סקר
ממתי אתה בדף היומי?






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף מפני שהוא מאכל עורבין – עורב

 

"משנה: מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני בטול בית המדרש אבל לא את האוצר מפנין תרומה טהורה ודמאי ומעשר ראשון שניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שנפדו והתורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעזים. אבל לא את הטבל ולא את מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ולא את מעשר שני והקדש שלא נפדו, ולא את הלוף ולא את החרדל. רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף מפני שהוא מאכל עורבין וכו'" (שבת, קכו ע"ב). 

 

 שם עברי: עורב   שם באנגלית: Crow, raven   שם מדעי: Curvus

שמות נרדפים במקורות: עורבא, עורבתא (נקבה), פושקנצא (נקבה), קורקור


נושא מרכזי: גידול עורבים כחית מחמד


דברי רבי שמעון בן גמליאל מעוררים שתי שאלות: א. האם אכן העורבים שימשו כחיית מחמד שמזונותיה על האדם? ב. האם הלוף ראוי למאכל עורבים למרות היותו צמח רעיל?
 

על זיהוי הלוף ראו במאמר "רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף, מפני שהוא מאכל לעורבין"


א. העורבים כחית מחמד

העורב היה מצוי בסביבות האדם כעוף בר וניזון ממפלי שולחנו וכך אנו לומדים במסכת פסחים (ח ע"א): "האי אור החמה היכי דמי? אי נימא בחצר האמר רבא חצר אינה צריכה בדיקה מפני שהעורבין מצויין שם אלא באכסדרה וכו'" (1) (פסחים, ח ע"א). העורב חי בסביבת האדם (תמונה 1) וניזון ממפלי שולחנו לכן סביר להניח שהוא ליקט את החמץ שנפל. בניגוד לעורבי בר מחלוקת ת"ק ורשב"ג נוגעת לעורבים שהאדם גידל כחית מחמד (2). רש"י במקום מפרש: "כגון עשירים שמגדליו עורבין לגדולה". רש"י התייחס בדבריו למציאות שהיתה ידועה לו אך פירוש זה, המדגיש שמדובר בגידול יוקרתי מצומצם, גם מתבקש מתוך המחלוקת במשנה ומהלך הסוגיה בהמשך (קכח ע"א). הסבר למחלוקת מובא בתוי"ט (שבת, פי"ח מ"א): "ר"ש בן גמליאל מתיר בלוף מפני שהוא מאכל עורבין - ות"ק דפליג משום דסבר דלא מטלטלין דבר שהוא מאכל לחיה ולעוף כל היכא דליתנהו ברשותיה אא"כ דרך בני אדם לגדל אותן". על פי דבריו המחלוקת נובעת מתוך כך שבני אדם פשוטים אינם רגילים לגדל עורבים. ייתכן וזו גם כוונת בעל "תפארת ישראל" שכתב: "מאכל עורבין. ות"ק אוסר מדאין מצוי שם עורבין, דכשמצויין, מותר אף למי שאין לו מהן". קשה להניח שהמשנה עסקה במקום מיוחד שאין בו עורבים שהרי מין זה מוזכר בסוגיות רבות. ייתכן וכוונתו במשפט "מדאין מצוי שם עורבין" לכך שלא מצוי שיגדלו עורבים בבית.

השאלה האם נהגו לגדל עורבים כחיית מחמד נובעת, לענ"ד, בעיקר מתוך היחס השלילי הבסיסי לעורבים הקיים בתרבויות שונות. הם אינם אהודים, בלשון המעטה, בגלל קריאתם הצרודה, צבעם השחור והתנהגותם הכוללת נבירה באשפה ואכילת פריטי מזון דוחים כמו מזון נרקב ונבילות. קולו של העורב מהווה סמל לקול אדם שלא ניחן בכשרון זמרה. בחלק מהתרבויות, בכללם היהדות, העורבים מסמלים אכזריות ("אכזרי על אשתו ובניו כעורב"), רוע ("לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב אלא מפני שהוא מינו") מזל רע.

על מנת לדון בשאלה עלינו לחזור לימי יוון ורומי ולנסות להכיר את האווירה ששררה אז ביחס לגידול בעלי חיים באופן כללי. היוונים והרומאים בעת העתיקה היו נדיבים יותר מאשר העולם המודרני בהבעת חיבה לבעלי חיים. הם הכירו טוב יותר בעלי חיים כתוצאה ממגע ישיר איתם שהושפע מהיותם פוליתאיסטיים ומנהגיהם הדתיים. הספרות והאומנות של אותה תקופה מעידים שהיו מעט מאד מינים שלא הוקדשו לאלים או אלילות. מאחר והדת חדרה לחיים הקדומים באופן כה עמוק מובן מאד שבעלי חיים הוכנסו לבתים ובהדרגה אף נעשו נסיונות להפוך אפילו בעלי חיים מסוכנים לחיות מחמד ובני לוויה.

בין העופות שנשמרו בבתים ואומנו לחקות דיבור היו הזמיר, הזרזיר, עורב, עקעקים ותוכים. מפורסם הסיפור שכתב פליניוס על עורב של סנדלר רומאי שאולף לדבר בגיל צעיר ונהג לעוף כל בוקר לבמת העיר רומא (rosta) שפנתה לפורום ולברך את הקיסר טבריוס ואת בניו. לאחר מכן בירך את התושבים שחלפו על פניו. לבסוף העורב נהרג על ידי סנדלר שכן משום שלכלך כמה מהנעליים בחנותו. הרוצח נהרג על ידי תושבי העיר ואילו העורב זכה ללוויה והנצחה מלכותיים. אלסיפרון מספר על ספר שהחזיק עורבים מאולפים לשעשע את לקוחותיו. בחפירות ארכיאולוגיות במחנה צבא רומאי שנערכו בבריטניה נמצאו עצמות עורבים רבים. החוקרים שיערו שמדובר בעורבים ששימשו כחיות מחמד של החיילים.

מעניין מאד הוא פירושו של "העמק דבר" (בראשית ח' ז') המשתמש בעובדת היותו של העורב חיית מחמד. באופן זה הוא מסביר כיצד היה נח רשאי להוציא את היונה והעורב לפני הזמן שהרי הם נכנסו לתיבה במטרה "להחיות זרע". שאלה נוספת היא מדוע שלח עופות שאינם המעופפים הטובים ביותר? תשובתו היא שהיונה והעורב בהיותם חיות מחמד ("אלא בשביל שהיה נח לפני המבול כאחד מן השרים שמנהגם היה גם אז לגדל עורבים ויונים") נכנסו לתיבה במספר גדול יותר מאשר זוג בודד ונכללו בציווי "אתה וכל ביתך". היונה הצליחה במשימתה משום שהיא עפה למרחקים גדולים ואילו העורב רגיל לנוע קרוב למקום מושבו. פירוש זה עולה בקנה אחד עם הידוע לנו על התנהגותו של העורב.
 

ב. הלוף כמזון לעורבים

שאלה מעניינת המתבקשת מאליה היא כיצד העורבים מסוגלים לאכול צמח רעיל לאדם ולבהמה? מפרש רש"י (בבא מציעא, קיג ע"ב): "לוף - מין קטניות, שאינו ראוי חי אפילו לבהמה. לעורבין - כגון עשירים שמגדלין עורבין לגדולה". על פי דברי רש"י הלוף איננו ראוי למאכל בהמה ולכן עלינו להניח שלעורבים יש עמידות מיוחדת לרעלים שבלוף בניגוד לבעלי חיים אחרים. על מנת לאושש את השערה זו עלינו לקבוע מהו חלק הלוף הנאכל על ידי העורבים? לצורך זה אקדים עיון בדברי רש"י המפרש שהלוף הוא מין קטנית. פירוש זה תמוה לאור המקורות הרבים בספרות חז"ל (ראו להלן) המשווים בין הלוף, הבצל והשום שהרי האחרונים בוודאי אינם נחשבים לקטנית(3). ייתכן והמונח "קטניות" בפי רש"י רחב יותר מההגדרה הבוטנית וכולל גם מינים בעלי פרי המכיל גרגירים רבים כדוגמת הלוף (תמונה 2). הגדרה זו איננה מבוססת על קרבה טקסונומית אלא על מכנה משותף מיבני. רש"י התייחס לאשבול(4) הלוף שהענבות שלו מזכירות בצורתן וצבען קטניות כמו למשל עדשים(4). התפיסה המדגישה את ענבות הלוף ולא את הפקעת והעלים משתלבת טוב יותר בעובדה שהלוף נחשב למאכל עורבים משום שחלק זה בצמח מהווה מוקד משיכה עיקרי לעופות.

רש"י מתייחס לפירות הלוף גם במנחות (טו ע"ב) שם אומרת הגמרא: "הכי השתא, התם קנבוס ולוף אסרה תורה, (דתנן: היתה שדהו זרועה קנבוס ולוף - לא יהא זורע על גביהם, שהן עושות לשלש שנים), שאר זרעים מדרבנן הוא דאסירי וכו'". מפרש שם רש"י: "אסרה תורה - בכרם אין זרעם כלה שיש להם שרש. ל"א קנבוס ולוף אסרה תורה דכתיב כרמך כלאים, זרעים הדומין לכרם ובהנך תולין אשכולות כעין ענבים". בצד הפירוש המתייחס לעיקר הלוף כלומר לפקעת, שאינה כלה, רש"י מתייחס בפירושו השני למבנה פרי הלוף המזכיר בצורתו אשכול ענבים.

החלק הנאכל על ידי העורבים וציפורים אחרות הוא הענבות שגודלן מתאים למפתח המקור שלהן. יתר על כן, צבען האדום של הענבות הבשלות מהווה גירוי המושך בעיקר ציפורים המשמשות כמפיץ העיקרי של הלוף. מסקירת ספרות בוטנית וספרות העוסקת בגינון עולה שאכן ענבות הלוף נאכלות בתאווה על ידי ציפורים המעבירות את הזרעים במערכת העיכול שלהן אל מקומות עמידתן בחורש הים-תיכוני. אין בידי עדיין הסבר למנגנון הפיסיולוגי הגורם לעמידות הציפורים לרעלי הלוף אך גם כך עובדה מפתיעה זו מתאימה לנאמר במשנה(5) .
 

       
תמונה 1.  עורב אפור    תמונה 2.  לוף ארצישראלי - פירות

  

 


(1) פירוש: ושואלים: האי [זה] אור החמה שאסרנו לבדוק בו היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? אי נימא [אם תאמר] שהיה בחצר, האמר [הרי אמר כבר] רבא: חצר אינה צריכה בדיקה, מפני שהעורבין ושאר עופות בר מצויין שם, ובודאי אכלו את כל החמץ שבחצר. אלא תאמר שהיה הדבר באכסדרה (מרפסת פתוחה שיש לה גג) שאין העורבים נכנסים לשם.
(2) האבחנה בין העורבים בסוגיה בפסחים ובין העורבים שעליהם מדבר רשב"ג נובעת מכך שההלכה שנאמרה לגבי חמץ כללית ואינה נוגעת רק ל"עשירים המגדלים עורבים לגדולה".
(3) ח. י. קאהוט ב"ערוך השלם" (ערך "לוף") מציע ליישב את קושי זה בכך שההשוואה היא הלכתית בלבד. קשה לקבל את הצעתו משום שההלכות נובעות ממבנה הצמחים.
(4) אשבול הוא תפרחת שפרחיה יושבים על שזרה (ציר תפרחת) מעובה. על פי רוב עטופה תפרחת כזאת בעלה ירוק או צבעוני המכונה מתחל. גם התפרחת הנקבית של התירס מכונה בשם אשבול.
(5) גם אם לא תתקבל הצעתי לכך שמאכל העורבים הוא הענבות אלא הפקעת הרי שניתן להניח שהם עמידים גם לרעלים הנמצאים בה. 

 

רשימת מקורות:

 Lazenby, F. D, 1949, 'Greek and Roman Household Pets, The Classical Journal', 44 (4). pp. 245-252

 

  

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.




כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר