביעין בבכור, ולא בפסולי המוקדשין. תניא אידך: אין מרביעין בהמה בחולו של מועד, רבי יהודה אומר: חמורה שתבעה מרביעין עליה זכר בשביל שלא תצטנן, ושאר כל הבהמות מכניסין אותן לבקרות" (מועד קטן, יב ע"א).

פירוש: תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מרביעין (כלומר, מחזיקים ומסייעים בהרבעה) של בהמה בחולו של מועד שהדבר דומה למלאכה. כיוצא בו אין מרביעין בבכור ולא בפסולי המוקדשין (בהמות שהוקדשו לקרבן ונפל בהן מום) שנראה כאילו עושים בהן עבודה. תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: אין מרביעין בהמה בחולו של מועד, ר' יהודה אומר: חמורה שתבעה (שהגיע זמן היחום שלה) מרביעין עליה זכר בשביל שלא תצטנן (תעבור תקופת היחום שלה), ואם לא הורבעה בזמנה יש בכך הפסד מרובה, ושאר כל הבהמות שנתייחמו מכניסין אותן לבקרות (מקומות מגודרים) שיש בהם זכרים ושם אין צורך שיסייע אדם בכך (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ)..

 

שם עברי: חמור הבית - אתון (נקבה)   שם באנגלית: Donkey, Domestic ass   שם מדעי: Equus asinus  

שמות נרדפים במקורות: חמרא, תרתק


נושא מרכזי: במה שונה דרך רביית החמור משאר בהמות הבית?
 

לנושאים נוספים העוסקים בחמור הבית - הקש/י כאן.

 

דברי רבי יהודה מעוררים שאלה קשה הנובעת מהמציאות כפי שהיא מוכרת היום. משתמע מדבריו שדרך הרבייה של החמור שונה משאר בהמות הבית. בניגוד לשאר הבהמות ש"מכניסין אותן לבקרות" כלומר סומכים על האינסטינקטים הטבעיים שלהם (רש"י: "לבקרות - מקום שיש שם בהמות, והיא רובעת מעצמה") הרי שבחמור יש צורך בסיוע האדם: "חמורה שתבעה מרביעין עליה זכר בשביל שלא תצטנן וכו'". המפרשים ייחסו את ההבדל בין החמור ושאר הבהמות להתנהגות הנקבות. רש"י פירש (פירוש מסכת משקין): "רבי יהודה אומר חמורה שתבעה מרביעין עליה שיסייע הוא עצמו בשביל שלא תצטנן, ותקרר מתאוותה ושוב לא איפשר לה להיזקק". הריטב"א כתב: "רבי יהודה מתיר בחמורה כדי שלא תצטנן. ודבר האבד הוא, ושאר כל הבהמות שאין מצוי בהן הצנון אין מרביעין בידים אלא מכניסין אותן בין הבהמות ואם רבעו ירבעו". תלמידו של ר"י מפריש מסביר באופן שונה את הבעיה המיוחדת של האתון: "שתבעה. שהיא להוטה אחר הזכר יותר משאר בהמות". סביר להניח שהנזק ב"הצטננות" מוגבל בזמן וההפסד הוא של אותה עונת יחום אך היו שסברו שמדובר בעקרות קבועה: "שלא תצטנן. והוה ליה דבר האבד, שאם לא ירביעו עליה עכשו כשהיא תובעת תצטנן לגמרי ושוב אין לה תקנה (תלמידו של ר"י מפריש). הרב מ. פודור בספר "מימיני מיכאל" הביא בשם הנימוקי יוסף: "... שאם לא ירביעו עליה כשהיא מתאוה לזכר, תצטנן ותעקר ולא תתאוה עוד לעולם, ודבר האבד הוא".

כוונת הגמרא והמפרשים היא כנראה לתופעה הנקראת יחום (heat) שהיא חלק ממחזור פיסיולוגי והתנהגותי במחזור הרבייה (Estrous cycle) של כמה קבוצות בעלי חיים. במחזור זה, המבוקר על ידי מערכת משוב הורמונלית, מבשילות ביציות ועוברות למוביל הביצים או לרחם כשהן מוכנות להפרייה. כאשר הנקבה מוכנה להפריה, כלומר מיוחמת, היא מפגינה זאת באופן גלוי ומאותתת לזכר על מוכנותה להזדווג. דבר זה נעשה במספר דרכים כגון שינוי במראה החיצוני למשל בצבע, הפצת ריח אופייני, שינויי התנהגות, השמעת קולות ייחודיים ועוד. באמצעות דרכים אלו הנקבה מושכת זכרים להזדווג עימה. תקופת מחזורי היחום בחמור נמשכת כ - 200 ימים בעונת יום ארוך ומסתיימת בתקופה של אורך יום קצר שבהם מתרחשים מחזורי יחום ללא ביוץ. אורך מחזור היחום הוא 24 – 25 ימים. היחום נמשך כ – 6 ימים והביוץ מתרחש ביום או היומיים האחרונים של היחום.

הגישה המסבירה את דברי רבי יהודה כמתייחסים להתנהגות מיוחדת של האתון אינם עולים בקנה אחד עם הידוע למגדלי חמורים. ראשית תופעת ה"צינון" לאחר "תביעה" שאינה נענית קיימת גם בפרות, גמלים וסוסים. כך או כך אם האתון לא מתעברת בעונה זו מגיעה עונת יחום נוספת לאחר תקופה קצרה. ייתכן אם כן שמסיבה זו היו שפירשו שהיא נעקרת לתמיד אך גם תופעה זו לא מוזכרת בספרות המדעית. יתר על כן, האתון לא ידועה כמתאווה לזכר יותר מבהמות אחרות. הקושי העיקרי שעמד לפני הוא האופן שבו נפתרת בעיית ה"צינון". אם אכן האתון "תובעת" באופן מוגבר מדוע לא די להכניסה ל"בקרות" כשאר הבהמות. היא הנותנת, מדוע דווקא האתון ה"תובעת" נזקקת לסיוע מהאדם? לענ"ד ניתן להציע דווקא באופן הפוך ובאופן שאינו זר לעוסקים בגידול חמורים. זכרי החמור ידועים כ"עצלים" יחסית בכל מה שקשור להרבעת האתונות. הדבר ידוע הן בהכלאות בשטחים פתוחים אך יותר בהכלאות במכלאות. אחת מהבעיות בתנאים של שטחים מוגבלים היא חוסר היכולת של הזכרים לבצע את תצוגות החיזור שלהם. במקרים מסוג זה נדרשת התערבות הבעלים שבלעדיהם לא תתבצע הרבעה ותקופת היחום תחלוף ללא הפרייה. על פי הסבר זה נוכל להבין מדוע ה"צינון" מהווה נזק משמעותי. אמנם צפויות עונות יחום נוספות אך במקרה שלבעלי האתון אין חמור משלהם בחצר הם יאלצו לטרוח ולהביא פעם נוספת, משל אחרים, לקראת היחום הבא. טירחה זו עלולה להתבטא גם ב"חסרון כיס" כתוצאה מביטול חמור מעבודתו.

הרב י. ש. אלישיב קשר בין סוגייתנו וסוגיה במסכת שבת (נג ע"א): "... יש לציין כיוצא בזה שאמרו ז"ל דחמרא בתקופת תמוז קרירא ליה". הרב יהודה קוק בספר "שלמי יוסף" (קובץ אברכי ישיבת פונביז') הסביר בעזרת קשר זה מחלוקת בין רש"י ותוס' לגבי הגדרת דבר האבד המותר בחול המועד. הוא הבחין בין "צינת התאוה" ל"צינת הגוף" הנובעת מהתקררות החמור. "צינת הגוף" נובעת מרגישות החמור לקור והיא עלולה לגרום למותו. לדעת רש"י גם מניעת רווח מהווה "דבר האבד" ומותרת בחול המועד. אמנם מניעת ההתעברות בגלל "צינת התאוה" מהווה מניעת ריווח בלבד אך היא מותרת. לשיטת תוס' רק נזק לקרן מהווה דבר האבד כפי שמשתמע מדבריו (מועד קטן, י ע"ב): "ובדבר האבד מותר - פירוש בדבר שאם לא ימכרנה עתה שמא לא ימכרנה יפה פעם אחרת ויפסיד מן הקרן אבל אם לא יפסיד מן הקרן אלא שלא ירויח כל כך אין זה חשוב דבר האבד וכל שכן לקנות סחורה שמא תהיה יותר ביוקר אחר המועד וכו'". לשיטתו רק "צינת הגוף" עלולה לגרום לנזק לקרן. הרב י. קוק הקשה על הסבר זה מדוע רק החמורה זקוקה לעזרה בהרבעה הרי גם הזכר חשוף לקור? תשובתו היתה שהזכר "מסתדר לבד".

מיותר לציין שייחוס סוגייתנו ל"צינת הגוף" תמוה ביותר מסיבות שונות. ראשית מדוע דווקא חמורה ש"תבעה" עלולה להצטנן ולא חמורה שלא תבעה? כיצד הרבעתה מסייעת לפתור את בעיית הצינון? אם בהמות אחרות אינן סובלות מהצינה מדוע יש להכניסן ל"בקרות"? מההקשר משתמע בברור שהסוגיה עוסקת ב"צינון" הבא לאחר תקופת יחום.

 

 

הרחבה

סימני הייחום באתון הם הורדת הראש כאשר הצוואר מתוח קדימה, פתיחה וסגירה של הפה, משיכת האוזניים לאחור לכיוון הצוואר, פישוק הרגליים האחוריות, אחת מהרגליים הקדמיות מוטה קדימה והשנייה לאחור, הזנב מורם מעל חיץ הנקבים והוא מופנה אל הזכר. הפתיחה והסגירה של הפה כאשר השפתיים שמוטות מהווים סימן בולט ומובהק ליחום. תנועות הפה גורמות להשמעת קול אופייני הניתן להבחנה גם על ידי העומד במרחק של כמה מטרים.

כמה מההתנהגויות של תקופת הייחום אינן חד משמעיות. נטייה לתנועה מהירה עד למרחק של כמה צעדים מהזכר שלאחריה עצירה פתאומית ועמידה בעמדת ייחום. הרמה קצרה של הרגליים האחוריות באופן המזכיר איומי בעיטה, נפנוף קל בזנב ותנועות אגן. כל תנועות אלו יכולות להתבצע באינטראקציה בודדת המסתיימת בעמדת יחום והרבעה.


 

מקור עיקרי:

McDonnell, S. M., 1998. 'Reproductive Behavior of Donkeys (Equus asinus)', Applied Animal Behaviour Science 60, pp: 277-282.

 


 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר