טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן – דלעת
"ואמר רבה: כי הוינא בי רב הונא איבעיא לן: מהו לומר זמן בראש השנה וביום הכפורים? כיון דמזמן לזמן אתי אמרינן, או דילמא: כיון דלא איקרו רגלים לא אמרינן? לא הוה בידיה. כי אתאי בי רב יהודה אמר: אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן" (עירובין, מ ע"ב).
פירוש: אגב הדיון בתפילות ראש השנה מביאים עוד בעיות הקשורות בכך. ואמר רבה: כי הוינא בי [כאשר הייתי בבית מדרשו של רב הונא], איבעיא לן [נשאלה לנו] שאלה זו: מהו לומר זמן (ברכת "שהחיינו"), בראש השנה וביום הכפורים? וצדדי השאלה: כיון שמזמן לזמן אתי [בא החג] אמרינן [אומרים אנו "שהחיינו"], כעל כל דבר שמחה הבא מזמן לזמן, או דילמא [שמא] כיון שלא איקרו [נקראו] חגים אלה רגלים לא אמרינן [אין אנו אומרים] "שהחיינו", שאין השמחה בהם חשובה דיה. לא הוה בידיה [היתה בידו] תשובה. כי אתאי בי [כאשר באתי לבית מדרשו] של רב יהודה אמר: אנא אקרא חדתא נמי אמינא [אני על דלעת חדשה גם כן אומר] זמן, ברכת "שהחיינו", ובודאי מברך אני "שהחיינו" גם על ראש השנה ויום הכיפורים (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: דלעת הבקבוק שם באנגלית: Bottle Gourd
שם מדעי: (Lagenaria vulgaris (L. siceraria שם נרדף במקורות: דלעת יוונית, קרא
נושא מרכזי: מה החידוש בברכת שהחיינו על דלעת?
לריכוז המאמרים שנכתבו על דלעת הבקבוק הקש/י כאן.
תשובת רב יהודה לשאלה האם מברכים "שהחיינו" בראש השנה ויום כיפור היתה בהצגת מנהגו לברך אפילו על דלעת חדשה (לזהות ה"קרא" ראו במאמר "אקרא חייא וקמחא דשערי מברכינן עלייהו שהכל נהיה בדברו" (ברכות, לו ע"א)).
נשאלתי על ידי הרב עדיאל כהן מה מיוחד בברכת הזמן בדלעת המהווה חידוש וגם פתרון לספק לגבי הברכה בראש השנה ויום כיפור? לענ"ד המפתח לתשובה נמצא בהבנת צדדי הספק לגבי ראש השנה ויום כיפור. מחד גיסא ייתכן ואין לברך בהם "שהחיינו" משום שאין הם ימי שמחה ולכן לא נקראו מועדים (שעליהם נאמר "ושמחת בחגך"). מאידך גיסא ייתכן והברכה תוקנה על דברים או עיתים הבאים מזמן לזמן. רב יהודה פשט את הספק בכך שסיפר שהוא נוהג לברך אפילו על דלעת חדשה. מפרש רש"י: "אקרא חדתא - כשאני רואה דלעת חדשה משנה לשנה אמינא זמן". משתמע מדבריו שברכת שהחיינו, איננה דוקא משום שמחה אלא על דברים ואירועים המופיעים מזמן לזמן בדומה לר”ה ויוה”כ. "ברכת הזמן" על דלעת חדשה היא משום שמופיעה מזמן לזמן למרות שאין בה שמחה. הברכה היא על ההתחדשות ועל שזיכנו הקב"ה להגיע לזמן זה פעם אחר פעם בכל שנה חדשה. בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' רמ"ה) אנו מוצאים: "... אבל ברכת שהחיינו אינה תלויה בשמחה אלא תלויה בדבר שמגיע לו תועלת".
בניגוד למשתמע מסוגייתנו יש הסוברים שטעם ברכת "שהחיינו" הוא על השמחה. מוצאים אנו בספר אבודרהם (ברכת המצות ומשפטיהם) הסבר מדוע אין לברך את ברכה זו על מצוות מילה: "והטעם הנכון בעיני הוא מה שכתוב בתשובות הגאונים, שאין מברכין שהחיינו אלא על דבר שיש בו שמחה והנאה לגוף. והכי אמרינן בתו' דברכות: ההולך להפריש תרומות מברך שהחיינו נראה מפני שהוא שמח ונהנה באסיפת פירותיו וכו'"(1). הקביעה שאין בדלעת משום שמחה דורשת הסבר שהרי לכאורה היא כשאר ירקות ופירות.
היחס לדלעת במקורות כולל מרכיבים שיש בהם כדי להסביר מדוע אין בראייתם (או אכילתם) משנה לשנה שמחה או שהשמחה מצומצמת בהשוואה לפירות אחרים:
א. הדלעת הייתה כנראה מזון בסיסי(2) וכך נוכל להבין את הפתגם הבא: "אמר רבא ואיתימא רב נחמן בר יצחק: היינו דאמרי אינשי טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צנא דקרי"(3) (חגיגה, י ע"א). טעמו החריף של הפלפל עומד בניגוד לטעמה הנייטרלי של הדלעת. אכן לסוברים שטעם ברכת "שהחיינו" על ירקות ופירות הוא משום שמחה אין מברכים אלא על ירקות מיוחדים כאבטיח, תות שדה וכד'. מעמדה הנמוך יותר של הדלעת משתקף גם בעובדה שברכתה של דלעת חיה הוא "שהכול" ולא "בורא פרי האדמה": "אמר רבי זירא אמר רב מתנא אמר שמואל: אקרא חייא וקמחא דשערי מברכינן עלייהו שהכל נהיה בדברו"(4) (ברכות, לו ע"א). מחיר הדלעת היה נמוך ולכן שימשה גם להאכלת בהמות: "תא שמע: מחתכין את הדלועין לפני הבהמה, ואת הנבלה לפני הכלבים" (שבת, קנה ע"ב). העובדה שהדלעת הייתה גם מזון בהמות עלולה לפגוע גם היא בשמחה בראייתה או אכילתה.
ב. הדלעת נחשבה למזון מזיק כפי שאנו לומדים לגבי חובותיה של אשה מניקה: "לא תאכל עמו דברים הרעים. מאי נינהו? א"ר כהנא: כגון כשות וחזיז, ודגים קטנים ואדמה. אביי אמר: אפילו קרא וחבושא וכו'"(5) (כתובות, ס ע"ב). על הבעיתיות באכילת דלועים ניתן להסיק גם מתוך דברי רב הונא (נדרים, מט ע"ב): "א"ל רב הונא לרבה בריה: כל מידעם לא תפלוט קמיה רבך, לבר מן קרא ודייסא, שהן דומין לפתילתא של אבר, ואפילו קמי שבור מלכא פלוט"(6). מפרש רש"י: "כל מידעם לא תפלוט קמי רבך - לא תרוק רוק בפני רבך כדאמר במס' עירובין הרק לפני רבו חייב מיתה שנאמר וכל משנאי אהבו מות. אבל אם אכלת דלעת ודייסא ונזדמן לך הרוק בפיך פלוט בפני רבך וזרוק אותו לחוץ שיש בו סכנת נפשות שהן קשין לגופו של אדם כפתילה של אבר". הר"ן במקום מסביר שהדמיון לפתילה של אבר (עופרת) הוא מפני שהקרא אינו מתעכל.
ג. הדלעת איננה פרי המיועד רק לאכילה אלא שימשה גם כחומר גלם לעשיית חפצים שונים. חלק הדלעת שבו השתמשו היה הקליפה המתקשה לאחר ההבשלה. אמנם דלעת רכה הראויה למאכל הופיעה רק משנה לשנה אך ככלי הייתה נוכחת בחיי האדם במהלך כל השנה. מסיבה זו הופעה של דלעת ראויה למאכל לא היוותה "חידוש מרעיש"(7). במשנה בכלאיים (פ"ז מ"א) מתואר שימוש בדלעת כעין צינור(8): "המבריך את הגפן בארץ אם אין עפר על גבה שלשה טפחים לא יביא זרע עליה אפילו הבריכה בדלעת או בסילון וכו'". מפרש הרמב"ם: "... אמר שאפילו הכניס את הזמורה בתוך צנור של חרס או בתוך דלעת מפני שהדלעת כשמתיבש ומוצאין גרעיניו נעשה כסילון, אסור לזרוע בקרבתה עד שיטמננה בארץ שלשה טפחים וכו'". במשנה במסכת שבת ( פי"ז מ"ו) מתוארת הדלעת ככלי לשאיבת מים: "האבן שבקרויה אם ממלאין בה ואינה נופלת ממלאין בה ואם לאו אין ממלאין בה וכו'". מפרש רע"ב: "האבן שבקרויה - דלעת יבשה וממלאים בה מים, ומתוך שהיא קלה אינה שואבת אלא צפה ונותנין בה אבן להכבידה". "ת"ר: אין עושין המחק של דלעת מפני שהוא קל, ולא של מתכת מפני שהוא מכביד, אבל עושהו של זית ושל אגוז, של שקמה ושל אשברוע וכו'" (בבא בתרא, פט ע"ב). אמנם חכמים אסרו לעשות "מחק" של דלעת מסיבה הלכתית אך ברור שחומר גלם זה ראוי לעשיית "מחק". אפשר להוסיף שדלעת חיה נשמרת זמן רב ולכאורה אין חידוש בהופעה של דלעת חדשה שהרי היבול מהשנה שעברה עדיין נמצא.
(1) ראו מקורות נוספים בשיעור "דיני ברכת שהחיינו על פרי חדש" באתר "עולמות".
(2) מזון המזכיר במידה רבה תפוח האדמה או קטניות שאינם משמחים כפירות מיוחדים.
(3) פירוש: אָמַר רָבָא וְאִיתֵימָא [ויש אומרים] שאמר זאת רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אֱינָשֵׁי [זהו שאומרים אנשים בפתגם מקובל]: טָבָא חֲדָא פִּלְפַּלְתָּא חֲרִיפְתָּא מִמְּלֵי צַנָּא דְּקָרֵי [טוב פלפל חריף אחד ממלוא הסל דלעות], שיש בו טעם יותר מבכולן.
(4) פירוש: והאמר [והרי אמר] ר' זירא אמר רב מתנא אמר שמואל שאקרא חייא וקמחא דשערי מברכינן עלייהו [על דלעת חיה, לא מבושלת, וקמח שעורים מברכים עליהם] "שהכל נהיה בדברו".
(5) פירוש: לֹא תּאכַל עִמּוֹ דְּבָרִים הָרָעִים. ושואלים: מַאי נִינְהוּ [מה הם] הדברים הרעים לחלב? אָמַר רַב כָּהֲנָא: כְּגוֹן כְּשׁוּת וְחָזִיז (נבטי תבואה) וְדָגִים קְטַנִּים, וַאֲדָמָה. אַבַּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ קָרָא וְחַבּוּשָׁא [דלעת וחבוש].
(6) פירוש: אָמַר לֵיהּ [לו] רַב לְחִיָּיא בְּרֵיהּ [בנו], וְכֵן אָמַר לֵיהּ [לו] רַב הוּנָא לְרַבָּה בְּרֵיהּ [בנו]: כָּל מִידַּעַם [דבר] לֹא תִּפְלוֹט קַמֵּיהּ [לפני] רַבְּךָ, שיש בכך משום ביזיון לרב, לְבַר מִן קָרָא וְדַיְיסָא [חוץ מדלעת ודייסה] שֶׁכאשר אינם מתעכלים הֵן דּוֹמִין לִפְתִילְתָּא שֶׁל אֲבָר [פתילת עופרת] רותחת במעיים, וַאֲפִילּוּ קַמֵּי [לפני] שָׁבוֹר מַלְכָּא [המלך] פְּלוֹט אותן, משום שיש סכנה בדבר.
(7) ניתן להעיר שלשיטת הפוסקים הסוברים שברכת "שהחיינו" קשורה לראייה של הפרי החדש ולא לאכילתו ברור יותר מדוע השימוש בכלים העשויים מדלועים מפחית את השמחה בראיית פרי מהיבול החדש. "הרואה פרי חדש מתחדש משנה לשנה, מברך: שהחיינו, ואפילו רואהו ביד חבירו או על האילן, ונהגו שלא לברך עד שעת אכילה וכו'"" (שו"ע, או"ח, הלכות ברכת הפירות, סי' רכ"ה). "שאינו מתחדש וכו' - ר"ל שאפילו בימות החורף אינו משתנה ממראיתו כגון אתרוג וכה"ג שדר באילנו משנה לשנה שכיון שעומד בירקותו כל השנה אין הנאה נרגשת בחידושו וכו" (משנ"ב, ס"ק ט"ז).
(8) כפי שמתואר אצל סופרים רומאים, המרחק מן הגפן למקום ההברכה היה לעתים די גדול (מספר מטרים), ולפיכך היו משתמשים בצינור חרס או עופרת (סילון מן היוונית סוֹלֵן (σωλήν), תעלה או מרזב להולכת מים), כדי למשוך דרכו את הזמורה בדרך הקצרה ביותר, ומבלי שתצמיח זמורות לאורכה (ש. שקל).
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
