טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
אתיא מאליה דאמר רחמנא חלבו האליה תמימה – כבש האליה
"רב נחמן בר יצחק אמר אתיא מאליה דאמר רחמנא חלבו האליה תמימה. וליחוש שמא נפסקה חוט השדרה? אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא. וכי תימא דמתתאי פסיק לה? לעומת העצה אמר רחמנא מקום שהכליות יועצות" (חולין יא ע"א).
פירוש: רב נחמן בר יצחק אמר: אתיא [באה, נלמדת] הלכה זו שהולכים אחר הרוב מדין אליה (הזנב) של כבש השלמים, דאמר רחמנא [שאמרה התורה] שצריך להקריב את "חלבו האליה תמימה" (ויקרא ג, ט) כלומר, כשהיא שלמה, שאסור לחתוך אותה; ולכאורה ליחוש [נחשוש] שמא קודם השחיטה נפסקה (נחתכה) חוט השדרה בחלקו המצוי באליה, ומקריבים טריפה! אלא לאו [האם אין זה] משום דאמרינן זיל בתר רובא [שאומרים אנו לך אחר הרוב], ורוב בהמות אינן טריפה? וכי תימא דמתתאי פסיק לה [ואם תאמר שמלמטה הוא חותך אותה], את האליה, במקום שאם נפסק חוט השדרה אינו עושה טריפה — הלוא "לעומת העצה יסירנה" (שם) אמר רחמנא [אמרה התורה] ביחס לאליה, והוא מקום שהכליות יועצות, ואם נפסק שם חוט השדרה הריהו עושה טריפה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: כבש האליה שם באנגלית: Fat-tailed Sheep שם מדעי: Ovis orientalis platyura
שם נרדף במקורות: כבשה, כשב, איל, רחל, יובל, כר, אימר, דיכרין
נושא מרכזי: מהו גזע הכבשים המתואר במקורות?
לריכוז המאמרים שנכתבו על הכבש הקש/י כאן.
ממקורות רבים במקרא וספרות חז"ל אנו לומדים שגזע הכבשים שהיה נפוץ בתקופות אלו היה גזע בעל אליה. אליית הכבשים הייתה חלק מהאימורים בכמה מהקרבנות. לגבי שלמים למשל נאמר: "וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַה' חֶלְבּוֹ, הָאַלְיָה תְמִימָה לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה, וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב" (ויקרא, ג ט'). האליה היתה כנראה חלק מובחר בסעודה כפי שעולה מדבריו של שמואל אל הטבח(1): "ויאמר שמואל לטבח תנה את המנה אשר נתתי לך אשר אליך ... וירם הטבח את השוק ואת וְהֶעָלֶיהָ וישם לפני שאול" (שמואל א, ט כ"ג-כ"ד). בספרות חז"ל מוזכרת האליה פעמים רבות ואת חלקן ניתן למצוא במאמר "כבשה עדיפא שכן נתרבתה באליה".
כבשי אליה הם טיפוס של כבשים מבוייתים המאופיינים בזנבות וחלקים אחוריים מפותחים. גזעי כבש האליה מרכיבים כרבע מאוכלוסיות הכבשים בעולם. הם נפוצים בחלקים הצפוניים של אפריקה, סומליה, המזרח התיכון, פקיסטן, אפגניסטן, אירן, צפון הודו, מרכז אסיה ומערב סין. קיימים שני מופעים כלליים של כבשי אליה: כבש אליה בעל זנב רחב וכבש אליה בעל זנב ארוך. רוב הגזעים הם בעל זנב רחב שבו השומן נאגר בצברים בחלקים האחוריים של הכבש משני צידי הזנב לאורך חוליות 3-5 (תמונה 1). בכבשים בעלי הזנב הארוך (תמונות 2-4) השומן נאגר בזנב עצמו העשוי להגיע לאורך רב ולהגרר על הקרקע. זנב מסוג זה עלול להפריע או אף למנוע הזדווגות (תמונות 5-6).
הדיון שהתפתח בסוגיה סביב דברי רב נחמן בר יצחק כולל שני תחומים הלכתיים בעלי נקודת השקה הנובעת מתיחום דומה של עמוד השדרה בבהמה. הכוונה לקביעת קטע השדרה שקיים בו דין טרפות ובמקביל גם מקום חיתוך האליה לצורך הקרבתה כחלק מהאימורים. ייתכן שיש בדיון גם רמז לכך שכבש האליה במקורות הוא גזע בעל זנב ארוך בדומה לגזע האוואסי. על פי דברי הגמרא חיתוך האליה נעשה "לעומת העצה ... מקום שהכליות יועצות". אם נניח שהשם "עצם העצה" הנוכחי מבטא מסורת קדומה הרי שנוכל להשתמש בעצם זו כנקודת ציון למקום הפרדת האליה (תמונה 7). הכליות אכן ממוקמות בסמוך לעצם העצה אם כי מעט לאחור לכיוון חוליות המתניים. מקום זה הוא גם גבול חלק השדרה עליו חלים דיני טרפה כמשתמע מתשובת הגמרא "וכי תימא דמתתאי פסיק לה? לעומת העצה אמר רחמנא וכו'". בנושא זה עסק הרב א. בן דוד בספרו "שיחת חולין" ואצטט את דבריו (עמוד קס"ח):
"... לאחר כל החוליות הללו (18 חוליות הגוף) עומדת עצם הקליבוסת, הקרויה גם עצם הפרשות או עצם העצה, ומראיה כעין חוליות מספר מחוברות זו לזו כמקשה אחת, ועד לאיזור זה מגיע דין טרפות חוט השדרה (כמבואר בסוגיא), אך אמנם החוט עצמו ממשיך עד קצה חוליות הזנב בעודו נהיה דק יותר ויותר" (ראו בתמונה 7).
הביטוי "מתתאי פסיק לה" רומז על כך שכבש האליה עליו מדברת הגמרא הוא בעל זנב בינוני או ארוך בדומה לגזע האוואסי ולכן ניתן לקצוץ אותו למטה יחסית לגב הכבש. בגזעים בעלי הזנב הקצר עיקר האליה מרוכזת בהמשך לקו הגב ומעט מתחתיו כך שהביטוי "מתתאי" לא ברור לגמרי. ניתן אולי להסביר שלמטה הכוונה לחלק השדרה המרוחק יותר ביחס לראש משאר השדרה וכולל את החוליות לאחר עצם העצה. בתמונה 8 מוצג שלד של כבש בעל זנב קצר והכיתוב מציין את המיקום האפשרי של קציצת האליה "מתתאי" (כלומר למטה).
 |
|
 |
|
תמונה 1. כבשי אליה קצרי זנב צילם: Erector |
|
תמונה 2. כבש אליה באפגניסטן צילם: Davric |
 |
|
.jpg) |
|
תמונה 3. טלה – מתוך גלגל המזלות בבית הכנסת בחמת טבריה מסוף המאה ה - 3 או תחילת המאה ה – 4. בפסיפס ניכרת היטב האליה. |
|
תמונה 4. תאור עקידת יצחק בפסיפס בבית הכנסת בבית אלפא מהמאה ה – 6 לספירה. האיל הוא כבש אליה ארוך זנב. צילם: Talmoryair |
 |
|
 |
תמונה 5. כבש האליה על פי תחריט מהמאה ה - 19 מקור
|
|
תמונה 6. איל רתום לעגלה הנושאת את האליה
מתוך: Cassell's natural history, 1881, London
צילם: Fergal Mac Eoinin |
העדויות המוקדמות ביותר של כבש האליה הם מהמקרא ותיאורים גרפיים על כלי אבן ופסיפסים מהערים ארך (3000 לפנה"ס) ואור (2400 לפנה"ס) בדרום מסופוטמיה. כבשים גודלו באופן מיוחד עבור השומן באליה שנחשב לאיכותי מאד. בימי הביניים הוא תפס מקום מרכזי בבישול הערבי והפרסי. בימינו עדיין משתמשים בו אם כי חלה ירידה בצריכה עם עלייתם של שמנים ושומנים חלופיים.
כבשי האליה חזקים ומותאמים לסביבתם. הם מתמודדים היטב עם אתגרים קשים כמו למשל תנאי מדבר. כאשר המזון נמצא בשפע והם אינם נגועים בטפילים הם עשויים להגיע למשקל רב. איכות הבשר טובה משום שרוב השומן מתרכז בזנב. בכבשה שמשקל בשרה 27 ק"ג משקל הזנב מגיע ל – 4.5 ק"ג. הצמר של גזעי כבש האליה גס ולעיתים קרובות מכיל סיבים צבעוניים ולכן ערכו המסחרי נמוך. היום צמר זה משמש בעיקר לתעשיית מרבדים. נשות הבדואים מכינות מהצמר שטיחים ושמיכות.
הגזע הבולט מבין כבשי האליה בארצות ערב הוא האוואסי. הוא נפוץ במזרח התיכון: סעודיה, ירדן, עירק, סוריה לבנון, ישראל ומצרים. גזע זה עמיד מאד והותאם במשך מאות שנים לחיי נדודים ולהתיישבות קבע. לכבשי האוואסי יש מאפיינים פיסיולוגיים יחודיים כמו עמידות למחלות רבות ולטפילים. הם מסוגלים ללכת מרחקים ארוכים בחיפוש מקומות מרעה, עמידים לטמפרטורות קיצוניות תנאי הזנה קשים. כבשי האוואסי מותאמים היטב לתקופות מחסור על ידי ניצול מלאי האנרגיה בשומן האליה. לרחלות יכולת אמהית טובה בזכות תנובת חלב גבוהה גם בתנאים קשים. מגזע האוואסי ניתן להפיק מגוון מוצרים: בשר, חלב וצמר אך מגדלים אותו בעיקר עבור חלב. בעדרים נודדים המתבססים על מרעה טבעי באזורים יובשניים למחצה המוצר העיקרי הם טלאים. בגלל התאמותיו משמש האוואסי כגזע הבסיסי שעל גביו מתבצעות הכלאות צורך פיתוח גזעים חדשים. משתמשים בו כדי לשפר את תנובת החלב בגזעים מקומיים רבים באסיה ובאפריקה. הוא נחשב למניב חלב הגבוה ביותר לאחר הגזע East Friesian.
הרחבה
מוצא כבש הבית איננו ברור לגמרי אך כבש המופלון האסיאתי (Ovis orientalis) נחשב לאב המוצא הסביר ביותר לכל הכבשים המבוייתים. עדויות ארכיאולוגיות מצביעות על כך שמרכזי הביות העתיקים ביותר של כבשים ועזים הם מהתקופה הניאוליתית ונמצאים ביישובים רבים בתחום הסהר הפורה. הכבשים הם בין המינים הראשונים של חיות הבית שבויתו. משערים שבשלבים הראשונים של הביות הכבשים נבררו לצורך בשרם ועורם ורק מאוחר יותר גם לצורך מוצרים משניים כחלב וצמר. מספר אירועי הביות העצמאיים עשוי להיות קטן ממספר הגזעים הקיימים משום שייתכן ואוכלוסית הבר המקורית היתה פולימורפית או ששושלות אמהיות חדשות חדרו לאוכלוסיות המבוייתות מאוחר יותר מאוכלוסיות בר שונות. השרידים הקדומים ביותר של כבשים שכנראה היו בשליטת האדם הם מהאתר Zawi Chemi Shanidar בצפון מזרח אירן. ממצאים עתיקים של עצמות כבשים מהתקופה הניאוליתית הקדם-קרמית הם מהעיר יריחו הקדומה. בשרידים מוקדמים אלו עדיין לא ניכרת השפעת האדם על מבנה הכבשים. רק באתרים מהתקופה הניאוליתית המאוחרת ניכרת השפעת הביות בכך שהנקבות היו חסרות קרניים ועצמות הגפיים התקצרו. מסתבר שבהמשך הביות השתנתה צורת הבר של הפרווה כתוצאה ממוטציות שלוו בברירה מלאכותית. הכסות החיצונית של כבש הבר היתה שעירה ונוקשה וכיסתה מעטה פנימי של סיבי צמר קצרים הגדלים בחורף בלבד. בגזעים מבוייתים מאוחרים אין זיפים ומעטה הגוף מורכב אך ורק מכסות צמרית הגדלה לאורך כל השנה ואינה נושרת בקיץ.
קרובי הבר של הכבשים היו נוחים לביות בגלל כמה מאפיינים מוקדמים. הם אינם תוקפניים, גודלם נוח לטיפול, הבגרות המינית מוקדמת, הם בעלי התנהגות חברתית, קצב רבייה מהיר. כיום כבש הבית מבויית לחלוטין ותלוי במידה רבה באדם לבריאותו ושרידותו. אמנם קיימים בטבע כבשי בית שהתפראו אך רק באיזורים שאין בהם טורפים גדולים (בדרך כלל איים) בניגוד לסוסי בר, עזים, חזירים או כלבים. כמה אוכלוסיות של כבשים שהתפראו היו מבודדות זמן רב די הצורך להחשב גזעים נפרדים.
אחד מההבדלים העיקריים בין גזעי הכבשים העתיקים והמודרניים הוא אופן איסוף הצמר. בגזעים העתיקים ניתן לגזוז את הצמר אך ברבים מהם ניתן למרוט את הצמר בידיים. המריטה מאפשרת להשאיר על הכבש את הזיפים הארוכים יותר מהצמר הרך. את הצמר ניתן גם לאסוף בשדות לאחר שהוא נושר מהכבשים באופן טבעי. מריטת הצמר עדיין קיימת בגזעים כמו הסואי וגזעים נוספים בעלי זנב קצר מצפון אירופה שעברו ביות חלקי ולכן דומים לכבש העתיק. גזעים אלו בעלי גוף קטן יותר וקרניים בשני הזוויגים.
התפתחות כבשי האליה
מתאורים גרפיים במסופוטמיה וטקסטים בבליים ניתן להסיק שרוב מאפייני הביות של הכבשים כמו שינוי במבנה הקרניים, היעדר קרניים ברחלות, זנב ארוך ושמן וכסות גוף צמרית לבנה, היו נפוצים במערב אסיה כבר כ – 3,000 שנים לפנה"ס. בדרך כלל מקובל לחשוב ששינויים מרכזיים במאפיינים מורפולוגיים כמו התארכות הזנב והצטברות השומן הטיפוסית בו מלווים את תהליך הביות. על פי התיאורים המוקדמים של כבשי האליה הם היו בעלי זנב קצר ורחב והסלקציה של תכונה זאת היתה לכיוון העלאת כמות השומן. מבנה האליה התפתח בתנאים ערבתיים ומדבריים במרכז אסיה/מסופוטמיה ולצבירת השומן היה ערך דומה לדבשת הגמל. באזור זה נמצאו כמה ציורי סלע בהם נראים כבשי אליה. בארצות ערבתיות ומדבריות שבהן חיות אוכלוסיות החסרות בעלי חיים מייצרי שומן נבררו למטרות רבייה כבשים שבאקראי היו בעלי אליה. כבשי אליה בעלי זנב ארוך התפתחו לאחר ביות הגזעים בעלי זנב ארוך ודק באסיה. מניחים שמוצא כבשי האליה קצרי הזנב וארוכי הזנב הוא ממאגר גנים משותף.
(1) טענה זו היא רק אליבא דפירושו של רבי יוחנן במסכת עבודה זרה (כה ע"א): "וירם הטבח את השוק והעליה וישם לפני שאול. מאי והעליה? ר' יוחנן אומר: שוק ואליה, מאי והעליה? דמסמכא שוק לאליה, ורבי אלעזר אומר: שוק וחזה, מאי והעליה? דמחית לה לחזה עילויה דשוק כי בעי אנופי ומנפי ליה וכו'".
מקורות עיקריים:
מ. דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 43-45).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 240-241).
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
.jpg)