טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

נוטל את הסדינין ומניח את הגלופקרין – כבש האליה

"תנו רבנן: אף על פי שאמרו אין טומנין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה, אם בא להוסיף מוסיף. כיצד הוא עושה? רבן שמעון בן גמליאל אומר: נוטל את הסדינין ומניח את הגלופקרין, או נוטל את הגלופקרין ומניח את הסדינין" (שבת, נא ע"א). 

פירוש: תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: אף על פי שאמרו חכמים שאין טומנין ביום השבת אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה, בכל זאת בשבת אם בא להוסיף על הדברים שהטמין בהם מבעוד יום מוסיף. כיצד הוא עושה? רבן שמעון בן גמליאל אומר: כגון שנוטל את הסדינין שכיסה בהם את הקדירה ומניח את הגלופקרין )שמיכות עבות), או אם חושש לחום יתר נוטל את הגלופקרין ומניח את הסדינין (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי:  כבש האליה    שם באנגלית:  Fat-tailed Sheep   שם מדעי:  Ovis orientalis platyura

שם נרדף במקורות: כבשה, כשב, איל, רחל, יובל, כר, אימר, דיכרין 


נושא מרכזי: מהם מאפייני צמר הכבשים ההופכות אותו למבודד יעיל?

לריכוז המאמרים שנכתבו על הכבש הקש/י כאן.
 

רבן שמעון בן גמליאל מציין את הגלופקרין כאמצעי השומר על חום הקדירה יותר מאשר סדינין. כתב רש"י: "גלופקרא - קו"ט ויש בו הבל יותר מן הסדינין, ונוטל את הגלופקרא בימות החמה אם ירא שמא יקדיח תבשילו מחמת רוב כיסוי". את המונח "הבל" אנו פוגשים בספרות חז"ל כמאפיין המבדיל בין שתי קבוצות חומרים בעלות מעמד שונה לעניין הטמנה בשבת. אומרת המשנה (שבת, פ"ד מ"א): "במה טומנין ובמה אין טומנין? אין טומנין לא בגפת ולא בזבל לא במלח ולא בסיד ולא בחול בין לחים בין יבשים, לא בתבן ולא בזגים ולא במוכים ולא בעשבים בזמן שהן לחים, אבל טומנין בהן כשהן יבשין. טומנין בכסות ובפירות בכנפי יונה ובנסורת של חרשים ובנעורת של פשתן דקה רבי יהודה אוסר בדקה ומתיר בגסה". מעיר רבא (שבת, לד ע"א): "מפני מה אמרו: אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה גזרה שמא ירתיח וכו'". מפרש רש"י (שבת, מז ע"ב): "במה טומנין - הבא לסלק קדירה מעל גבי כירה ולטומנה בדבר אחר, ואמרו חכמים אין טומנין בדבר המוסיף הבל אלא בדבר המעמיד הבל וכו'".

מוצאים אנו אם כן הבחנה בין חומרים "מוסיפים הבל" לבין חומרים "מעמידים הבל" שלשניהם תפקיד ב"חימום הקדרה" אלא שבאופן שונה. ניתן לשער שקבוצת החומרים המוסיפה הבל כוללת כאלה שמתקיימים בהם תהליכים אקסותרמיים כלומר פולטי חום. העובדה שחומרים אורגניים פולטים חום תוך כדי התפרקות ידועה היטב. כל מי שהתנסה בהפיכת פסולת מטבח לקומפוסט ראה את האדים העולים מתוך הערימה. ניתן לשער שגם בשאר החומרים האורגניים המנויים בהמשך המשנה מתקיים תהליך דומה משום שהם נאסרו רק בתנאי שהם לחים. החיידקים והפטריות הפעילים בתהליך פירוק החומרים האורגניים אינם פעילים בתנאי יובש. תהליך אקסותרמי נמרץ מתרחש גם כתוצאה ממגע של סיד ומים. ייתכן ודי בלחות של הקדרה כדי לעורר תגובה אקסותרמית. לגבי מלח וחול קשה לקבוע מהו הגורם המדוייק לשחרור חום מאחר ואנו לא יודעים באיזה סוג מלח ובאיזה חול מדובר.

החומרים בהם הותר לטמון הם חומרים ש"אינם מוסיפים הבל" אך יש בהם "הבל" כלומר אוויר חם. בשפה היומיומית אנו משתמשים במונח "חימום" ביחס לשמיכה או בגד רק באופן מושאל משום שאין הם מחממים אלא מבודדים כלומר שומרים על חום הגוף הטבעי ובכך גורמים לתחושת החום. על פי דברי רשב"ג הנחת הגלופקרין "מחממת" יותר מסדינין ואילו האחרונים "מקררים" משום שמאפשרים לחום הקדרה לעבור לסביבה. על ההבדל בין שני סוגי האריגים ביחס לתכונות הבידוד אנו לומדים גם בסוגיה בגיטין (ע ע"ב) העוסקת באופן קביעת שפיותו של אדם העומד למות: "נשתתק, ואמרו לו נכתוב גט לאשתך ... דבי רבי ישמעאל תנא: אומרים לו דברים של ימות החמה בימות הגשמים, ושל ימות הגשמים בימות החמה. מאי ניהו? אילימא גלופקרי וסדיני, ליחוש דלמא קורא אחדיה, אי נמי חמה אחדיה"(1). מפרש רש"י: "אומרים לו - כשבודקין אותו על לאו שואלין לו אם מבקש דברים הראוין לו בימות החמה ועכשיו ימות הגשמים. גלופקרין - קוט"א בלע"ז. וסדיני - אם יכסוהו בסדיני פשתן בימות הגשמים. דלמא קורא אחדיה - בימות החמה ואף על פי שמשיב הין על הגלופקרין לאו שוטה הוא".

לאחר שסקרנו את ההבדל בין "סדינין" ו"גלופקרין" ביחס לתרומתם לחמום\שמירת חום הקדרה נברר מהם. זיהוי ה"סדינין" די ברור מתוך איזכורם בסוגיות נוספות ובמיוחד מהסוגיה במסכת שבת (כה ע"ב): "... דאמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי, ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין, ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין, ודומה למלאך ה' צבאות, והיו תלמידיו מחבין ממנו כנפי כסותן, אמר להן: בני, לא כך שניתי לכם, סדין בציצית. בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין. והלכה כדברי בית הלל! וכו'". מפרש רש"י: "בסדינין המצוייצין - סדינים של פשתן, ובהן ציצית של תכלת, כלאים, אלא שמותר מן התורה, דדרשינן סמוכין: לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך (מנחות לט, א)". העובדה שהתפתחה מחלוקת סביב הטלת תכלת כלומר צמר (ראו במאמר "וטווה על יריכו תכלת לציציתו") על סדינים ברור שהם עשויים פשתן. הפשתן מתאים להכנת יריעות גדולות שניתן לצייר עליהן ולפרוס על דפנות סוכה כקישוט: "סככה כהלכתה, ועיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין, ותלה בה אגוזים אפרסקין שקדים ורמונים ופרכילי ענבים, ועטרות של שבלים, יינות שמנים וסלתות וכו'" (שבת, כב ע"א). במקורות נוספים אנו מוצאים "סדינין" כאשר מדובר בצורך ביריעה בעלת שטח רחב. בגמרא בעירובין (פו ע"ב): "פרסו? לכתחילה מי שרי? והא הכל מודים שאין עושין אהל עראי בשבת! אלא: מצאו סדינין פרוסין על העמודים, והביאו ספר תורה וקראו בו". "... מיתיבי: אין מכבדין בית המטות ביום טוב, ושל בית רבן גמליאל מכבדין. אמר רבי אליעזר בר צדוק: פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל, ולא היו מכבדין בית המטות ביום טוב, אלא מכבדין אותן מערב יום טוב, ופורסין עליהם סדינין. למחר, כשאורחים נכנסין מסלקין את הסדינין" (ביצה, כב ע"ב). אריגי פשתן אינם מבודדים יעילים ומשום כך חום הגוף עובר בקלות לסביבה דבר ההופך אותם למתיאימים לשימוש בבגדי קיץ (ראו עוד במאמר "אילימא גלופקרי וסדיני").

ה"גלופקרין" עומדים בניגוד ל"סדינין" כמעניקים חום רב יותר. ראשית יש להעיר שלשם זה גרסאות רבות שאותן ריכז ח. י. קאהוט ב"ערוך השלם" (ערך "גלפקר"). במשנה בכלים (פכ"ט מ"ב) נאמר: "... טלית אחד קלובקרין אחד חבור לטומאה ולהזייה וכו'" (כלים, פכ"ט מ"ב). רע"ב גורס "גלופקרין". הר"ש (שם) מזהה במפורש בין שתי הגירסאות: "גלובקרין - היינו גלופקרין דפ' השולח (דף לה א) ובפרק במה טומנין (דף נא א) וכו'". רב האי גאון פירש במשנה בכלים: "קלובקרין – פירוש איכא דאמרי גלופקרין. פירש בשאילתות בגד צמר עבה גושפקי בארמית והוא כסות של ימות הגשמים והוא של צמר עבה". באופן דומה אנו מוצאים בערוך (ערך "גלפקר") שפירש: "... כסות עבה של צמר והן הן גושפנקי וישנין תחתיהן בחורף ויש בהן ציציות כדי שיחממו האנשם". הרמב"ם בפיהמ"ש (שם) כתב: "קלובקרין, הבגד שיש לו בטנה ולובשים אותו בזמן החורף"(2).

לדעת קאהוט מקור המילה גלופקרין הוא ביוונית ומשמעותה היא "צמר עבה אשר ממלאין בו את המכסה וכסות כדי שיחמם האנשים". על פי פירושו השם מתייחס גם לחומר הגלם ולא רק לאריגים שמכינים ממנו. הוא מציע לגרוס בפירוש רש"י "קוטו"ן" (coton) במקום "קו"ט" (cotta) משום שמשמעות "קו"ט" היא גלימה באופן כללי ולא כסות צמר. הוא מוכיח שגלופקרין הם צמר ובגד צמר מהתוספתא בשבת (ליברמן, פ"ו הל' ד'): "הפוקק את החלון בסירה והקושר ברזל בכרעי המטה של חיה, והעורך לפניה שלחן, הרי זה מדרכי האמורי. אבל פוקקין את החלון בגלופקרין או בעמיר ונותנין לפניה ספל של מים וקושרין לה תרנגולת שתהא לה לצית ולא מדרכי האמרי וכו'". הוא מבין שניתן לפקוק חלון בעזרת צמר או אריג צמר עבה אך לא על ידי גלימה העשויה מאריג אחר.

שאלה שיש לתת עליה את הדעת מהם המאפיינים הגורמים לצמר לבודד טוב יותר מאשר פשתן? צמר הוא למעשה סיבים שמקורם שיער של בעלי חיים מבויתים ובעיקר כבשים. לרוב הסיבים של הכבשים המבויתות יש שני מאפיינים עיקריים המבדילים בינם ובין שיער או פשתן. א. הם מכוסים בקשקשים המסודרים בצורה המסייעת לבעל החיים לסלק מעליו זרעים ותרמילי צמחים הנאחזים בו בעת המעבר בין צמחים. ב. הסיבים מפותלים בצפיפות התלויה בזן הכבשה. בזן המרינו בעל הצמר העדין, למשל, יש עשרות פיתולים לכל ס"מ ואילו בצמר גס עשוי להיות פיתול אחד או שנים לכל ס"מ. לשני מאפיינים אלו יש השפעה רבה על אפשרויות הניצול של הצמר. הקשקשים והפיתולים מאפשרים לטוות את הסיבים לחוטים או להדקם בתעשיית הלבד מבלי שהם יחליקו וישתחררו זה מזה.

הקשקשים והפיתולים מגדילים את נפח הצמר על ידי לכידת חללי אוויר גדולים ואוויר זה תורם ליכולת הבידוד הטובה של הצמר. בקרב הבדואים, למשל, משמש הצמר לא רק להגנה מפני קור אלא גם למנוע חדירת אנרגיית חום לגוף. איכות הצמר נקבעת על פי מספר הפיתולים של הסיב. תכונה נוספת המבדילה בין זני הכבשים היא היחס בין כמות הצמר הנמצא בכסות גופם לבין זיפי הצמר המהווים את השכבה העליונה של הפרווה. ככל שהיחס בין הצמר לזיפים גבוה יותר כך חומר הגלם מבוקש יותר עבור טוויה ותעשיית הלבד.

לחללים הרבים בין סיבי הצמר יש תוצאה נוספת מלבד כושר בידוד מוגבר והיא היכולת הטובה לספוג נוזלים. מסיבה זו רחל המכוסה בצמר חשופה יותר לסכנת טביעה בעת מעבר בנהר: "תנא דבי ר' ישמעאל: כל הגוזז מנכסיו ועושה מהן צדקה ניצל מדינה של גיהנם; משל לשתי רחילות שהיו עוברות במים, אחת גזוזה ואחת אינה גזוזה, גזוזה עברה, ושאינה גזוזה לא עברה" (גיטין, ז ע"א). 
 

תמונה 1. אריג צמר         צילם: Teslar		תמונה 2. ממחטת פשתן          מקור:

(1) פירוש: דבי [בבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה]: אומרים לו בשאלה אם רוצה דברים של ימות החמה בימות הגשמים, ושל ימות הגשמים בימות החמה כדי לבדוק האם דעתו צלולה. ושואלים: מאי ניהו [מה הם] דברים אלה? אילימא [אם תאמר] ששואלים אותו אם הוא רוצה גלופקרי [מעיל חם] בימות החמה וכן סדיני [סדין דק] בימות הגשמים, והוא עונה שרוצה אין בזה הוכחה שאין הוא בר דעת, שיש לומר: ליחוש דלמא קורא אחדיה [נחשוש שמא קור אחז אותו] אף שהוא ימות החמה, אי נמי חמה אחדיה [גם כן חום תפס אותו] בימות הגשמים, ומה שמשיב כך אינו סימן שאינו מבין, אלא שמא הוא מרגיש קור וחום באותה שעה, אבל דעתו צלולה.
(2) אמנם המפרשים שציטטתי מציעים הסבר דומה אך בכל אחד מהם מופיע פרט או שנים ייחודיים. 

 

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך. לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.