מעשה אבות סימן לבנים
סנהדרין פב ע"א
"לא פגעו בו קנאין מהו?
אינשייה רב לגמריה. אקריוהו לרב כהנא בחלמיה: (מלאכי ב, יא) בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָם כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר.
אתא אמר ליה: הכי אקריון. אדכריה רב לגמריה:... ובעל בת אל נכר - זה הבא על הנכרית, וכתיב בתריה: (מלאכי ב, יב) יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָאוֹת. אם תלמיד חכם הוא - לא יהיה לו ער בחכמים, ועונה בתלמידים. אם כהן הוא - לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות".
בזמן החורבן, התפילה ממלאת את מקום הקרבנות. כך אמרו במדרש: (במדבר רבה פרשה יח, כא) "אמרו ישראל: רבונו של עולם, בזמן שבית המקדש קיים היינו מקריבים קרבן ומתכפר ועכשיו אין בידינו אלא תפלה... יהי רצון מלפניך שתהא כפרה עלינו, (הושע יד) ונשלמה פרים שפתינו".
גם לימוד עניינים נוספים יש בו כח כעין עשייתם. וכך בענין הקינאה.
הקינאה אינה באה מכח שורת הדין. לכן היא לא נעשתה בידי משה שהיה גדול הדור בתורה ובהנהגה. אלא בידי פינחס תלמידו – הכהן הקנאי, אשר גם עורר את הצורך בקנאה, וגם ביצע אותה. כדברי רב עצמו: (סנהדרין דף פב ע"א) "תפשה בבלוריתה, והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם, זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה - בת יתרו מי התירה לך? נתעלמה ממנו הלכה, געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב: והמה בכים פתח אהל מועד. וכתיב: וירא פנחס בן אלעזר, מה ראה? - אמר רב: ראה מעשה, ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית קנאין פוגעין בו! - אמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא".
וסבר רב שהנה חזינן שההסטוריה חוזרת על עצמה, ככתוב: (קהלת א, ט-י) מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ. שכשם שמעשה אבות סימן לבנים, כך מעשה בנים סימן שכך אירע לאבות, ככתוב: (קהלת ג, טו) מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה. שכך בדיוק אירע גם בלימוד עונשו של בועל ארמית. לשם כך היה צורך ברב כהנא – התלמיד הכהן. והוא גם הזכיר את ההלכה לרב – רבו וגדול הדור ומנהיגו, והוא גם אשר ביצע מעשה את קנאה, כאמור במסכת בבא קמא דף קיז ע"א: "ההוא גברא דהוה בעי אחוויי אתיבנא דחבריה, אתא לקמיה דרב, אמר ליה: לא תחוי ולא תחוי, אמר ליה: מחוינא ומחוינא. יתיב רב כהנא קמיה דרב, שמטיה לקועיה מיניה".
שמעון, היתה בו מידת הקנאה, במעשה שכם, ויצא ממנו זִמְרִי בֶּן סָלוּא.
זהו שאמרו בהמשך הגמרא, סנהדרין דף פב ע"ב: "בן סלוא - על שהסליא עונות של משפחתו". שהיה נשיא בית אב לשמעני, ונתגלה בו ששורש הקנאה במשפחתו היה פורה ראש ולענה.
ואילו לֵוִי, שותפו במעשה שכם, הוריש לבניו את כח הקנאה, (דברים לג, ט) הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בנו בָּנָיו לֹא יָדָע. ככתוב (שמות לב, כח) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ.
וביחוד לזרעו של אהרן, בהמשך הגמרא: "בקשו מלאכי השרת לדחפו, אמר להן: הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חימה בן משיב חימה הוא. התחילו שבטים מבזין אותו: ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל! בא הכתוב ויחסו: פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הקדם לו שלום, שנאמר (במדבר כה) לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום. וראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם".
ופירש רש"י: "בן קנאי - משבט לוי שקינא במעשה דינה דכתיב (בראשית לד) הכזונה יעשה את אחותנו.
בן משיב חמה - אהרן במעשה דקרח דכתיב כי יצא הקצף וכתיב ויתן את הקטורת".
שכן הכהנים משמשים במידת הכעס, כאמור במסכת בבא בתרא דף קס ע"ב: "וטעמא מאי תקינו רבנן מקושר? אתרא דכהני הוו, והוו קפדי טובא".
ובמסכת סנהדרין דף קיג ע"א: "דרש רבי יוסי בציפורי: אבא אליהו קפדן, הוה רגיל למיתי גביה, איכסיה מיניה תלתא יומי ולא אתא. כי אתא אמר ליה: אמאי לא אתא מר? - אמר ליה: קפדן קרית לי?! - אמר ליה: הא דקמן, דקא קפיד מר".
ואליהו כהן היה, כאמור במסכת בבא מציעא דף קיד ע"א: "אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דקאי בבית הקברות של נכרים... - אמר ליה: לאו כהן הוא מר, מאי טעמא קאי מר בבית הקברות?".
והם משתמשים במידתם זו לשם שמים, כמו שציוו במסכת שבת דף קנו ע"א: "האי מאן דבמאדים יהי גבר אשיד דמא. אמר רבי אשי: אי אומנא, אי גנבא, אי טבחא, אי מוהלא. אמר רבה: אנא במאדים הואי! - אמר אביי מר נמי עניש וקטיל".
ופירש רש"י: "גנבא - ליסטים ההורג נפשות. אומנא - מקיז דם. עניש - בני אדם העוברין על דבריו".
ופירש הגר"א (אבן שלמה א, ז, וע"ש סעיף ה), "רשע – גנבא, בנוני – טבחא, צדיק – מוהלא".
ורבה אכן היה כהן, כאמרם: (ראש השנה יח ע"א; וביבמות קה ע"א) "רבה ואביי מדבית עלי קאתו".
