טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלשה ימים – כלב הבית

"דרש רבי יונה אפיתחא דבי נשיאה: מאי דכתיב ידע צדיק דין דלים, יודע הקדוש ברוך הוא בכלב שמזונותיו מועטין, לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלשה ימים. כדתנן: כמה תשהה אכילתו במעיו ויהא טמא, בכלב שלשה ימים מעת לעת, ובעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף" (שבת, קנה ע"ב).

שם עברי: כלב הבית   שם באנגלית: Dog   שם מדעי: Canis lupus familiaris

שם נרדף במקורות: נבחן, למס, גורייתא, קיטנייתא


נושא מרכזי:  זמן שהיית המזון במעי כלב?
 

לריכוז המאמרים וקישוריות שנכתבו על כלב הבית הקש\י כאן.

דרשתו של רבי יונה מעוררת תמיהה משום שתצפיות בכלבים מראות שהם פולטים את גללי ארוחתם מוקדם בהרבה משלושה ימים. כפי שכתבתי בעבר, אנו נתקלים לעיתים בספרות חז"ל בתאורים המציגים תופעות טבע באופן מוגזם(1) (לפחות לכאורה). יש המייחסים את הפער בין התיאור והמציאות הראלית להסבר נפוץ בספרות שכותרתו "השתנות הטבעים". אני לא נלהב להשתמש בטיעון זה משום שממצאים ארכיאולוגיים רבים מעידים על כך שמאז תקופת חז"ל השינויים שחלו בצמחים ובעלי חיים קטנים וקשורים רובם ככולם לברירה מלאכותית. ברירה שנעשתה על ידי האדם במודע או שלא במודע ועסקה בפיתוח זנים וגזעי תרבות.

הרמב"ם (בהקדמה לפרק "חלק") מכנה את סתירות אלו בשם "נמנעות", כשהתייחס לכתות בעם ישראל המקבלות את דברי חז"ל כפשוטם: "הראשונה והוא רוב מה שראיתי, ואשר ראיתי חיבוריו ומה ששמעתי עליו - הם מאמינים אותם על פשטם, ואין סוברין בהם פירוש נסתר בשום פנים. והנמנעות כולם הם אצלם מחויבות המציאות וכו'". הרמב"ם דוחה את אופן חשיבה זה ולדעתו הדרך הנכונה היא: "והכת השלישית והם חי השם מעטים עד מאוד עד שאין ראוי לקרותם כת ... ונתאמת להם שדבריהם יש לו נגלה ונסתר, וכי הם בכל מה שאומרים מן הדברים הנמנעים, דברו בהם בדרך חידה ומשל, כי הוא זה דרך החכמים הגדולים וכו'".

לענ"ד ניתן להוסיף נדבך נוסף לדברי הרמב"ם ולהסביר שתיאורים מעין אלו הם הגזמה (בעלת מסר מסויים) של תופעות בעלות גרעין או בסיס ריאלי שהיה מוכר לחז"ל. כך למשל ניתן להבין את תיאורו של העוף "בר יוכני" הענק ("פעם אחת נפלה ביצת בר יוכני") או הנחש שבלע נפח 13 אורוות תבן ("ראיתי נחש כקורת בית הבד").

כנראה שכך הבין ה"יד רמה" (סנהדרין, קח ע"ב) את תיאורי מאפייניו של "עוף החול" (מורשינא) האגדי המצביעים על כך שאין מדובר בתחום הריאליה אלא נכללים במסגרת הדברים שבלשון הרמב"ם נקראו "נמנעות":

"... והאי מורשינא חול שמיה בלשון מקרא אלמא מורשינא לא מיית. ולאו למימר דלא מיית כלל אלא דמפיש חיי טפי משאר חיות. והני מילי כולהו דקאמרינן דאמר ליה עורב לנח, כולהו הני בהמות וחיות לאו מעשה נס הוה אלא אף בהמות וחיות ועופות אית להו שיחה דמשתעו בה להדדי ולאו דיבור ממש אלא סימני בעלמא כעין שיחת דקלים ומאן דחכים ידע לה לשיחה דידהו כדאמרינן בבבא בתרא (קל"ד א) גבי רבן יוחנן בן זכאי דהוה ידע שיחת דקלים וכל שכן נח דהוה חכם ונביא וכו'".

לפירושו "עוף החול" אינו חי לעולם אלא רק מאריך ימים בהשוואה לחיות אחרות. על משקל זה ניתן להסביר גם את משך הזמן הממושך שהמזון שוהה במעי הכלב. אמנם המזון אינו שוהה במעי הכלב שלושה ימים אך שוהה זמן ממושך יותר בהשוואה לאדם או הבקר. משך הזמן עד פליטת הגללים תלוי בהרכב המזון אך מקובל שהמזון נשאר בקיבת חלק מגזעי הכלבים כ - 12 שעות לאחר הארוחה בניגוד ל – 2-4 שעות באדם בוגר נורמלי.

כיוון מחשבה שונה הוא להגדיר את משך זמן שהיית המזון על פי עיתוי פליטת שרידיו האחרונים ולא על פי פליטת עיקרו. כוונתי לכך שהמת מטמא גם בכזית ולכן גם אם רוב המזון התעכל, כפי שמלמדות התצפיות, הרי שאם נותר במעי הכלב כזית בשר הוא מטמא. התצפיות שנערכו על הכלבים בדקו את עיתוי הטלת הגללים אך לא את האפשרות ששרידי הארוחה עדיין נשארו במעי הכלב. לאור העובדה שקצב העיכול בכלבים איטי בהשוואה לאדם לא מן הנמנע שאכן נותרו שרידי בשר לא מעוכל במעי הכלב במשך שלושה ימים.

בהקשר להגדרה זו הפנה הרב אשר לונצר את תשומת לבי לדבריו של הרב דסלר ב"מכתב לאליהו" (חלק ד', עמ' 355 הערת שוליים 4). הרב דסלר כתב שקיימות הלכות שחז"ל קבלו כפי שהן אבל נתנו לדין טעם על פי הידע המדעי שהיה בזמנם. לכן גם אם ידע זה מוטעה מכל מקום הדין אינו משתנה. לענ"ד ייתכן ובסוגיה שלפנינו המצב נוח אף יותר משום שהפער בין ההלכה לבין הידע המדעי, אם קיים, איננו הכרחי.  
 

כלב בית - גזע טמסקן שטופח בכיוון דמיון לזאב          צילם: Kirsten Dieks
 

הרחבה

המאמרים השונים במדור "החי והצומח" בפורטל דורשים מדי פעם התייחסות לשאלות עקרוניות מעבר להתייחסות לצמח או בעל חיים ספציפי וכך גם המאמר הנוכחי. הנסיון המתמשך שלי להוכיח שחז"ל הכירו היטב את סביבתם החקלאית והביולוגית נתקל מדי פעם בקשיים כאשר אני נדרש למימרות שאינן ניתנות, לפחות לכאורה, להסבר ריאלי על פי הידע הקיים היום ברשותינו. הגישה הכללית שהצגתי היא שחז"ל השתמשו בכלים שהיו בידיהם וכך לעיתים אנו מוצאים תיאורי טבע המתבססים על מיתולוגיות שרווחו בתקופתם. למשל, תאור הסלמנדרה שאיננה נשרפת באש רווח בין עמים שונים באירופה וממזרח לנו. בדוגמאות של הרפואות המופיעות בגמרא ובאגדות רבה בר בר חנה כבר דנו גדולי חכמי ישראל. לענ"ד עלינו להקדיש מאמצים לפרש את הניתן לפרוש ובמיוחד כאשר מדובר בתיאורים בעלי נפק"מ הלכתית, ולשמר במקביל גם את התחושה שאנו עפר לכפות רגלי ענקי הרוח כחכמי ישראל. ייתכן ונמצא שהסתירות המתגלות לעיננו בין המדע לדברי חכמים נובעות מקוצר דעתינו.    

(1) השימוש במונח "מוגזם" עולה בקנה אחד עם המקובל על חז"ל. ראו במאמר "משאוי שלש מאות פרדות לבנות".

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.