טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

ולא כנגד צואת חזירים, ולא כנגד צואת תרנגולים – חזיר

"אתמר: ריח רע שיש לו עיקר, רב הונא אמר: מרחיק ארבע אמות וקורא קריאת שמע; ורב חסדא אמר: מרחיק ארבע אמות ממקום שפסק הריח, וקורא קריאת שמע. תניא כותיה דרב חסדא: לא יקרא אדם קריאת שמע, לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים, ולא כנגד צואת חזירים, ולא כנגד צואת תרנגולים, ולא כנגד צואת אשפה שריחה רע וכו'" (ברכות, כה ע"א).

שם עברי: חזיר הבית          שם באנגלית: Pig           שם מדעי: Sus domestica

שם נרדף במקורות: "דבר אחר"          שמות בשפות אחרות:  ערבית – ח'נזיר (خنزير)


נושא מרכזי:  החזיר כסמל לכיעור ומיאוס
 

לריכוז המאמרים שנכתבו על חזיר הבית וקישוריות הקש\י כאן.

במחשבה ראשונה ניתן היה לחשוב שהאיסור לקרוא קריאת שמע כנגד צואת חזיר וכלב נובעת מהיותם סמל למיאוס (ראו ב"הרחבה") אך העובדה שהאיסור כולל גם אדם ותרנגול מצביעה על סיבה אחרת וכנראה משום שהיא מדיפה ריח רע במיוחד. רמז נוסף לקביעה זו היא העובדה שהברייתא מונה כמה בעלי חיים שאסור לקרוא קריאת שמע נגד צואתם. אם כוונתה ללמדנו שכל צואה אסורה יכולה היתה להורות באופן כללי שאין לקרוא קריאת שמע כנגד צואה. אמנם מהברייתא המובאת בהמשך הסוגיה משתמע שהאיסור הוא רק כאשר השתמשו בצואה לעיבוד עורות: "אמר רבא, לית הלכתא כי הא מתניתא (בכל הני שמעתתא) אלא כי הא דתניא: לא יקרא אדם קריאת שמע לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת כלבים בזמן שנתן עורות לתוכן". מפרש רש"י: "לא כנגד צואת אדם כו' - ואף על פי שאין ריח. לית הלכתא כי הא מתניתא - דלעיל, דאסר צואת כלבים וחזירים בשאין בהם עורות. בזמן שיש בהן עורות - אצואת כלבים וחזירים קאי, שדרכן לתתן בעבוד העורות, אבל צואת אדם אפילו בלא עורות, שהרי אין דרכן לתתן שם הלכך על כרחך בלא עורות קאמר". הראשונים נדרשו לפער בין רשימות המינים שהוזכרו בשתי הברייתות. בתוספות למשל אנו מוצאים:

"לית הלכתא כי הא מתניתא אלא כי הא דתניא כו' - פרש"י לית הלכתא כי הא מתניתא דלעיל דאסרה צואת כלבים וחזירים אפילו בשאין בהם עורות, אבל בצואת אדם לא שייך ואסור בכל ענין. משמע אבל בצואת תרנגולים לא איירי רבא, ובאידך ברייתא לא גרס צואת תרנגולים כלל, ולא פליג בהא אמתניתא דלעיל ולפי זה יש לאסור צואת תרנגולין. ואומר רבינו יהודה: דדוקא כשהן בלול שלהם שיש שם סרחון גדול, אבל בתרנגולים ההולכים בבית אין חוששין. ובירושלמי יש דבאדומים בלבד יש לחוש ולא ידעינן לפרש ועוד קאמר מרחיקין מגללי בהמה ד' אמות, ר' שמואל ברבי יצחק אומר ובלבד של חמור".

גם אם נפסוק כדעת הברייתא השניה וצואת כלבים וחזירים תאסר רק אם ניתנו בהם עורות הרי שלא נוכל להתעלם מהמשתמע מרשימת המינים שמנתה הברייתא הראשונה. אין צורך לפרט עד כמה רע ריחה של צואת האדם ובשורות הבאות נפרט את מאפייניה של צואת החזירים.

במחקר שהשווה בין עוצמת הריחות הרעים הנודפים ממקומות גידול חיות משק ונובעים מצואתם נמצא שהיא תלויה בחלקה בתפריט שלהם ובהרכב אוכלוסיית החיידקים במערכת העיכול. כמה מחומרי הריח משותפים לכל חיות המשק ולעופות אך ריכוזם תלוי במין בעל החיים. דוגמה לחומר הנתפס כבעל ריח לא נעים הוא האמוניה המשתחרר כגז מזבל החיות. החוקרים מצאו שפליטת האמוניה משתנה בהתאם לעונה ובדרך כלל היא גבוהה בעונה החמה. בנוסף לכך נמצאו הבדלים בין מינים. התברר שהפליטה לכל ק"ג משקל של העופות גדולה באופן משמעותי מאד בהשוואה למיני יונקים. לעומת זאת הבקר הפריש את הכמות הקטנה ביותר. גז נפוץ נוסף המופרש מזבל חיות המשק הוא מימן גפריתי. ריחו של גז זה מזכיר את ריחם של ביצים נרקבות ולכן הוא נחשב לגורם העיקרי לריחם הרע של אתרים בהם מגדלים חיות משק. במחקרים שבדקו את רמת הפליטה של גזים אלו על ידי בקר, חזירים ועופות נמצא שחוות חזירים מייצרות יותר גז "ריחני" הן יחסית למשקל גופם והן יחסית לגודל המכלאה.
 

הרחבה

צמד המינים החזיר והכלב נחשבים לחיות בזויות לעיתים הם מוזכרים יחד כסמל לשפלות. בישעיהו (סו ג') נאמר: "שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה־אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם־חֲזִ֔יר וכו'". במסכת בבא קמא (פג ע"א) אנו לומדים: "תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: המגדל כלבים כמגדל חזירים. למאי נפקא מינה? למיקם עליה בארור". "... וכן גר שנפלו לו כלבים וחזירים בירושתו, אין מחייבין אותו למכור מיד, אלא מוכר על יד על יד וכו'" (בבא קמא, פ ע"א). החזיר נחשב לסמל המיאוס (על הכלב ראו במאמר "ואותו הבן היה מגדל לו את הכלב והעלה לו שם על שם אביו"). דבר המשתמע כבר בפסוקי המקרא. במשלי (יא כב) נאמר: "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשּׁה יָפָ֗ה וְסָרַת טָעַם". מפרש רש"י: "נזם זהב באף חזיר - שמלכלך אותה באשפות כן תלמיד חכם הסר מן הדרך הטובה". בישעיהו (סה ד'): "... הָאֹֽכְלִים בְּשַׂר הַחֲזִיר וּמְרַק פִּגֻּלִים כְּלֵיהֶם" ומפרש רש"י: "ומרק פגולים - רוטב נתעב כמו ואת המרק שפך". בשר החזיר מקביל ל"רוטב נתעב". במסכת קידושין (מט ע"ב): "עשרה קבים נגעים ירדו לעולם, ט' נטלו חזירים כו'". במסכת ברכות (כה ע"א): "אמר רב פפא: פי חזיר כצואה עוברת דמי. פשיטא? לא צריכא, אף על גב דסליק מנהרא". ביטוי למעמדו השפל של החזיר ניתן למצוא בעובדה שהמקורות התורניים נמנעים עד כמה שניתן מלהזכיר את שמו ומשתמשים בשם "דבר אחר".

הרמב"ם (מורה הנבוכים, ח"ג פמ"ח) לא חוסך במילים בתיאור מאיסותו של החזיר:

"ואומר כי כל מה שאסרתו התורה עלינו מן המאכלים, מזונם מגונה, ואין בכל מה שנאסר עלינו מה שיספק שאין הזק בו, רק החזיר והחלב, ואין הענין כן כי החזיר יותר לח ממה שצריך, ורב הפסולת והמותרות, ורוב מה שמאסתו התורה לרוב לכלוכו ומזונו בדברים הנמאסים, וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים ואפילו בשדות במחנה כל שכן בתוך המדינה, ואילו היתה מותרת אכילת החזיר היו השווקים עם הבתים יותר מלוכלכים מבית הכסא, כמו שתראה ארצת הצרפתים היום, כבר ידעת אמרם פי חזיר כצואה עוברת דמי, וכן חלב הקרב משביע ומפסיד העכול ומוליד דם קר מדובק, ושרפתו היתה יותר ראויה מאכילתו, וכן הדם והנבילה קשים להתעכל ומזונם רע, וידוע שהטרפה תחלת נבלה היא".

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.