טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו 

ולהנה כנפים ככנפי החסידה – חסידה 

 

"ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות, ורוח בכנפיהם, ולהנה כנפים ככנפי החסידה, ותשאנה האיפה בין השמים ובין הארץ, ואומר אל המלאך הדובר בי: אנה המה מוליכות את האיפה? ויאמר אלי: לבנות לה בית בארץ שנער. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל (קידושין, מט ע"ב).

שם עברי: חסידה לבנה   שם באנגלית: White stork   שם מדעי: Ciconia ciconia

שם נרדף במקורות: דיה לבנה, דיה חיורתא (בגמרא)   שמות בשפות אחרות: ערבית - לקלק


נושא מרכזי: ייחודן של כנפי החסידה וכיצד היא גומלת חסד עם חברותיה?


החסידה בסוגיה: החסידות מעופפות טובות ונודדות בעיקר בעזרת דאייה ללא תנועת כנפיים. שיטת תעופה זו חוסכת להן אנרגייה רבה ומבוססת על ניצול טרמיקות (זרמי אוויר חם העולים מהקרקע) לצורך התרוממות לגובה ולאחריה גלישה לטרמיקה הבאה. הדאייה דורשת משטח אווירודינמי גדול ואכן לחסידה כנפיים ארוכות ורחבות. בגלל צווארה ורגליה הארוכים גוף החסידה נראה קטן באופן יחסי. ייתכן ומבנה הכנפיים של החסידה ואופן התעופה שלה היו הרקע לפירוש "מצודת דוד" בזכריה (ה ט'): "ורוח וגו' - כאלו הרוח קשור בכנפיהן להוליכן מהר, וכנפיהן היו רחבות וארוכות ככנפי החסידה והן נשאו את האיפה עם האשה אשר בתוכה וכו'". הביטוי "הרוח קשור בכנפיהן" רומז אולי על דאיית החסידה הנראית כאילו הרוח היא הנושאת אותה בניגוד לעופות אחרים המעופפים בעזרת תנועות חתירה. החסידה הלבנה בולטת בנוף הארץ בגלל גודלה, שכיחותה הרבה בעונות הנדידה וצבעיה הבולטים בניגוד של שחור ולבן.

בסוגייתנו מובא הפסוק מזכריה (ה ט') המתאר את שתי הנשים בעלות כנפי החסידה כמסמלות את החנופה וגסות הרוח. רש"י מפרש שכנפי החסידה מסמלות את החנופה משום שמראות עצמן כחסידות. הכוונה לכך שלחסידה יש תדמית של עושה חסד ולכן מי שאינו מתנהג כמותה הוא מחניף. השאלה העולה מפירוש זה או ליתר דיוק כבר מדברי הגמרא בחולין (סג ע"א): "... למה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה" האם באמת החסידה עושה חסד עם חברותיה. לדעתו של מנחם דור מקור אימרה זו הוא בהתנהגות ההאכלה של החסידות. החסידות מאכילות את הגוזלים מספר שבועות לאחר הפריחה מהקן ולכן ניתן לראות בשדות חסידות מאכילות זו את זו. אמנם האכלה זו היא בין הורים וצאצאים אלא שלקראת הבגרות הצעירים נראים גדולים מהוריהם בגלל הצטברות מאגרי שומן ולכן מתקבל הרושם של צעיר המאכיל בוגר. האמונה שהצעירים מאכילים את הבוגרים הבוגרים (מוזכרת גם בכתבי אריסטו) גרמה לכך שביוון נקרא החוק שחייב את האזרחים לתמוך בהוריהם על שם החסידה. החסידה נקראת ביוונית Pelagros (שחור-לבן) ואילו החוק נקרא Pelagonia.

ההתייחסות למעשי ה"חסד" של החסידה היא דו-ערכית משום שהדגש הוא על "חברותיה" כלומר מעשי החסד הם רק כלפי חברותיה. למעשה היעד למעשי החסד מצומצם אף יותר משום שהם מכוונים אך ורק בין הורים וצאצאיהם.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

החסידה ואורחות חייה היו מוכרים היטב לאבותינו שהשתמשו בה כסמל לתכונות שונות ובעזרתן ניתן לקבוע במידה רבה של וודאות את זיהויה. מאידך גיסא תרגומי התורה ליוונית וללטינית מביאים זיהויים רבים לעוף זה, מה שמעיד על היעדר מסורת זיהוי בידם. בתרגום השבעים היא מזוהה כמעט בכל אזכור באופן שונה. בויקרא ותהילים (קד י"ז) היא מזוהה כאנפה וליתר דיוק כלבנית(1). בדברים (יד י"ח) היא מזוהה כשקנאי, בירמיהו מועתק השם Asida ללא פרשנות ובזכריה דוכיפת. בוולגטה אמנם מופיע השם היווני של החסידה Ciconia אך כזיהוי לעגור. גם כאן מתורגם השם חסידה באופנים שונים. בויקרא, בתהילים ובאיוב (לט י"ג) התרגום הוא אנפה, בדברים שקנאי, ובירמיהו וזכריה דיה.

בניגוד לתרגומים אלו, הרי שבתרגומים הארמיים קיימת מסורת זיהוי עקבית. את שמה של החסידה בפסוק: "ואת החסידה האנפה למינה ואת הדוכיפת ואת העטלף" (ויקרא, יא י"ט) מפרשים אונקלוס ותרגום יונתן "וחוריתא" כלומר "לבנה". את מסורת זו אנו מוצאים גם בגמרא בחולין (סג ע"א): "אמר רב יהודה: החסידה זו דיה לבנה. למה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה". השם "דיה" עשוי להצביע על כך שגם החסידה היא עוף דורס אך ייתכן גם שמדובר בשם עממי שאינו מעיד על שיוך סיסטמטי למשפחת הדורסים, אלא בא לאפיין את תכונותיה. כלומר, עוף בעל מוטת כנפיים מרשימה, שדרכו לדאות, ולעתים צד את טרפו כדרכם של הדורסים. שתי מגמות פרשניות אלה היוו למעשה את היסוד לשני הזיהויים העיקריים שהיו מקובלים מאוחר יותר בימי הביניים.

הרס"ג כרוב תרגומי המקרא הערביים של ימי הביניים תירגם חסידה ל"צקר" (صقر). הוראתו בערבית היא כל עוף דורס שניתן להשתמש בו ב"ספורט" הבזיארות ועל שמו נקראת כל משפחת הבזיים אלצקריאת. אם אכן זהו פירושו של השם עלינו להניח שאין הכוונה לבז המצוי, משום שהוא עוף יציב, אלא למינים הנודדים במשפחה. כיום נתייחד השם למין מסויים מסדרת דורסי היום – בז ציידים (Falco cherrug), שקיבל את שמו מכך שהוא משמש בבזיארות, אולם מין זה נדיר. מועמדים אפשריים הם מינים נפוצים יחסית כמו למשל הבז הנודד שהוא חורף וחולף מצוי למדי בארץ או בז עצים. דורס נוסף ששמו כולל את המילה "צקר" הוא עקב חורף ("צקר חוואם" صقر حوام) שגם הוא דורס נודד(2). זיהוי ה"חסידה" כעוף דורס אינו מתיישב עם התדמית החסודה שייחסו לחסידה בימי קדם וכנראה שזו הייתה כוונת ה"אבן עזרא" (ויקרא, יא י"ט) כשהתייחס לפירוש זה: "החסידה היא הנראית למועדים ידועים בשנה, וי"א שהיא מפזרת חסד, בדרך רחוקה". על פי פרשנות זו לא עולה יפה ההסבר לייחודן של כנפי החסידה במשל בזכריה שהרי כנפי ה"צקר" אינן גדולות במיוחד.

בידי רש"י הייתה מסורת זיהוי שונה והוא פירש במקום: החסידה - זו דיה לבנה ציגוני"ה (Ciconia ) ולמה נקרא שמה חסידה שעושה חסידות עם חברותיה במזונות"(3). רש"י משלב בפירושו את דברי הגמרא בחולין (סג ע"א): "... למה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה". בפירוש לתורה ובגמרא הוא מתאר את מעשה החסידות כקשור לחלוקת מזון. אבן עזרא בפרשת ויקרא: "החסידה - היא הנראית למועדים ידועים בשנה ויש אומרים שהיא מפזרת חסד בדרך רחוקה". אבן עזרא מתאר תכונה נוספת של החסידה הנלמדת מדברי ירמיהו לעם ישראל: "גם חסידה בשמים ידעה מועדיה, ותר וסוס ועגור שמרו עת באנה ועמי לא ידעו את משפט ה'" (ירמיהו, ח ז'). החסידה מגיעה לארץ ישראל במועדים קבועים כשאר העופות הנודדים המוזכרים בפסוק אלא שבניגוד לתור והסיס המקייצים והעגור החורף בארץ, החסידה הלבנה בעיקר חולפת. מתצפיות שנערכו במשך שנים רבות עולה שאכן מועדי הנדידה וההגעה של העופות הנודדים קבועים למדי ומשתרעים על פני ימים בודדים באביב ובסתיו. מסלולי הנדידה של העופות בכלל והחסידות בפרט קבועים למדי אם כי אינם זהים בנדידת הסתיו והאביב. מסלול נדידת הסתיו של החסידות מרוכז בעיקר במזרח הארץ במקביל לשבר הסורי אפריקאי ואילו נדידת האביב מתפרשת גם לכיוון מישור החוף (ראו בתמונה 6). ייתכן וירמיהו דקדק בדבריו כאשר אמר "גם חסידה בשמים ידעה מועדיה" בלשון רבים כלומר שני מועדים שהם נדידת הסתיו והאביב. ירמיהו תושב ענתות (במזרח ארץ ישראל) הכיר את שני מסלולי הנדידה שבהם דאו מאות אלפי חסידות ואילו תושבי מישור החוף יכלו לצפות רק בנדידת האביב.

רש"י (שם) מוסיף טעם לנדידה: "חסידה - ציגוניא"ה בלעז. מועדיה - עת עברם אל איי הים מפני הצנה ועת שובם". הרד"ק (שם) מפרט יותר: 

"... ועוד זכר חסידה, וזכר בשמים, לפי שהיא מקננת בישוב במגדלים הגבוהים. ומדבר בעצים הגבוהים, כמו שאמר חסידה ברושים ביתה. לפיכך אמר בשמים שהוא גובה האויר, כמו שאמר גדולות ובצורות בשמים, דרך נשר בשמים. והחסידה מנהגה לשכון בימי הקור והחורף במקום אחד ובימי הקיץ והחום במקום אחר, וזהו מועדים שאמר, ולא תשנה מנהגה וכו'".  

דברי הרד"ק מדוייקים מאד משום שהחסידה, אכן, מקננת במגדלים. באירופה היא מקננת על מגדלים מסוגים שונים ועל עצים גבוהים. גם הזוגות המעטים המקננים ברמת הגולן בוחרים לבנות את קינם על מגדלים (ראו בתמונה 3). ל. לוויזון ציין את ההבדל בין אירופה ל"ארצות המזרח" כתשובה לקושי לכאורה בכך שבארץ מושבו החסידות קיננו בעיקר על מגדלים מסוגים שונים ולא על "ברושים"(4).

מהפסוק בתהילים (קד י"ז) "אשר שם צפרים יקננו חסידה ברושים ביתה" אנו לומדים פרט נוסף על החסידה: קינה גדול וקבוע משנה לשנה. כל שנה בני הזוג משפצים את הקן ומוסיפים חומר קינון נוסף ולכן מקום הטלה זה נקרא "בית" ולא רק "קן" כבשאר הציפורים(5). החסידות חוזרות במועד קבוע לאותו הקן שנה לאחר שנה כאשר הזכר מקדים ומגיע ראשון. כאשר גם הנקבה מגיעה מתחילים בני הזוג בתקשורת קולית בעזרת נקישות מקור הנשמעות כשם הערבי של החסידה – לקלק (תמונה 4). מחקרים מצביעים על כך שבני הזוג מקיימים בדרך כלל קשר מונוגמי קבוע(6) (7). באחד המחקרים נמצא ש – 88% מהזוגות גילו נאמנות למקום הקן וב – 83% התקיימה נאמנות זוגית(8). התנהגויות אלו גרמו לצפייה של בעלי הבתים באירופה ואסיה לקראת חזרתה של החסידה מתוך תחושה שהיא מביאה מזל טוב.

המלבי"ם בפירושו לספר ירמיהו מבחין בין שני מנגנוני נדידה: נדידה המתחשבת בתנאים הסביבתיים המשתנים לעומת נדידה בזמנים קבועים ללא שום גמישות. "ידעה מועדיה, שמרו את עת באנה - מבואר אצלי שיש הבדל בין עת ובין מועד. עת, מציין עת הטבעית, ומועד מציין הזמן ההסכמי או הדתיי המיועד ונזמן לאיזה דבר, והתור וסיס ועגור שהם עופות נוסעים ישובו תמיד בזמן הטבעי בר"ח ניסן. הגם שעדיין מיועד להיות עת קרה, ועז"א ששמרו עת בואנה ולא ישנוה. אבל החסידה תאחר או תקדים העת, כי תדע המועד שאם האביב מתאחר ועתיד להיות קור תתאחר מלשוב ואם יקדים האביב תקדים לשוב כנודע, ולזה צריך ידיעה כמ"ש ידעה מועדיה. וכן במשפטי ה' יש עת קבועה, וגם יש מועד וכו'". מעניין יהיה לבדוק האם אכן מועד ההגעה של החסידה נתון לשינויי מזג אוויר. 
 

תמונה 1. חסידה        צילם: מאור קינסבורסקי  - נוב		תמונה 2. חסידה - ניתן לראות את טבעת הסימון על הרגל צילם: מאור קינסבורסקי  - נוב
תמונה 3. חסידה – קינון במושב נוב ברמה"ג צילם: דוד כהן – מושב הזורעים		תמונה 4. חסידה - מצג חיזור מלווה בנקישות מקור צילם: מאור קינסבורסקי - נוב

   

תמונה 5. צילם: משה חובב		תמונה 6.  צירי נדידת החסידות בארץ ישראל

  

הרחבה

החסידה שייכת למשפחת החסידתיים הנכללת בסדרת החסידאים. בני הסדרה הם בדרך כלל עופות בצה או גדות נחלים. כהתאמה לבית גידולם הם בעלי רגליים גבוהות ו – 4 אצבעות ארוכות המגדילות את שטח המגע עם הבוץ. למעט מהמינים יש קרומי איחוי חלקיים בין האצבע האמצעית והחיצונית. הגדלת שטח המגע מונעת את שקיעתם בתוך הבוץ. החסידאים ניכרים בצווארם הארוך ומקורם הארוך והישר המאפשר להם לצוד בתוך המים.(9) החסידה ניזונה ממגוון גדול של בעלי החיים אותם היא לוכדת בגופי המים בהם היא שוהה, בסביבתם הקרובה ובשדות מושקים. היא ניזונה מדגים, דו-חיים, זוחלים, יונקים קטנים ואף חסרי חוליות.
 

שאלת כשרות החסידה (Ciconia)

אמנם ה"חסידה" מנויה בתורה בין העופות הטמאים אך מסתבר שכשרות ה – Ciconia הייתה נתונה למחלוקת הפוסקים. בשו"ת הרא"ש כלל כ' סימן כ' מובאת מחלוקת זו שכנראה שיקפה הבדלי מסורת:

"ששאלת: על החסידה. כבר השבתיך על שאלתך, ולא בא אדם בשביל השאלה, והנני משיב לך שנית. דע, כי בארצנו, ובספרד, אין אוכלין עוף המקנן על הבתים, ואומרים שהוא מעש' אפרוחים ומאכלו צפרדעים, ולועזין קורין אותו סיגוניא ואנו קורין לו חסידה; כך אנו מקובלין בארצנו. ומה נעשה למקומות שאוכלין אותו, הם יאמרו לך: עוף טהור נאכל במסורת, ואנו מקובלין שהוא טהור. אבל טוב לחקור אחר קבלתם, שמא אדם אחד סמך על חכמתו ובדק בסימניו והכשירו, ואין לסמוך על זה, כי שמא דורס הוא. ועוד, כי יש תשע עשרה מיני עופות טמאים שיש לכל אחד ג' סימני טהרה, ושני מיני עופות טמאים שיש לכל אחד ב' סימני טהרה; הילכך אין לסמוך על עופות על בדיקת סימני טהרה. וכן מצינו בחכמי התלמוד (חולין סב:), שהיו אוכלין עוף והיו סבורין שהוא טהור, כי מצאו לו סימני טהרה, ואחר כך אסרוהו; וכל שכן בדורות הללו, שאין לסמוך על בדיקת עופות. ודע, כי אני לא הייתי אוכל על פי המסורת שלהם, כי אני מחזיק את המסורת שלנו, וקבלת אבותינו ז"ל חכמי אשכנז, שהיתה התורה ירושה להם מאבותיהם מימות החרבן. וכן קבלת אבותינו רבותינו בצרפת, יותר מקבלת בני הארץ הזאת. והא דאמרינן (שם /חולין/ סג:): עוף טהור נאכל במסורת, היינו בעוף שאין אדם מכיר אותו, ואם יבא למקום שאוכלין אותו ויאמרו לו: מקובלין אנו שהוא טהור, יסמוך עליהם ויאכל עמהם. אבל בעוף המקובל מחכמי ישראל שהוא טמא, לא יאכלנו על פי מסורת אחרים, הפחותים מהם".
 

רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה, נתיב טו חלק ה') הכשיר את החסידה:

"... ולפי' זה הסיגואינא המקננת בבתים הגבוהים היא טהורה שיש לה כל סימני טהרה כמו אווז ממש וגם כף רגלה רחב כמו אווז וידוע שאינה דורסת וקבלתי שהיא עוף טהור, וראיתי כמה מקומות שנוהגין בו התר ויש מקומו' שנוהגין בה איסור שסוברי' שהיא חסידה הכתובה בתורה. ואין זה טעם כי גם עורב שלנו שאנו קורין אותו עורב אין בו סימנים שאמרו חז"ל בעורב הכתוב בתורה שנראה מן ההלכה שאין לו זפק וזה שלנו יש לו זפק וכן נשר שקורין אגילא יש לה אצבע יתירה ולפי חז"ל נשר הכתוב בתורה אין לו שום סימן טהרה וכן עוף שיש לו לסתות כמו אדם אנו סוברין שהוא קדיא וקיפופא הכתוב בתורה ואנו מוצאין לו אצבע יתירה ולא סימן טהרה אחר ולפי סוגית הגמ' נראה דכ"א עופות טמאים יש להם כל ג' סימני טהרה. וכן נץ שאנו קורין אשפרויר או גוילאן אין לו כי אם אצבע יתירה ולא סימן אחר ועל כן אין לנו לסמוך על השמות שאין אנו בקיאין בשם העופות".

תימוכין לסברתם של הטוענים שעוף זה טהור ניתן לקבל מממצאי ניתוח שנערך בחסידה לבנה באוניברסיטת בר-אילן ובו התברר שאמנם אין לחסידה זפק מובהק, אך קורקבנה נקלף ביד ויש לה אצבע יתרה. ייתכן והמחלוקת לגבי כשרות החסידה נובעת מהמחלוקת לגבי זיהויה. המתירים את אכילת ה - Ciconia זיהו את ה"חסידה" על פי שיטת הרס"ג ואם כן היא אינה Ciconia. לאור כך שהייתה בידם של פוסקים אלו מסורת שמותר לאכול עוף זה לא הייתה מניעה לאוכלה. מסורת כזו הייתה על פי ההשערה בידי חלק מספרד המוסלמית. לעומת זאת פוסקי צרפת, אשכנז וחלק מאנשי ספרד ראו ב - Ciconia עוף טמא, בעקבות זיהויו של רש"י את ה"חסידה" עם עוף זה. הלכה למעשה בימינו שהתקבלה על רוב הפוסקים האשכנזים והספרדים היא שה"חסידה" היא ה - Ciconia ולכן היא אסורה. לא ידועה מסורת אכילה של Ciconia במהלך שבע מאות השנים האחרונות, מאז ימי רבנו ירוחם ועד ימינו. 

 

---

(1) הלבניות הן אחד מהסוגים במשפחת האנפיתיים. זיהוי זה עולה בקנה אחד עם הזיהוי בתרגומים הארמיים של החסידה כ"חוריתא".
(2) ייתכן שהשם "דיה" קשור לאופן התעופה של הדורסים (וגם החסידה) המתבצעת בעיקר בעזרת דאייה.
(3) באופן זהה פירש גם בירמיהו (ח ז'): "חסידה - ציגוניא"ה" לעומת זאת בספר זכריה (ה ט') פירש: "החסידה - דייה לבנה וולטויא"ר בלע"ז". לעז זה הוא כנראה שיבוש משום ש – woltoir הוא אחד ממיני הנשרים (עזנייה או נשר מקראי).
(4) בשמות רבה (וילנא, תרומה, פרשה ל"ה) מובא מדרש המעורר קושי לזיהוי ה"חסידה": "א"ר שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן כ"ד מיני ארזים הם ואין לך משובח מכולן אלא שבעה שנאמר (ישעיה מא) אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן וגו', ולמה נגנזו שצפה הקדוש ברוך הוא שהן עתידין לעשות בהן מלאכת המשכן במקום שהשכינה עתידה לשכון שנאמר (תהלים קד) אשר שם צפרים יקננו, וכי תעלה על דעתך ששם צפרים היו מקננות, אלא הצפרים שהיה כהן שוחט ומקריב בבהמ"ק, ומהו חסידה ברושים ביתה, וכי חסידה בארזים ביתה, ומהו חסידה זה כהן גדול שנא' (דברים לג) תומיך ואוריך לאיש חסידך". שאלת המדרש איננה ברורה שהרי החסידה מקננת על גבי עצים גבוהים הנקראים בלשון חז"ל ארזים. קשה להניח שבעל המדרש הכיר רק את התנהגות החסידה באירופה.
(5) כאמור, החסידה היא עוף נודד אך כנראה לעתים מקננת גם בארץ דבר שהצדיק את השימוש במונח "בית" בפסוק בתהילים.

(7) המלבי"ם (זכריה, ה ט') התייחס למבנה הזוג באופן שהיה מקובל בזמנו: "... שהחסידה הגם שהיא עוף טמא מראית את עצמה כעושה חסד, כמ"ש חז"ל למה נקרא שמה חסידה שעושה חסד עם חברותיה, וכן ישמרו מן הניאוף, כמ"ש הטבעים שעופות אלה יעשו משפט במנאפים וכו'". ה"משפט במנאפים" אפשרי לאור כך שלמרות קיומו של קשר קבוע נמצא שיעור גבוה יחסית של אבהות מחוץ לזוג (ראו במקור המצ"ב). ה"משפט" הוא אולי עימותים בין בעלי הקן לפולשים.

(9) "הוא שטרא דהוה חתים עליה רבא ורב אחא בר אדא. אתא לקמיה דרבא, אמר ליה: דין חתימות ידא דידי היא, מיהו קמיה דרב אחא בר אדא לא חתימי לי מעולם. כפתיה ואודי. א"ל: בשלמא דידי זייפת, אלא דרב אחא בר אדא דרתית ידיה היכי עבדת? אמר אנחי ידאי אמצרא, ואמרי לה קם אזרנוקא וכתב" (בבא בתרא, קס"ז ע"א). מפרש רש"י: "אזרנוקא - סגויזצ"א בלע"ז שבו דולין מים מן הבור". ד"ר משה קטן בספרו "אוצר לעזי רש"י" מפרש את המילה "סגויזצא" כ"ציקוניה" כלומר חסידה. לדעתו הכוונה למתקן שאיבה שאחד מחלקיו היה בצורת מקור החסידה.

 

רשימת מקורות:

אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 6, עמ' 76-80.
מ. דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד, עמ' 115-116.
ל. לוויזון, Die Zoologie des Talmuds , פרנקפורט א"מ 1858, עמ' 171-172.
ז. עמר, מסורת העוף, תל אביב תשס"ד, עמ' 302-306.

 

לעיון נוסף: 

הרחבה בזיהוי החסידה בספרות הערבית של ימי הביניים: ז. עמר, מסורת העוף, תל אביב תשס"ד, עמ' 302-306.

 
פורטל הדף היומי:

מרת החסידה כתרופה לעקיצת עקרב: "מררתא דדיה חיורתא בשיכרא".

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן    © כל הזכויות שמורות

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)