טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
ונפקא ערעיתא מן כותלא – צרעה
"... ואיבעית אימא: מאי אנדיפא? אפותא. וכי הא דההוא בר גליל דאיקלע לבבל, דאמרו ליה: קום דרוש לנו במעשה מרכבה. אמר להו: אדרוש לכו כדדרש רבי נחמיה לחבריה. ונפקא ערעיתא מן כותלא ומחתיה באנדיפי ומית" (שבת, פ ע"ב).
פירוש: ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: מאי [מהו] "אנדיפא" אפותא [המצח], ועליו היו טופלים סיד לא להשרת השערות, אלא רק להעדין ולרכך את העור, ולשם זה אפשר להשתמש בסיד סמיך. וראיה לשימוש לשון זה כי הא דההוא בר גלילא דאיקלע [כמו בן גליל אחד שהזדמן] לבבל, ואמרו ליה [לו]: קום [עמוד] ודרוש לנו בתורת הסוד הנקראת "מעשה מרכבה". אמר להו [להם]: אדרוש לכו [לכם] כפי שדרש ר' נחמיה לחבריה [לחבירו], ונפקא ערעיתא מן כותלא ומחתיה באנדיפי ומית [ויצאה צירעה מן הכותל ועקצה אותו במצחו ומת] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: צרעה מזרחית שם באנגלית: Oriental Hornet שם מדעי: Vespa orientalis
שם נרדף במקורות: זיבורא (הנקבה זיבורתא), ערעיתא שמות בשפות אחרות: ערבית - דבור
נושא מרכזי: הצרעה והסכנה הקיימת בה לאדם
הצרעה במקרא מזוהה באופן כמעט אחיד על ידי התרגומים וחלק מהמפרשים כחרק הנקרא גם בלשוננו צרעה. אנו פוגשים אותה כשליחת הקב"ה בעת כיבוש הארץ על ידי בני ישראל: "ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החוי את הכנעני ואת החתי מלפניך" (שמות, כ"ג כ"ח). "וגם את הצרעה ישלח ה' אלוקיך בם עד אבד הנשארים והנסתרים מפניך" (דברים, ז' כ'). אמנם בפסוקים מוזכרת הצרעה בלשון יחיד אך ניתן להניח שהכוונה להתקפה של נחילי צרעות.
השמות הארמיים של הצרעה
הערוך (ערך "אנדיפי") ורש"י בסוגייתנו מתרגמים את השם "ערעיתא" לצרעה. את תרגום שם זה אנו מוצאים בתרגומים הארמיים בכמה מקומות. את הפסוק בשמות (כג כ"ח) "וְשָׁלַחְתִּי אֶת־הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁ֗ה אֶת־הַחִוִּי אֶת־הַֽכְּנַעֲנִי וְאֶת־הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ" תירגם אונקלוס: "ואשלח ית ערעיתא קדמך ותתריך ית חואי ית כנענאי וית חתאי מן קדמך". באופן זה הוא תירגם גם בדברים (ז כ'): "וְגַם אֶת־הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה' אֱלֹהֶיךָ בָּם עַד־אֲבֹ֗ד הַנִּשְׁאָרים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶֽיךָ". ביהושע (כד י"ב) מתרגם יונתן "וָאֶשְׁלַ֤ח לִפְנֵיכֶם֙ אֶת־הַצִּרְעָ֔ה וַתְּגָ֤רֶשׁ אוֹתָם֙ מִפְּנֵיכֶ֔ם וכו'": "וּשְׁלָחִית קֳדָמֵיכוֹן יַת עַרְעִיתָא וְתָרְכֵית יַתְהוֹן מִן קֳדָמֵיכוֹן וכו'". סביר להניח שהשמות "ערעיתא" ו"צרעה" בעלי שורש משותף משום ש"צ" ו"ע" מתחלפות בין עברית וארמית ו"ערעיתא" היא למעשה "צרעיתא". הרד"ק (יהושע, פכ"ד י"ד) גרס באופן שונה: "ותרגום צרעה ארעיתא. ואמר למה נקרא שמה ארעיתא? שעומדת לקראת אדם ומכה בפניו כדמתרגמינן אשר קרך דארעך".
לצרעה שם ארמי נוסף "זיבורא" הקשור אף הוא לשם עברי שהוא "דבורה". לאור כך ש"ז" ו"ד" מתחלפות בין עברית וארמית הרי שכנראה מקורם של שני שמות אלו הוא בשם פרוטו-שמי משותף. בערבית נקראת הצרעה "זונבור" (زُنْبُور) או זנבאר (زنبار) שמות הדומים מאד לזיבורא. יחד עם זאת הצרעות נקראות בערבית גם בשם "דבור". למשל, הצרעה המזרחית נקראת בערבית "דבור אלבלח" (دبور البلح). לדבורה שם שונה לגמרי בערבית והיא נקראת נחלה (نحلة). צורת הנקבה של זיבורא היא זיבורתא כפי שמשתמע מהסיפור על הנס שהתרחש לרבי אלעזר בן פרטא (עבודה זרה, יז ע"ב): "... אייתו ליה תרי קיבורי, אמרו ליה: הי דשתיא והי דערבא? איתרחיש ליה ניסא, אתיא זיבוריתא אותיבא על דשתיא ואתאי זיבורא ויתיב על דערבא, אמר להו: האי דשתיא והאי דערבא"(1) (ראו עוד במאמר "איתרחיש ליה ניסא אתיא זיבוריתא אותיבא על דשתיא"). מפרש שם רש"י: "אתא זיבורא - זכר אותיבא על דערבא. ואתאי זיבורתא - נקבה אותיבא על דשתיא והבין שהוא נס הנעשה שהשתי מקבל ערב כנקבה המקבלת זכר".
למרות השורש המשותף לשמות דבורה וזיבורא נראה שמשמעותם בספרות חז"ל איננה זהה. הדבורה היא תמיד דבורת הדבש אך השם זיבורא עשוי להתייחס הן לצרעות והן לדבורים. על מנת לקבוע את המשמעות המדוייקת של השם יש לבדוק את ההקשר. דוגמה לכך שזיבורתא עשוייה להיות גם דבורה היא דברי רב נחמן בסוגייה במגילה (יד ע"ב): "לא יאה יהירותא לנשי, תרתי נשי יהירן הויין, וסניין שמייהו, חדא שמה זיבורתא, וחדא שמה כרכושתא"(2). מסתבר שהזיבורתא המוזכרת במדרש תהלים (בובר, מזמור א') גם היא דבורה שהרי היא מעניקה דבש: "אמר ר' תנחומא אומרים לה לזיברתא, לא מדובשך ולא מעוקציך"(3)). קביעה זו גוררת בעקבותיה את ההנחה שגם השם צרעה עשוי לשמש בשתי המשמעויות משום שמדרש זהה (תנחומא, ורשא, בלק סימן ו') מתייחס לצרעה: "א"ל לצרעה לא מדובשך ולא מעוקצך". אמנם ייתכן שהכוונה באמת לצרעה שהרי, על פי המקורות, גם היא מפיקה דבש (ראו במאמר "יכול אף דבש הגזין והצירעין"). מאידך גיסא באיזכורים אחרים בגמרא המתארים את ה"זיבורא" כמסוכנת מאד סביר יותר שהשם מתייחס לצרעה.
בארץ חיים מינים רבים של צרעות שרובן אינן מסוכנות לאדם. שלושה מבין המינים מטרידים מאד ובנחילים גדולים עלולים אף לסכן את חייו. שנים מבין המינים מסוכנים פחות והם פלכית שכיחה (Polistes dominulus) (תמונה 1) וצרעה גרמנית (Vespula germanica) (תמונות 2-3). מינים אלו קטנים יחסית ועקיצתם פחות מכאיבה. המין המסוכן ביותר הוא הצרעה המזרחית הגדולה הנפוצה גם היא (תמונה 4). צרעה זו הגדולה בצרעות החברותיות בישראל ואורך המלכה מגיע ל – 23-25 מ"מ. תפוצתה משתרעת גם בארצות הסמוכות לבבל ולכן ניתן להניח שהייתה מוכרת גם בבבל. על הסכנה בצרעה נרחיב בסעיף הבא.
הסכנה בצרעה על פי ספרות חז"ל
הסכנה שבנחיל צרעות
עיקר סכנתן של הצרעות הוא בהתנפלות של נחיל המונה עשרות ומאות פרטים. מוצאים אנו בברייתא בתענית (יד ע"א): "... והתניא: ושאר כל מיני פורענויות המתרגשות, כגון חיכוך, חגב, זבוב, וצירעה, ויתושין, ושילוח נחשים ועקרבים לא היו מתריעין אלא צועקין. מדצעקה בפה התרעה בשופרות!". על פי רש"י הסכנה היא בעקיצה: "צירעה - עוקצת את האדם". הברייתא מונה מיני בעלי חיים שהופעתם (אולי בנחילים גדולים) מהווה פורענות שיש להתפלל עליה(4). העובדה ש"חיכוך" מופיע בראש רשימת חרקים מצביעה על האפשרות שמדובר בגירוי עור הנגרם כתוצאה מעקיצת פרעושים או אולי קרציות ולא במחלת עור שמקורה בזיהום פטרייתי או בקטריאלי. גם שאר הפורעניות נובעות מהופעה של פרטים רבים ואילו פרטים בודדים כמעט ואינם גורמים לנזק. גם הצרעות מסוכנות בעיקר כאשר הן מתקיפות בהמוניהן אם כי ייתכן שבתנאים מסויימים גם צרעה בודדת תגרום למוות.
על הסכנה הנעוצה בהתקפה של נחילי צרעות או דבורים ניתן לשמוע מדי פעם גם בימינו. ראו למשל בדיווחים הבאים בעתונות:
"נחיל צרעות תקף שלושה נערים בעת שטיילו, השלושה הובאו במצב קשה לחדר מיון ילדים במרכז הרפואי זיו בצפת" לכתבה. "בן 35 הותקף על ידי נחיל דבורים ומת" – לכתבה המלאה.
התנפלות של נחילי צרעות היוותה איום חמור על הכנענים שגורשו מארץ ישראל. בימי קדם, כאשר עדיין לא היו נפוצים תחליפים מעשי ידי אדם, רוב קיני הצרעה המזרחית נבנו בחללים בתוך האדמה. בתנאים אלו בני אדם עלולים היו לדרוך לעיתים קרובות על הקינים ולגרום להתקפות של נחילי הצרעות. עקיצת הצרעות המזרחיות מכאיבה מאד וכאמור גם מסוכנת. בתקופות שבהן מספר הצרעות מתרבה מאד האוכלוסיה המקומית נאלצת לנטוש את האיזור. קיימת עדות לכך שתושבי פאסליס (Phaselis) בליקיה נאלצו לנטוש את ארצם בגלל מכת צרעות. להבדיל, רבים מהקוראים עשויים להזכר במקרים בהם נאלצו לעזוב במהירות מקום מנוחה, בעת טיול, לאחר שצרעות ניסו להשתתף אף הן בארוחה. ארוחה הכוללת מזון חלבוני, ובעיקר בשר, מהווה פיתוי שהצרעות לא מצליחות לעמוד בפניו.
ההצעה אותה העליתי לאופן בו גרמה הצרעה לגירוש הכנענים אינה עולה בקנה אחד עם המשתמע מפשט דברי הברייתא בסוטה (לו ע"א): "תנא: צרעה לא עברה עמהם. ולא? והא כתיב ושלחתי את הצרעה לפניך. אמר ר' שמעון בן לקיש: על שפת ירדן עמדה וזרקה בהן מרה, וסימתה עיניהן מלמעלה וסירסתן מלמטה, שנאמר: ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים, ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת וגו'. רב פפא אמר: שתי צרעות הואי, חדא דמשה וחדא דיהושע, דמשה לא עבר דיהושע עבר". דברים אלו אינם מתיישבים עם הידוע לנו על התנהגות הצרעה אך הם תומכים בזיהויה כבעל חיים בניגוד לזיהוי האבן עזרא (דברים, ז' כ') המפרש שצרעה היא שמה של מחלה.
הסכנה בצרעה בודדת
כאמור, עיקר סכנתן של הצרעות הוא בהתקפות של נחילים אך מסתבר שהן מסוכנות גם כאשר הן עוקצות כפרטים בודדים. בסוגייתנו (שבת, פ ע"ב) מסופר על מוות שנגרם מעקיצה על ידי פרט בודד: "... ונפקא ערעיתא מן כותלא ומחתיה באנדיפי ומית וכו'". אמנם לעיתים הביטוי "צרעה" עשוי להתייחס לנחיל צרעות אך מיקום העקיצה במצח, המתואר בסיפור, שולל את האפשרות שמדובר בפרטים רבים. דוגמה נוספת למוות שנגרם מעקיצת צרעה מובאת בגמרא במועד קטן (יז ע"א) שם מסופר על אחד מתלמידי החכמים שרב יהודה נידה: "... נפק כי קא בכי ואזיל, אתא זיבורא וטרקיה אאמתיה, ושכיב. עיילוהו למערתא דחסידי ולא קיבלוהו, עיילוהו למערתא דדייני וקיבלוהו"(5).
בסוגייה בעבודה זרה (יב ע"ב) הגמרא קובעת שאדם שבלע זיבורא בוודאי ימות אלא שעל מנת לעכב את מותו עד שיספיק לצוות את ביתו ישתה חומץ: "אמר רב אידי בר אבין: האי מאן דבלע זיבורא, מחייא לא חיי, מיהו לשקייה רביעתא דחלא שמגז, אפשר דחיי פורתא עד דמפקיד אביתיה"(6). השאלה העולה היא האם אכן וכיצד בליעת צרעה עלולה לגרום למוות? במדור "החיים" בתלמוד המבואר של הרב שטיינזלץ (עבודה זרה, י"ב ע"ב) מובאים שני הסברים ואביא את הדברים ככתבם:
"בלע זיבורא עקיצת הצרעה מכאיבה ביותר, ובניגוד לדבורה, צרעה יכולה לעקוץ פעמים אחדות. ארס הצרעה עלול להביא אנשים (במיוחד אלה שיש להם רגישות לכך) לסכנת חיים. בליעת צרעה מסוכנת משום שהיא נשארת בוושט ועוקצת במקום שיש בו כלי דם מרובים, דבר העלול גם לגרום להתנפחות ולחנק".
באופן דומה ניתן להסביר כיצד גרמה אכילת תאנה למוות ("תכך דשיראי, ואילא דעינבי, ופה דתאני").
בסוגיות אחרות מופיע ניסוח פחות החלטי לגבי הסכנה בעקיצת צרעה. בגמרא בעבודה זרה (כח ע"ב) נאמר: "אמר רב יהודה: זיבורא, ודחרזיה, סילוא, וסמטא, ודכאיב ליה עינא, ואתי עילויה אישתא, כולהו בי בני סכנתא"(7). מפרש רש"י: "זיבורא ודחרזיה סילוא וסימטא וכאב עינא ודאתי עלה אישתא כולהו בי בני סכנתא - מי שיש עליו אחת מאלה שנשכתו צרעה או שנתחב קוץ בבשרו דחרזיה לשון מחרוזות של דגים (ב"מ כא) סילוא קוץ או שיש עליו סימטא קלו"ג (מורסה (8)) ונכנס במרחץ באחת מכל אלה סכנתא היא". על פי דברי רב יהודה הסכנה בעקיצת הצרעה איננה מוחלטת אלא מוגבלת לבית המרחץ. בנוסף להסתייגות זו אנו מוצאים שלא כל הצרעות מסוכנות במידה שווה: "א"ר יהושע בן לוי: כל המזיקין נהרגין בשבת. מתיב רב יוסף: חמשה נהרגין בשבת ואלו הן, זבוב שבארץ מצרים, וצירעה שבנינוה, ועקרב שבחדייב, ונחש שבא"י, וכלב שוטה בכל מקום" (שבת קכא ע"ב). בהמשך הסוגייה מובאת דעתו של רב הונא: "דרב הונא חזייה לההוא גברא דקא קטיל זיבורא, אמר ליה: שלימתינהו לכולהו?"(9). משתמע מדבריו שדעתו לא היתה נוחה מהריגת הצרעה וכנראה סבר שאין בצרעה משום פיקוח נפש מיידי. בכך חלק על הסוברים שמותר להרוג בעלי חיים ארסיים בגלל החשש שמא יזיקו מאוחר יותר.
רמת הסכנה בצרעה בהשוואה לעקרב
הצרעה (בארמית זיבורא) מופיעה בסוגיות רבות בש"ס במקביל לעקרב אם כי נחשבת לפחות מסוכנת: "מאי רעות וצרות? אמר רב: רעות שנעשות צרות זו לזו כגון זיבורא ועקרבא" (חגיגה, ה ע"א). מפרש רש"י: "זיבורא ועקרבא - נקיט הכי, משום דאמרינן במסכת עבודה זרה בפרק אין מעמידין (כח, ע"ב) חמימי לעקרבא וקרירי לזיבורא, וחילופא סכנתא, הלכך, היכא דנכתיה זיבורא ועקרבא נעשות צרות זו לזו, דלית ליה תקנתא לא בקרירי דקשה לעקרב, ולא בחמימי דקשה לזיבורא". בסנהדרין (סה ע"א) אנו לומדים: "אמר אביי: הלכך האי מאן דצמיד זיבורא ועקרבא, אף על גב דקא מיכוין דלא ליזקו, אסור". לדעת אביי איסור "חובר חבר" הוא גם כאשר מצמיד צרעה ועקרב על מנת שיעקצו זה את זה ובכך למנוע נזק מהאדם. אם הם מסוגלים לעקוץ זה את זה כנראה שהזיבורא כאן איננה הדבורה הקטנה והחלשה בהרבה מהעקרב.
בסוגיה נוספת שני מינים אלו מתוארים כמסוכנים אם כי נראה שהסכנה בעקרב גדולה יותר משום שהוא גורם למוות לילד גדול יותר: "אמר אביי: אמרה לי אם, האי בר שית דטרקא ליה עקרבא ביומא דמישלם שית לא חיי, מאי אסותיה? מררתא דדיה חיורתא בשיכרא, נשפייה ונשקייה. האי בר שתא דטריק ליה זיבורא ביומא דמישלם שתא, לא חיי, מאי אסותיה? אצותא דדיקלא במיא, נשפייה ונשקייה"(10) (כתובות, נ ע"א). על הסכנה הגדולה יותר הנובעת מהעקרב אנו לומדים במשתמע במסכת שבת (קכא ע"ב): "מהו להרוג נחשים ועקרבים בשבת? אמר להו: צירעה אני הורג, נחש ועקרב לא כל שכן". מפרש שם רש"י: "צרעה אני הורג - בשבת, לכלות מזיקין, ואף על פי שאינה מועדת כאלו" (כנחש ועקרב). מקור נוסף ממנו ניתן להסיק שלארס העקרב השפעה חזקה יותר מהצרעה הוא בגמרא בשבת (קט ע"ב): "רבי חנינא אמר: מי רגלים בני ארבעים יום. ברזינא לזיבורא, רביעאה לעקרבא, פלגא ריבעא לגילויא, ריבעא אפילו לכשפים מעלו"(11). מפרש רש"י: "ברזינא לזיבורא - כוס קטן מאד, ושמו ברזינא, מאותן מי רגלים שותין למי שנשכתו צרעה, ומתרפא. רביעתא לעקרב - רביעית לוג למי שעקצו עקרב". מינון התרופה שהציע רבי חנינא לעקיצת צרעה נמוך משל עקרב משום שהשפעתו חלשה יותר.
במונחים של הרפואה המודרנית השימוש במי רגלים לתרופה נראה מוזר אך לפחות על פי האמור בגמרא (שבת, קי ע"א) הדבר קיים: "אמר ליה רבינא לרבא: מהו לשתות מי רגלים בשבת? אמר ליה: תנינא, כל המשקין שותה ומי רגלים לא שתו אינשי". ממהלך הסוגיה משתמע בבירור שהאיסור לשתות מי רגלים נובע מכך שהם אינם משקה בריאים אלא משמשים לתרופה בלבד.
להבדל ברמת המסוכנות בין צרעה ומזיקים אחרים יש משמעות הלכתית. למשל "שולחן ערוך הרב" (או"ח, סי' שט"ז י"ז-י"ח) מבחין בין בעלי חיים המזיקים לאדם (נחש ועקרב) לבין הגורמים לצער בלבד כמו הצרעה.
"... ואף להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה ואין מחללין שבת במלאכה גמורה של תורה בשביל היזק הגוף אלא בשביל סכנת נפשות, מכל מקום כאן כיון שאינו צדן כדרכו אלא מתעסק בהם שלא יוכלו להזיק שכופה עליהן כלי או מקיף עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו, לפיכך התירו לעשות כן אפילו ברמשים שאינן ממיתין כלל אלא שמזיקין בלבד. וכל זה ברמשים שדרכן להזיק ממש כגון נחשים ועקרבים אף במקומות שאינן ממיתין בנשיכתן על כל פנים הן מזיקין הגוף בנשיכתן וכן כל כיוצא בהן, אבל כל שאינו מזיק הגוף אלא שמצערו בלבד כגון צרעה וזבוב ויתושין ופרעושין וכיוצא בהן אסור לצודן וכו'".
 |
|
 |
תמונה 1. פלכית שכיחה על גבי קינה
צילם: Alvesgaspar |
|
תמונה 2. צרעה גרמנית - משייפת עץ לצורך בניית קן
צילם: pjt56 |
הרחבה
הצרעה כחרק קטלני
עקיצת הצרעה המזרחית נחשבת למכאיבה והמסוכנת ביותר מבין הדבוראים באיזורנו. מעיון בספרות המחקר הרפואית עולה שלעיתים יש בעקיצת צרעה סכנת חיים גם כאשר אין לאדם אלרגיה לארס הצרעה. התופעה נפוצה בעיקר אצל ילדים. מדברי אומנתו של אביי המובאים בגמרא בכתובות (לעיל) אנו לומדים על הסכנה המיוחדת לילדים הנעקצים על ידי עקרב וצרעה. משתמע מדבריה שעקיצת הצרעה מסוכנת פחות משום שהיא גורמת למוות רק לתינוקות בני שנה ולא לילדים בני 6 כפי שהדבר מתרחש בעקיצת עקרב. לארס הצרעה יש השפעה מזיקה במערכות שונות בגוף כמו התכווצות השרירים החלקים, התפרקות כדוריות דם, נמק בכלי דם, עליה ברמת הסוכר בדם, נזקים לכבד ועוד. תופעות אלו הודגמו באדם וביונקים אחרים. שתיית החומץ, שאותה הציעה אומתו של אביי עשוייה להועיל משום שהוא משנה את רמת החומציות בסביבת מקום העקיצה והיא מצידה משפיעה על המבנה המרחבי של הטוקסינים (מרכיבים רעילים) החלבוניים שבארס הצרעה.
הביולוגיה של הצרעה המזרחית
הצרעה המזרחית היא הגדולה בצרעות החברתיות של ישראל. מידות הגוף: אורך הפועלת כ - 20 מ"מ, אורך המלכה 23 - 25 מ"מ, אורך הזכר כ - 22 מ"מ. צבעה אדום-חום ולרוחב בטנה נמשכים 2 פסים צהובים. היא נפוצה בכל אזורי הארץ ותפוצתה משתרעת מאיזורי הים התיכון במערב, מזרח אפריקה, עד הודו במזרח.
הבוגרת ניזונה בעיקר במזון סוכרי כגון צוף פרחים ואילו הזחלים ניזונים בעיקר בבשר חרקים שהבוגרות טורפות. הן קורעות את הטרף לחתיכות ומאכילות בהן את הזחלים. דבורי דבש מהוות טרף קל לצרעה המזרחית. דבורת-הדבש הסורית, שהייתה נפוצה בעבר באופן טבעי בישראל, עמידה באופן יחסי להתקפות של הצרעה המזרחית; אך עם המעבר לשימוש בדבורי-דבש פחות תוקפניות ונוחות יותר לכוורנים, מתת-המין האיטלקי, הצרעה המזרחית גורמת לנזק גדול אף יותר לכוורות. נחילים של צרעות מזרחיות תוקפים כוורות רבות מדי קיץ, מחסלים את רוב הפועלות וחומסים את הזחלים והדבש שבחלות. מגדלי הדבורים משקיעים מאמצים רבים במלחמה בצרעה המזרחית הנחשבת למזיק העיקרי של הדבורים.
הגורמים האפשריים להדגשת סכנת הצרעה בספרות חז"ל
שאלה שקשה לתת עליה תשובה מספקת היא מדוע חכמים הקדישו תשומת לב רבה יחסית לסכנות הטמונות בצרעה ולא התייחסו אליה כמטרד בלבד כפי שמקובל היום?
1. ראשית יש לזכור שהאמצעים העומדים לרשות הרפואה המודרנית לטפל בעקיצות מצמצמים את הסכנה. מטבע הדברים תשומת הלב ניתנת לסכנות מוחשיות יותר ולכן אנו מזהירים את ילדינו לחצות בזהירות את הכביש ואיננו מזהירים אותם מפני צרעות.
2. אפשרות נוספת להסבר היא שאכן בתקופה שבה נאמרו הדברים רובה של האוכלוסייה היה רגיש לעקיצת צרעה בניגוד למצב הקיים היום שבו שכיחות הרגישים באוכלוסיה נמוך ביותר. ייתכן ובמשך כ – 1,500 שנה מאז חתימת התלמוד הברירה הטבעית גרמה לעליה בשכיחות הפרטים העמידים לעקיצה וירידה בשכיחות הרגישים. פרק זמן זה ארוך די הצורך בכדי לסלק מתוך האוכלוסיה גנים מזיקים. חשוב לזכור שהיום, בעקבות התפתחות הרפואה, הברירה הטבעית בקרב האדם איננה משמעותית משום שבאמצעות הרפואה גם נושאי גנים פגומים עשויים להמשיך ולחיות ואף להעמיד צאצאים. ניתן להניח, לדוגמה, ששכיחות נושאי הגן לציליאק בימינו גבוהה מאשר בדורות קודמים שבהם פגם זה לא היה מוכר ועדיין לא היו קיימות שיטות להתמודד איתו. הטענה אותה אני מעלה זקוקה כמובן לתימוכין אף לפחות ברמה התיאורטית אני מוצא אותה כאפשרית משום שבמחקרים שנעשו בבעלי חיים נמצא שדי בסלקציה בעוצמה נמוכה בכדי לגרום לשינויים דרמטיים בשכיחות גנים תוך מספר דורות מועט יחסית.
ייתכן ויש בהצעה זו תפיסה שונה מזו המקובלת, בדרך כלל, של המושג הידוע "השתנות הטבעים". במקום לטעון שמאז תקופתם של חז"ל חוקי טבע מסויימים השתנו אני מציע מנגנון המסביר את התפתחותה של תופעה חדשה תחת אותם חוקי טבע. המושג "השתנות הטבעים" הקלאסי עלול להיות בעייתי אם נאמץ את הגישה המדעית הטוענת "שההווה הוא מפתח להבנת העבר". על פי גישה זו חוקי הטבע הפועלים היום זהים לחוקי הטבע שהיו עם בריאת העולם (כמובן שעל פי אמונתנו בריאת העולם עצמה איננה נכללת ברצף זה). לפחות בדוגמה של הצרעה אין צורך להניח שהתחולל שינוי בחוקי הטבע אלא שחוקי הגנטיקה והברירה הטבעית הקיימים גם היום חוללו שינויים במהלך הדורות שאת תוצאתם אנחנו חווים היום (12).
3. שכיחות ארועי העקיצה בעבר היתה גבוהה בהרבה מאשר היום. הנחה זו סבירה אם נביא בחשבון שהעיור בימינו מגביל את תפוצת הצרעות לאיזורים פתוחים ושרוב אוכלוסיות האדם גרות במבנים מוגנים יותר בהשוואה לעבר. באיזורים שאינם כאלה (באוכלוסיות הגרות באיזורים כפריים ו/או במבנים מסורתיים, למשל באפריקה, או אפילו אנו עצמנו בעת יציאה לחיק הטבע) מספר המפגשים עם בעלי חיים מסוכנים בכלל ומספר העקיצות בפרט גבוה בהרבה. במקביל לכך שכיחות הצרעות היתה גבוהה יותר בגלל העדר אמצעי הדברה משוכללים כבימינו. הבטחת הקב"ה לעם ישראל לשלוח את הצרעה מצביעה על כך שהתופעה היתה קיימת ומוכרת והנס היה בתיזמונה במהלך כיבוש הארץ.
(1) פירוש: "... רצו לבדוק אם אכן הוא מומחה בדבר, אַיְיתוּ לֵיהּ תְּרֵי קִיבּוּרֵי [הביאו לו שתי פקעות של צמר], אָמְרוּ לֵיהּ [לו]: הֵי דְּשָׁתְיָא וְהֵי דְּעָרְבָא [איזו של שתי ואיזו של ערב]? שיש הבדל בין חוטי שתי וערב בעוביים ובחוזקם, ודבר זה יכולים המומחים להבחין בו מיד. אִיתְרְחֵישׁ לֵיהּ נִיסָא [התרחש לו נס], אָתְיָא זִיבּוּרִיתָא אוֹתִיבָא עַל דְּשָׁתְיָא וַאֲתַאי זִיבּוּרָא וִיתֵיב עַל דְּעָרְבָא [באה צירעה נקבה ישבה על פקעת השתי ובא צירעה זכר וישב על פקעת הערב], אָמַר לְהוּ [להם]: הַאי דְּשָׁתְיָא וְהַאי דְּעָרְבָא [זה של שתי וזה של ערב] שהבין שמראים לו משמים דבר זה, שחוט השתי הקבוע בנול הוא המקבל את הערב, כמו הנקבה שמקבלת זכר".
(2) פירוש: אגב הזכרת הנביאות אמר רב נחמן: לא יאה [יפה], לא מתאימה יהירותא לנשי [יהירות, גאוה, לנשים]. וראיה לדבר: תרתי נשי יהירן הויין וסניין שמייהו [שתי נשים גאוותניות היו והיו שמותיהן מכוערים]: חדא [אחת] שמה זיבורתא [דבורה], וחדא [ואחת] שמה כרכושתא [חולדה].
(3) המגיד מקוז'ניץ כתב בספרו "עבודת ישראל" (פרשת וישב): ".... וכמו שאומרים לדבורה לא מעוקציך ולא מדובשך וכו'".
(4) מהברייתא ניתן להסיק שהסכנה בצרעה איננה כה חמורה שהרי היא נכללת בין שאר הפורעניות שהיו "צועקין" עליהן אך לא "מתריעין".
(5) פירוש: נפק כי קא בכי ואזיל [יצא המנודה כשהוא בוכה והולך], אתא זיבורא וטרקיה אאמתיה ושכיב [באה צירעה ועקצה אותו באמתו, באבר, ומת]. כיון שהיה תלמיד חכם גדול עיילוהו למערתא דחסידי [הכניסוהו, לקוברו, למערה שבה קוברים את החסידים] ולא קיבלוהו, שעמד נחש בפתח המערה ולא נתן להכניסו, עיילוהו למערתא דדייני [הכניסו אותו למערה של דיינים] ושם קיבלוהו.
(6) פירוש: הַאי מַאן דְּבָלַע זִיבּוּרָא [מי שבולע צרעה] מִחְיָיא לָא חַיֵּי [לחיות לא יחיה], שהעקיצה תגרום למותו, אלא מִיהוּ לִשְׁקְיֵהּ רְבִיעִתָּא דְּחַלָּא שַׁמְגָּז [מכל מקום שישקו אותו רביעית של חומץ חריף], אֶפְשָׁר דְּחַיֵּי פּוּרְתָּא [שיחיה מעט] עַד דְּמַפְקִיד אַבֵּיתֵיהּ [שיצווה לביתו, למשפחתו] כל מה שהוא רוצה לומר בטרם ימות.
(7) פירוש: אָמַר רַב יְהוּדָה: זִיבּוּרָא [עקיצת דבורה], וּדְחַרְזֵיהּ סִילְוָא [ומי שנכנס בבשרו קוץ], וְסִמְטָא [ובועת מוגלה], וּדְכָאֵיב לֵיהּ עֵינָא [ומי שכואבת לו העין], וְאָתֵי עִילָּוֵיהּ אִישְׁתָּא [ומי שבאה עליו קדחת], כּוּלְּהוּ בֵּי בְּנֵי סַכַּנְתָּא [בכולם בית המרחץ הוא סכנה] וצריך להיזהר מכך.
(8) ד"ר מ. קטן, ב"אוצר לעזי רש"י".
(9) פירוש: וּפְלִיגָא [וחלוקה] אימרה זו על שיטת רַב הוּנָא. שרַב הוּנָא חַזְיֵיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא דְּקָא קָטֵיל זִיבּוּרָא [ראה אדם אחד שהוא הורג צרעה] בשבת. אָמַר לֵיהּ [לו]: שְׁלֵימְתִּינְהוּ לְכוּלְּהוּ [וכי השלמת, גמרת, להרוג את כל הצרעות כולן]? והרי שלא היתה דעתו נוחה ממנו.
(10) פירוש: אָמַר אַבַּיֵי, אָמְרָה לִי אֵם: הַאי בַּר שִׁית דְּטָרְקָא לֵיהּ עַקְרַבָּא בְּיוֹמָא דְּמִישְׁלַם שִׁית [ילד זה בן שש שעוקץ אותו עקרב ביום שהוא משלים שש שנים] לָא חַיֵּי [איננו חי]. מַאי אֲסוּתֵיהּ [מה רפואתו] מְרִרְתָּא [מרה] של דַּיָּה חִיוַּרְתָּא [לבנה] בְּשִׁיכְרָא [בתוך שיכר], נְשַׁפְיֵיהּ וְנַשְׁקְיֵיהּ [ישפשפוהו בזה וישקוהו] במשקה זה. ועוד אמרה לו: הַאי בַּר שַׁתָּא דְּטָרֵיק לֵיהּ זִיבּוּרָא בְּיוֹמָא דְּמִישְׁלַם שַׁתָּא [ילד זה בן שנה שעוקצת אותו צירעה ביום שמשלים שנה] לָא חַיֵּי [איננו חי]. מַאי אֲסוּתֵיהּ [מה רפואתו] אַצְוָתָא דְּדִיקְלָא בְּמַיָּא [סיב הדקל במים], נְשַׁפְיֵיהּ וְנַשְׁקְיֵיהּ [ישפשפנו בו וישקנו ממנו].
(11) פירוש: רבי חנינא אמר: מי רגלים בני (ששהו) ארבעים יום מועילים לכמה דברים: ברזינא [כוס קטנה מאד] מועילה לזיבורא [לנשיכת צירעה]. רביעאה [רביעית] מועילה לעקרבא [לעקיצת עקרב]. פלגא ריבעא ]חצי לוג] מועילה לגילויא [למי ששתה מים מגולים], ריבעא [לוג] אפילו לכשפים מעלו [מועילים].
(12) אין בכוונתי לומר באופן גורף שלכל שאלה קיימת תשובה מסוג זה אלא לומר שמלכתחילה עדיף להשקיע מאמץ על מנת לנסות הסברים שאינם מסתמכים על שינוים בחוקי הטבע.
תודתי לרבנים א. צ לונצר ומ. שפיגלמן על הערותיהם החשובות למאמר זה.
מקורות עיקריים:
מ. דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 195-196).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 3 (עמ' 341).
Neuman, M. G., Ishay, J. S., Eshchar, J. 1983. Hornet (Vespa orientalis) Venom Sac Extract Causes Hepatic Injurt in Cats. Comp. Biochem. Physiol. 74c (2): 469-472.
Schmidt, J.O., Yamane, S., Matsuura, M., Starr, C.K. 1986. Hornet venoms: lethalities and lethal capacities. Toxicon 24 (9): 950–4
לעיון נוסף:
ב"פורטל הדף היומי":
1. הטיפול בעקיצת צרעה ועקרב – "רעות שנעשות צרות זו לזו, כגון זיבורא ועקרבא" (חגיגה, ה ע"א).
2. הצרעות כטורף – "אתא זיבורי ואכלוה" (סנהדרין, קט ע"ב).
3. ההבחנה בין זכרים ונקבות בצרעות – "איתרחיש ליה ניסא אתיא זיבוריתא אותיבא על דשתיא" (עבודה זרה, יז ע"ב).
4. כיצד נופלת צרעה ליין? - "התיז את הצרעה בקנה" (עבודה זרה, ס ע"ב).
5. הצרעה כמקור לדבש - "יכול אף דבש הגזין והצירעין".
מצגת על הצרעה המזרחית שהוכנה על ידי חנוך פלסר משדה אליהו. לצפייה במצגת לחץ כאן.
הרב מ. הוכמן, 'צרעה או מלאך'
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
