טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
ממאי דהאי כפות תמרים דלולבא הוא? אימא חרותא – תמר מצוי
"רבי יהודה אומר. תניא, רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: כפות תמרים - כפות, אם היה פרוד יכפתנו. אמר ליה רבינא לרב אשי: ממאי דהאי כפות תמרים דלולבא הוא? אימא חרותא? בעינא כפות, וליכא. ואימא אופתא? כפות מכלל דאיכא פרוד, והאי כפות ועומד לעולם. ואימא כופרא! אמר אביי: דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום כתיב. אמר ליה רבא תוספאה לרבינא: ואימא תרתי כפי דתמרי? כפת כתיב. ואימא חדא? לההוא כף קרי ליה" (סוכה, לב ע"א).
שם עברי: תמר מצוי שם באנגלית: Date Palm שם מדעי: Phoenix dactylifera
נושא מרכזי: מהן כפות תמרים?
לריכוז המאמרים שנכתבו על התמר המצוי הקש/י כאן.
בפרשת אמור (ויקרא, כג מ') אנו קוראים: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלוקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים"(1). מתרגם אונקלוס: "ותסבון לכון ביומא קדמאה פרי אילנא אתרוגין וללבין והדסין וערבין דנחל ותחדון קדם ה' אלהכון שבעת יומין". המונח "כפות" קשור כנראה למבנה המיוחד של עלה התמר הנראה ככף גדולה. מראה זה נובע מכך שהוא עלה מורכב בעל ציר עבה הנראה כענף ומסביבו עלעלים רבים המסודרים כסעיפי נוצה (על מבנה עלה התמר ראו ב"הרחבה"). המקורות התייחסו לציר העלה של התמר כענף ולעלעלים כעלים ולכן נקראו "כפה" גם ענפים במיני עצים אחרים. בישעיהו (ט י"ג) נאמר: "וַיַּכְרֵת ה' מִיִּשְׂרָאֵל ראשׁ וְזָנָב כִּפָּה וְאַגְמוֹן יוֹם אֶחָד" (ישעיהו, ט' י"ג). מפרש הרד"ק: "ויכרת, כפה ואגמון - החזקים והחלשים, כפה הוא ענף העץ, כמו וכפתו לא רעננה ואגמון הוא הגומא הגדל במים". מקור הרד"ק בפסוק: "בְּלא יוֹמוֹ תִּמָּלֵא וְכִפָּתוֹ לא רַעֲנָנָה" (איוב ט"ו ל"ב). המלבי"ם מפרש: "בלא יומו תמלא כפתו - שהם הענפים והעלים שלו הסוככים על הפרי שהוא משל על קנייניו וחילו, תמלא לפני זמנו, בעוד שכפתו לא רעננה - שיאבד הכל לפני זמנו".
תרגום אונקלוס (שנכתב על פי המסורת ברוח הקודש) המתרגם "כפת" כ"לולבין" הוא, אולי, העדות ההלכתית הראשונה המייחסת את המצווה לעלי הדקל כאשר הם עדיין סגורים כלומר לפני פרישת העלעלים. הלכות המגבילות את השימוש בלולבים שלמים וישרים בלבד ובשלב שהם סגורים לחלוטין מובאות במשנה ובגמרא במסכת סוכה: "... והתניא: לולב כפוף, קווץ, סדוק, עקום, דומה למגל, פסול. חרות פסול, דומה לחרות כשר ... רבי יהודה אומר: תניא רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: כפות תמרים, כפות, אם היה פרוד יכפתנו. אמר ליה רבינא לרב אשי: ממאי דהאי כפות תמרים דלולבא הוא? אימא חרותא בעינא. כפות וליכא וכו'" (לא ע"א). מפרש רש"י: כפות - משמע שפרוד מתחלה, ואתה כופתו". כוונת הדברים שמצוות לולב איננה בעלה הפרוש אלא כאשר הוא עדיין סגור. מסיבה זו, על פי אחת הדעות, אפילו פתיחה קלה בין שני העלעלים בראש הלולב עלולה לפסול: "איכא דאמרי אמר רבי מתון אמר רבי יהושע בן לוי: נחלקה התיומת נעשה כמי שניטלה התיומת ופסול". רש"י: "נחלקה התיומת - שני עלין עליונים אמצעים, ששם השדרה כלה, נחלקו זה מזה ונסדקה השדרה עד העלין שלמטה מהם. תיומת - לפי שמדובקין כתאומים".
מסקנה זו עולה גם מדברי הגמרא העוסקת באורכו של הלולב: "אמר רב יהודה אמר שמואל: שיעור הדס וערבה שלשה, ולולב ארבעה, כדי שיהא לולב יוצא מן ההדס טפח. ורבי פרנך אמר רבי יוחנן: שדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח" (סוכה, לב ע"ב). רש"י: "שדרו - לבד, שהעלים ארוכים למעלה לאחר שכלתה השדרה, שאין עוד עלין דבוקין ועולין בו". גם כאן מסתבר שאנו עוסקים בעלה בטרם נפרדו העלעלים ולכן הם עדיין "דבוקין ועולין בו". מבנה זה עשוי להסביר את תפקידו של הלולב כמעכב פורעניות. בגמרא במנחות (סב ע"א) אנו מוצאים: "אמר רבי יוסי בר רב אבין: זאת אומרת שירי מצוה מעכבים את הפורענות, דהא תנופה שירי מצוה היא, ועוצרת רוחות רעות וטללים רעים. אמר רבה: וכן לולב. רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי ליה ומחוי הכי, ואמר: גירא בעינא דשטנא. ולאו מילתא היא, משום דאתי לאתגרויי ביה וכו'"(2) (מנחות, סב ע"א). דברי רב אחא בר יעקב "גירא בעינא דשטנא" מצביעים על כך שבעת נענוע הלולב הוא התייחס ללולב כעין חץ הנורה לעבר עיני השטן. החץ מחודד בראשו ואינו נראה כעלה דקל הפרוש כעין נוצה. רבי משה ב"ר יהודה אבן מכיר(3) בספרו "סדר היום" פירש את הקשר בין מבנה הלולב ותפקידו הרוחני באופן שונה:
"מצות לולב. ענין המצוה הזאת וכוונתה ליחד שם שמים בכל לבבו ובכל נפשו, וכן ענין לולב לו לב שיהיה לבו שלם עם אביו שבשמים. וכמו שהלולב מקשר כל העלין שבו ונעשה הכל אגודה אחת וקשר אחד בלי פירוד ביחוד גמור, כך צריך האדם שיקשר כל דעותיו ומחשבותיו ויפנה הכל אל מקום אחד ואל יפנה במחשבתו אנה ואנה. וזה שכתוב תמים תהיה עם ה' אלהיך כלומר תהיה כל מחשבותיך כולם פונות אל מקום אחד, ובזה תהיה תמים ושלם בענין עבודתו ויראתו, כמו שהלולב תמים ושלם חתיכה אחת ביחוד בקשרו כל דליותיו ופארותיו וכו'".
גם במדרש אנו מוצאים רמז למבנה הלולב: "ד"א אחר, כל אותה חכמה שכתב שלמה החכמה והמדע נתון לך ... ישב לו תמיה על ארבע מינין הללו ... וארבעה לא ידעתים, אילו ארבעת מינין שביקש לעמוד עליהן. פרי עץ הדר, מי יאמר שהוא אתרוג, כל האילנות עושין פירות הדר. כפות תמרים, התורה אמרה טול שתי כפות תמרים להלל בהן והוא אינו נוטל אלא לולב ליבה של תמרה וכו'" (ויקרא רבה (מרגליות) פרשה ל). אם נסכם את המשתמע מהמקורות שראינו הרי שכפות תמרים שעליהם ציוותה התורה הם הלולבים כלומר העלים לפני שהם מתפרשים. עדויות ארכיאולוגיות רבות מצביעות על הלולב (העלה הסגור) כבן לוויתם של שאר המינים שמוזכרים בפסוק. תאור מפורט ומדויק של מבנה הלולב מובא בדבריו של המאירי (סוכה, לב ע"א):
"לולב האמור בתורה בכפות תמרים, הם חריות של דקל כשיצמחו קודם שיתפרדו העלים לכאן ולכאן אלא שנעשה כמו שרביט. ואין אומרים שהוא חרותא והוא כשנתקשה שתים ושלש שנים ונתקשו עליו ונעשו עץ זה פונה לכאן וזה לכאן כענפי שאר האילנות, שהרי אי אפשר לכפתן אחת עם חברתה מתוך קשיין, והתורה אמרה כפות רמז לכפיתה. וכן אין אומרים אופתא, ר"ל חתיכת עץ מן הדקל, שאין כפיתה אלא בנפרד מעט מתחלתו. וכן אין אומרין כופרא והוא קודם שנתקשה עד שלא נעשה חרותא, מפני שהוא מלא קוצים ומסרטין את הידים, וכתיב דרכיה דרכי נועם (תמונה 1) וכן אין אומרים תמרים הרבה בענף שלהם שלא אמר כפות אלא לרמוז על ענין כפיתה ואין כפיתה אלא בעלים".
הזהות בין המונחים כפות תמרים ולולב איננה מוחלטת וניתן לשער שהמשמעות המקורית של "כפות תמרים" רחבה יותר ונובעת מדמיון עלה התמר לכף. על רקע זה ניתן להבין את שאלת רבינא מרב אשי (סוכה, שם): "ממאי דהאי כפות תמרים דלולבא הוא? אימא חרותא? בעינא כפות, וליכא". אם אכן המשמעות המילולית היחידה של "כפות תמרים" היא לולב לא היה מקום לשאלה. הדרשה "כפות תמרים, כפות, אם היה פרוד יכפתנו" צמצמה והגבילה את מבנה העלה הראוי למצווה. מסיבה זו תמה שלמה במדרש שהובא לעיל: "... התורה אמרה טול שתי כפות תמרים להלל בהן והוא אינו נוטל אלא לולב ליבה של תמרה וכו'". כפות תמרים הם "חריות הדקל" כלומר העלים הפרושים ולמרות זאת למצווה נלקחים רק הלולבים הסגורים. היחס בין כפות התמרים והלולב מתואר בדברי הרמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב, פ"ז הלכה א'): "כפות תמרים האמורות בתורה הן חריות של דקל כשיצמחו קודם שיתפרדו העלין לכאן ולכאן אלא כשיהיה כמו שרביט והוא הנקרא לולב".
אם נסכם את המשתמע מהמקורות לענייננו נמצא ש"כפות תמרים" הם הלולבים כלומר העלים לפני שהם נפרשים. בנוסף למקורות המעידים על צורתו של הלולב ניתן ללמוד עליה מתאורים גרפיים שונים מהעת העתיקה כפסיפסים, מטבעות, ציורי קיר, פיתוחים ועוד (תמונות 2-3). לאור העובדה שמקור הביטוי "כפות תמרים" הינו בצורה של עלי עץ התמר, המזכירים צורת כף יד(4), עלינו להניח שמשמעותו אינה מוגבלת רק ללולב וכוללת גם את העלים הפרושים. כך ניתן להבין את פירוש המלבי"ם (לעיל) לפסוק באיוב, שהרי התיאור "שהם הענפים והעלים שלו הסוככים על הפרי" לא מתאים ללולב חסר הנוף שאין בכוחו לסוכך על הפרי.
תמונה 1. הקוצים בבסיס עלי הדקל
 |
|
 |
תמונה 2. 4 המינים מתוך פסיפס ביהכ"נ בחמת טבריה
(סוף המאה ה – 3 תחילת ה – 4 לספירה). |
|
תמונה 3. 4 המינים במשקוף ארון הקודש
בבית הכנסת באום קנאטיר. |
הרחבה
מבנה עלה התמר
על מנת להכיר את הלולב עלינו לפתוח בסקירת מבנה עלי התמר. עלה התמר בנוי משלושה חלקים: הטָרָף (בדרך כלל הכוונה לחלק הרחב בעלה), הפּטוֹטֶרת (החלק הצר המחבר את הטרף לגזע) ובסיס הפּטוֹטֶרת. בסיס הפּטוֹטֶרת הוא החלק של הפטוטרת העוטף את הגזע. במיני דקליים רבים כדוגמת התמר בסיס הפטוטרת נשאר צמוד לגזע גם אחרי שהיא והטרף נשרו. עלה התמר הוא עלה מורכב כלומר הטרף בנוי מיחידות רבות הנקראות עלעלים ומאורגנות סביב ציר משותף ("ציר העלה" או "שדרה"). עלים מורכבים נושרים בשלכת כיחידה אחת (הציר עם כל העלעלים) בניגוד לעלים פשוטים הנושרים בנפרד. עלה הדקל נקרא עלה מורכב מנוצה משום שהעלעלים מסודרים משני עברי השדרה כסעיפי נוצה. עלעלי עלים מנוצים עשויים להתחבר משני עברי ציר העלה בניצב זה לזה (תמונה 4-5) ואילו בתמר וקרוביו העלעלים מחוברים באלכסון (תמונה 6). במין דקל אחר הנקרא ושינגטוניה הטרף איננו מנוצה אלא דמוי מניפה (תמונה 7).
ניתן לחלק עלים מורכבים מנוצים על פי מדד נוסף והוא האם הם בעלי מספר עלעלים זוגים או אי-זוגי. בעלים בעלי מספר עלעלים אי-זוגי נוסף עלה בודד בראש העלה. שני סוגי העלים עשויים להופיע באותו צמח. בדרך כלל אלה ארצישראלית נבדלת מאלת המסטיק בכך שמספר עלעליה אי-זוגי אך בשני המינים ניתן למצוא עלים מהטיפוס השני בשכיחות נמוכה (תמונות 8-9). לענ"ד גם עלי התמר עשויים להיות משני הטיפוסים דבר הבא לידי ביטוי בהגדרת התיומת.
בשלבים הראשונים להתפתחותם מבצבצים העלים בצמרת התמר(5) כלולבים שבהם העלעלים חופים זה את זה ואת ציר העלה ועטופים במעטפת חיצונית קרומית בצבע חום. בהמשך התפתחות העלה העלעלים גדלים ונפרשים בשני צירים (מימדים): 1. העלעלים נפרשים ומתמקמים בזווית אלכסונית לציר העלה (תמונה 10). 2. העלעלים שהיו מקופלים בלולב לאורכם לשתי שכבות נפרשים בעלה הבוגר משני צידי ציר העלעל (תמונות 11-13). תהליך זה מתואר באופן תמציתי ומדויק על ידי הרמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב, פ"ז הלכה א'): "כפות תמרים האמורות בתורה הן חריות של דקל כשיצמחו קודם שיתפרדו העלין לכאן ולכאן אלא כשיהיה כמו שרביט והוא הנקרא לולב".
.jpg) |
|
 |
|
תמונה 4. אוג הבורסקאים - עלה מורכב מנוצה |
|
תמונה 5. חרוב - עלה מורכב מנוצה |
 |
|
 |
|
תמונה 6. חלקי עלה התמר |
|
תמונה 7. דקל ושינגטוניה |
 |
|
 |
|
תמונה 8. אלה א"י - מספר עלעלים אי-זוגי |
|
תמונה 9. אלה א"י – מספר עלעלים זוגי |
 |
|
 |
|
תמונה 10. לולבים על רקע עלעלים |
|
תמונה 11. |
 |
|
 |
|
תמונה 12. |
|
תמונה 13. |
(1) שלושה מתוך המינים מוזכרים גם בנחמיה (ח ט"ו) כצמחים ששימשו לבניית סוכות: "וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר: צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב".
2) פירוש: אמר רבי יוסי בר רב אבין: זאת אומרת כי מעלת שירי (נספח, טפלי) מצוה, וכגון ההנפה שאינה עיקר מצות הקרבן (שהרי הקרבן מכפר אף אם לא נעשתה בו הנפה), שהם מעכבים (מונעים) את הפורענות מלבוא, דהא [שהרי] התנופה שירי מצוה היא, והרי היא עוצרת רוחות רעות וטללים רעים מלבוא לעולם. אמר רבה: וכן צריך להוליך ולהביא לארבע רוחות השמים ולהעלות מעלה ולהוריד מטה את הלולב בחג הסוכות. ונמסר כי רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי ליה ומחוי הכי ואמר [היה מוליך אותו ומביא אותו, את הלולב, ומראה כך ואומר]: יורה אני גירא בעינא דשטנא [חץ בעינו של השטן]. ומעירים: ולאו מילתא[ולא דבר, עשייה] ראויה היא, משום דאתי [שבכך יבוא] השטן לאתגרויי ביה [להתגרות בו]".
(3) חי בצפת בשנות השי"ן (1540 ואילך). היה רב וראש ישיבה בכפר זיתון שליד צפת. נפטר סביב שנת ש"ע (1610).
(4) אף באנגלית שהוטמעו בה מילים לטיניות רבות (כ – 30%) יש זהות בין השם כפות תמרים לכף יד. כף יד נקראת palm (בלטינית palma) וגם הדקל נקרא Palm. מתוך תוכניתו של ד"ר אבשלום קור. להאזנה לחץ כאן.
(5) עץ התמר נושא עלים בצמרתו בלבד משום שבה נמצא הקור. על כך ראו בהרחבה במאמר "דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא".
לעיון נוסף:
ע. אביטל, 'הגידולים והכלים החקלאיים בפסיפסים מן התקופות הרומית המאוחרת והביזנטית מארץ ישראל', כרך המחקר, חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה", המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ד (עמ' 185-193). לקריאה לחצו כאן.
ר. בן ששון, 'מוטיבים צמחיים באמנות הפסיפסים הארץ ישראלית בתקופה הרומית ועד שלהי התקופה הביזנטית', עבודת דוקטוראט, האוניברסיטה העברית, תשע"ג. לקריאה לחצו כאן.
ז. עמר, 'ארבעת המינים', תל אביב תש"ע.
י. פליקס, עצי פרי למיניהם - צמחי התנ"ך וחז"ל (113-130).
הרב י. מ. שטרן, 'כשרות ארבעת המינים', בהוצאת מכון "אמרי דוד", ירושלים, עמ' קלד-קעא
באתר "צמח השדה": "תמר מצוי".
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
