מורידין ולא מעלין
בבא קמא קיז ע"א
"ההוא גברא דהוה בעי אחוויי אתיבנא דחבריה, אתא לקמיה דרב, אמר ליה: לא תחוי ולא תחוי, אמר ליה: מחוינא ומחוינא. יתיב רב כהנא קמיה דרב, שמטיה לקועיה מיניה. קרי רב עילויה: (ישעיהו נא, כ) בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר, מה תוא זה כיון שנפל במכמר אין מרחמין עליו, אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד עובדי כוכבים אין מרחמין עליו. אמר ליה רב: כהנא, עד האידנא הוו פרסאי דלא קפדי אשפיכות דמים, והשתא איכא יוונאי דקפדו אשפיכות דמים ואמרי מרדין מרדין, קום סק לארעא דישראל, וקביל עלך דלא תקשי לרבי יוחנן שבע שנין. אזיל... אותבוה בדרא קמא קמיה דרבי יוחנן, אמר שמעתתא ולא אקשי, שמעתתא ולא אקשי, אנחתיה אחורי שבע דרי עד דאותביה בדרא בתרא. אמר ליה רבי יוחנן לר"ש בן לקיש: ארי שאמרת נעשה שועל! אמר: יהא רעוא דהני שבע דרי להוו חילוף שבע שנין דאמר לי רב... חזא דפרטיה שפוותיה, סבר אחוך קמחייך ביה, חלש דעתיה ונח נפשיה".
אמרו במסכת עבודה זרה דף כו ע"ב: "אבל המינין והמסורות והמומרים - היו מורידין ולא מעלין". ופירש שם רבינו חננאל: "כלומר והיו באין בעלילות אבל לא היו הורגין אותם בידים".
אבל הרמב"ם כתב בהלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ד הלכה י: "והאפיקורוסין, והן שכופרין בתורה ובנבואה, מישראל, מצוה להרגן, אם יש בידו כח להרגן בסייף בפרהסיא הורג, ואם לאו יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן".
וכתב על דבריו הש"ך חושן משפט סימן שפח ס"ק נו: "וכן נראה לי עיקר בש"ס מדקאמר סוף פרק הגוזל בתרא (מסכת בבא קמא דף קיט ע"א) "ממון מוסר חד אמר מותר לאבדו ביד לא יהא ממונו חמור עליו מגופו", משמע דגופו מותר לאבדו ביד. ושוב ראיתי במהרש"ל פרק הגוזל בתרא סי' נ' כתב בזה דנוכל לפרש דהכי קאמר מאחר שמותר להרוג המוסר ע"י הורדה אם כן כל שכן שהממון מותר לאבדו בידים, עד כאן. ולא נהירא לי דמכל מקום מאי קל וחומר הוא זה?! ועוד דלישנא דש"ס לא משמע הכי. וגם מה שכתב מהרש"ל שם דמהרי"ף נראה קצת דאוסר להרוג המוסר בידים כיון דהשמיט עובדא דרב כהנא דשמטיה לקועיה כו' אלמא שסובר רב כהנא עשה שלא כדין שהרגו כו'. לא נהירא לי שחלילה שהרי"ף יחשוב על רב כהנא שעשה שלא כדין, וגם פשט' דש"ס לא משמע הכי. אלא נראה דמאחר שהביא הרי"ף בסוף הפרק לא יהא ממונו חמור מגופו לא הוצרך להאריך ולהביא עובדא דרב כהנא".
על הרמב"ם קשה למה אמרו 'מורידין' שהוא דין דיעבד במקום 'ממיתין' שזה הדין לכתחילה, הרי פשיטא שאם אינו יכול להרוג בידים יחפש כל תחבולה לגרום לו למות.
גם קשה על תירוץ הש"ך שהרי"ף סמך על הדיוק מהק"ו שבדין ממון מסור. וכי דרכו של הרי"ף להשמיט גמרא ערוכה, בסומכו על כך שכל הלומדים ידייקו מדעתם דיוק שאפילו רבינו חננאל לא סבר אותו?
ועל רבינו חננאל קשה, הכיצד הרג רב כהנא בידים.
אלא שדברי רבינו חננאל "לא היו הורגין אותם בידים" פירושם שלכתחילה רק מסבבים הריגתם, ומשום כך נקטו "מורידין". אך במקום שאי אפשר, ניתן להרוג בידים למנוע את ההיזק, כמעשה רב כהנא. ובזה ניחא הק"ו לממונו. ועוד שממילא קל וחומר פריכא הוא, מה לגופו שכן מהוה סכנה לאחרים, תאמר בממונו שאינו מהוה סכנה. לכן "לא יהא ממונו חמור עליו מגופו" אינו ק"ו גמור, אלא סברה היא שכשהותר דמו גם דמיו בכלל.
והטעם שלא הורגין בידים, כדברי ראובן לאחיו שאמרו: (בראשית לז, כ-כב) וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו. וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ. האחים דנו את יוסף כמסור שפועל להשתלט ולירש לבדו את נחלת אביהם, כיצחק את אברהם וכיעקב את יצחק. וטען ראובן, לו גם יהי כן, הרי קי"ל מורידין אל הבור – בגרמא, ויד אל תשלחו בו – בידים. שהרי אפילו בבעלי חיים אף דקי"ל: "מותר למרוט נוצות מאווזות חיות, וליכא למיחש משום צער בעלי חיים", למרות זאת: "ומכל מקום העולם נמנעים דהוי אכזריות". (הג"ה בשולחן ערוך אבן העזר ה, יד). ומשום כך חזרו ושבחו בני ישראל כמה פעמים: סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם, שכך מידת הסוס "מבקש להרוג בעליו במלחמה" (מסכת פסחים דף קיג ע"ב), ולא נצרכו הם להרוג את המצרים בידים. וכן בשירת דבורה: (שופטים ה, כ) מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא, ולא נצרכו להמיתם הם.
ואמנם אמרו: "קרי רב עילויה: (ישעיהו נא, כ) בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר, מה תוא זה כיון שנפל במכמר אין מרחמין עליו, אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד עובדי כוכבים אין מרחמין עליו", ורמז הש"ך שמשמע מכך שרב הסכים למעשיו של רב כהנא. אך אדרבה, רב הורה לו מיד שעליו לגלות ממקומו, כי נצרך לכפרה כדין רוצח בשגגה. וגם נאסר עליו להראות את מעלתו כדין רוצח שאסור לכבדו, כדברי המשנה במסכת מכות דף יב ע"ב. תדע, שאמר רב כהנא: "יהא רעוא דהני שבע דרי להוו חילוף שבע שנין דאמר לי רב", בשלמא אם שום עונש לכפרה יש כאן, ניחא שיהא שייך בו חילוף. אך אם הורהו רק משום סכנה, מה שייך בזה חילוף? ולבסוף כשהקל על עצמו מגלותו, נתגלגל הדבר ונח נפשיה. ככתוב: (במדבר לה, לג) וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ. כי אמנם צדק רב כהנא שאותו מסור חייב מיתה, אך שלא כהנהגת רב רבו, מעשיו לא היו כעיקר הדין אלא במידת הקנאות המצויה בכהנים, כפינחס לשבט הלוי בשעתו. ולכן השמיט הרי"ף את המעשה. וראה עוד בענין זה בקישור זה.
