סקר
איך אתה מתחיל את הסבב החדש?
בהתרגשות
כחלק משגרת היום
בתקוה שאתמיד
איך אפשר להפסיק?


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו  

 

שעורה קלופה מצטרפת, שאינה קלופה אין מצטרפת – שעורה

 

ומצטרפין זה עם זה. תנא: התבואה והקמחים והבציקות מצטרפין זה עם זה. למאי הלכתא? ... רבא אמר: לענין טומאת אוכלין, והא קמ"ל, דתבואה וקמחין דומיא דבצקות, מה התם אוכלא בעיניה, אף הכא נמי אוכלא בעיניה; והתניא: חטה בין קלופה בין שאינה קלופה מצטרפת, שעורה קלופה מצטרפת, שאינה קלופה אין מצטרפת. איני? והא תנא דבי רבי ישמעאל: על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה ועדשים בקליפתן! לא קשיא: הא בלחות, הא ביבשות" (מנחות, ע ע"ב).


שם עברי: שעורה תרבותית         שם באנגלית: Barley         שם מדעי: Hordeum vulgare

שם נרדף במקורות: שערי


נושא מרכזי: במה שונה "קליפת" גרגיר שעורה מגרגיר חיטה?


מהברייתא המובאת בסוגייתנו כראיה לכך שקליפות אינן מצטרפות לשיעור טומאת אוכלין ניתן להסיק ש"קליפת" (מוץ ואולי גם גלומות"(1), על מבנה גרגירי הדגניים ראו במאמר "המקלף שעורין מקלף אחת אחת ואוכל") גרגירי החטה נחשבת כחלק מה"אוכל" כלומר היא ראויה למאכל ואילו "קליפת" השעורה אינה ראויה למאכל. בלשון רש"י: "מה התם בצק אוכלא בעיניה - לאפוקי קליפת שעורים וסובין שבקמחין דלאו אוכלים נינהו ולא מצטרפי לכביצה". בהמשך הסוגיה: "קליפת חטים - דקה ורכה היא וראויה לאכול לפיכך מצטרפת. שעורה שאינה קלופה אינה מצטרפת - עם שאר אוכלין לכביצה ואפילו אוכל שבתוכה משום דקליפה מפסקת ולא נוגעים אוכלין אהדדי להיות חיבור". הבדל זה אולי קשור להבדל נוסף בין ה"קליפות" המובא במשנה במעשרות (פ"ד מ"ה): "המקלף שעורים מקלף אחת אחת ואוכל ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב המולל מלילות של חטים מנפה מיד ליד ואוכל וכו'".

על פי המשנה דרך הכנת גרגירי השעורה והחיטה למאכל שונה. מפרש רש"י (ביצה יג ע"ב): "המקלף שעורים - לאוכלן קלופים חיים". את השעורה יש לקלף ואילו את החיטה יש למלול כלומר לשפשף לצורך הפרדת המוץ ולאחר מכן להפריד את הגרגירים בעזרת נשיפה. על פי רע"ב (מעשרות, שם) המלילה כוללת גם חריכה: "המולל מלילות - המהבהב שבולין באור וממעכן בידו להסיר הפסולת". לפרוש "תפארת ישראל" אין צורך בחריכה: "של חטים. משפשף השבלים בין אצבעותיו להסיר המוץ מעליהן". הגמרא (ביצה, שם) מתארת את אופן המלילה: "כיצד מולל? אביי משמיה דרב יוסף אמר: חדא אחדא, ורב אויא משמיה דרב יוסף אמר: חדא אתרתי. רבא אמר: כיון דמשני אפילו חדא אכולהו נמי"(2). לכאורה ניתן לקשור בין שתי ההלכות: "קליפת" השעורה אינה נחשבת כחלק מהאוכל משום שהיא קשה לאכילה אולי בגלל שהיא סיבית ונוקשה. מאפיין זה מתבטא גם בחיבור הדוק בין ה"קליפה" לבין הזרע ובגללו לא ניתן להסירה על ידי מלילה (תמונות 3-4) (על ההבדל בין "קליפת" החיטה והשעורה ראו ב"הרחבה"). קשר זה בין שתי התופעות נראה הגיוני אך עדיין לא מצאתי לו ביסוס בספרות המדעית. .

מהמשך הסוגיה ניתן ללמוד שמעמדן ההלכתי השונה, של "קליפת" השעורה בהשוואה לחיטה, קיים רק כאשר היא יבשה. "איני? והא תנא דבי רבי ישמעאל: על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, חטה בקליפתה(3) ושעורה בקליפתה ועדשים בקליפתן! לא קשיא: הא בלחות, הא ביבשות". לשיטת רש"י כאשר השעורה לחה גם "קליפתה" מצטרפת לשיעור טומאה אך לא משום שהיא ראויה למאכל, אלא משום שיש לה דין "שומר": "והתנא דבי רבי ישמעאל אשר יזרע משמע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה - שאין מקפידין אם קליפתן סובבתן כך הם מצטרפין לטומאה, דשומר האוכל מצטרף עמו ומהאי קרא נפקא לן בהעור והרוטב (חולין, קיז ע"ב(4)). לחות - מצטרפות דשומר הוא". בניגוד ל"קליפת" שעורה לחה הרי שבשעורה יבשה היא אינה מצטרפת משום שאין לה מעמד "שומר": "יבישות - לא הוי שומר דמיפרכי ונפלי וכו'".

פירוש רש"י משתלב היטב עם פירושו במסכת ביצה (יב ע"ב) שם כתב: "מלילות - של חטין, שמולל בידיו כשהן רכים" ו"המקלף שעורים - לאוכלן קלופים חיים". ההדגשות "כשהן רכים" ו"קלופים חיים" לכאורה אינן הכרחיות שהרי בשעת הדחק ניתן לכסוס(5) גרגירי חיטה ושעורה גם לאחר התייבשותם. ייתכן והן נכתבו כדי לציין שזו דרך אכילתם המקובלת נקודה שאחזור אליה בהמשך. לחלופין ייתכן וכוונת רש"י לציין שה"קילוף" מתייחס דווקא לשעורים "חיות" משום שלפירושו במנחות "קליפת" שעורה יבשה "ניפרכת ונופלת" ואם כן אין צורך לקלפה וגם בה די במלילה.

לענ"ד הסברו של רש"י בעייתי לאור כך ש"קליפת" השעורה אינה נושרת בקלות גם בגרגירים בשלים ויבשים (תמונות 3-4). ייתכן ומעמד הקליפה כ"שומר" משתנה בין שעורה לחה ויבשה מסיבה אחרת הקשורה לתרומת המוץ והגלומות לזרע. "שומר" לפרי איננו רק מעטפת המגנה על הפרי מפני ריקבון אלא גם כאשר הוא מגן מפני התייבשות. כך למשל הסביר רבא (ברכות, לו ע"ב) מדוע אין לקפריסין (עלי הגביע של הצלף) דין שומר: "... אלא אמר רבא: היכא אמרינן דהוי שומר לפרי? היכא דכי שקלת ליה לשומר מיית פירא, הכא כי שקלת ליה לא מיית פירא. הוה עובדא ושקלוה לנץ דרמונא ויבש רמונא, ושקלוה לפרחא דביטיתא ואיקיים ביטיתא וכו'"(6) (ראו עוד במאמר "צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא"). לאור דברי רבא נוכל להבין מדוע כאשר השעורה עדיין לחה יש למוץ ולגלומות מעמד "שומר". אם אכן כפי שנכתב לעיל, על פי רש"י, הכסיסה המקובלת של גרגירי תבואה (חיטים ושעורים) היא כאשר הם עדיין רכים הרי שלצורך זה יש לשמור על לחותם. בשלב זה ה"קליפה" מגנה על הזרע מפני התייבשות ולכן היא נחשבת ל"שומר", תפקיד שכמובן לא קיים בזרע יבש (7). (ראו עוד ב"הרחבה").
 
רש"י מביא הסבר נוסף ששמע להבדל בין שעורה וחיטה: "... לחות חזיא קליפתן לאכול דעדיין רכות הן, וזה שמעתי. וללשון ששמעתי קשיא לי הא דקיימא לן (שם, חולין קי"ז) שומרין מצטרפין לטומאת אוכלין". בניגוד להסברו של רש"י המניח ש"קליפת" שעורה אינה ראויה למאכל בין לחה ובין יבשה הרי שלפירוש הנוסף "קליפת" שעורה לחה נאכלת ולכן מצטרפת לקבלת טומאה. הקושי בשיטה זו הוא מדוע "קליפת" שעורה יבשה אינה מצטרפת מדין "שומר". הרמב"ם (טומאת אוכלין, פ"ה הל' י"ב) פירש את סוגייתנו באופן הפוך: "... השעורים בזמן שהן יבישין קליפתן מצטרפת עמהן ובזמן שהן לחין אין מצטרפין, אבל החטה בין לחה בין יבישה קליפתה מצטרפת". ה"כסף משנה" מפרש את דבריו: "ומפרש רבינו דיבשות מצטרפות שכך דרך להוציא לזריעה יבשות, ולחות אין מצטרפות ודלא כפירש"י".  
 

        
תמונה 1. חיטה - שיבולית המורכבת משתי גלומות, 4 פרחים פוריים ופרח מרכזי עקר.  צילם: Aelwyn   תמונה 2.  סכימה של גרגיר חיטה        מקור:  jkwchui

  

       
 תמונה 3. גרגירי חיטה    תמונה 4.  גרגירי שעורה עטויים במוץ

 
הרחבה

ההבדל בין אופן הפרדת גרגירי החיטה והשעורה מקליפתם מבטא את הבדלי המבנה ביניהם אך נקדים מעט מההיסטוריה של תרבות שני דגניים אלו.

הדגניים נמנים עם צמחי הבר הראשונים שתורבתו על ידי האדם. במחקר עדיין אין תמימות דעים לגבי המועד המדויק של תהליך זה וקצבו. אך אחד מהמרכיבים החשובים ביותר בתהליך התרבות הוא האפשרות לבקר את תהליך הפצת הגרגרים. אחת מהתכונות החשובות של צמחים ובעלי חיים בטבע היא היכולת להפיץ את זרעיהם (או צאצאיהם). לשם כך קיימים בצמחים מנגנונים רבים המאפשרים לנצל רוח, מים או בעלי חיים לצורך הפצה. אחת משיטות ההפצה בדגניים היא התפרקות ציר השבולת לקטעים הנושאים את הגרגירים ומופצים בעזרת הרוח. יתרון זה בטבע מהווה חסרון בגידול חקלאי משום שהוא מונע את האפשרות לאסוף את היבול בסוף עונת הגידול. בעזרת סלקציה לא מכוונת (בעת הקציר נאספו תמיד גרגירים של פרטים שלא התפרקו) האדם הביא להתפתחות זני חיטה שציר השיבולת שלהם לא מתפרק גם בעת הבשלת השיבולים ולכן האדם הוא שצריך לזרוע אותם.

התפתחות נוספת שחלה במהלך הביות היא מעבר ממיני דגן (חיטה ושעורה) "עטויי גרגיר" ל"חשופי גרגיר". על מנת לחשוף את גרגירי הדגן לצורך טחינה יש להפריד מהם את צירי השבולת, הגלומות העוטפות את השיבוליות ואת המוץ העוטף אותם (על מרכיבים אלו ראו ב"הרחבה"). בשלבים הראשונים של הביות היו מינים "עטויי גרגיר" כלומר בדישה הופרדו רק צירי השיבולת והגלומות (ה"קש") אך המוץ נשאר מאוחה לגרגירים ועל מנת לחשוף אותם היה צורך לכתוש אותם במכתש ועלי. בשלב השני של הביות התפתחו מינים שנחשפו ביתר קלות מן המוצים העוטים אותם בתהליכי הדיש הרגילים. מקובל להניח שמחיטת הבר בויתה חיטה דו גרגירית, שתיהן מיני חיטה עטויית גרגיר, ומהחיטה הדו גרגירית פותחה חיטה חשופת גרגיר. שעורת התרבותית בויתה משעורת התבור, למינים הללו יש זהות כרומוסומלית ופוריות מלאה בהכלאה ביניהם.

סוגייתנו מתייחסת לחיטה חשופת גרגיר ולשעורה עטוית גרגיר, שהיא זן השעורה הנפוץ(8)ולכן לאחר הדישה יש צורך לקלפה גם מהמוץ.

"תנן התם המקלף שעורים. פירש רש"י ז"ל שמקלפן מן השבולת. והקשו עליו בתוס' דהא מלילה היא והיכי אמר רבי אלעזר דכל היכא שלא נתן לתוך ידו דמותר בשבת. ועוד דהא קאמר בסמוך דרב מקלפא דביתהו כסי כסי בשבת והא מלילה אסורה בשבת כדאמרינן לעיל. ופירשו הם ז"ל המקלף שהיה נידש ונמלל ויצא מאתמול מן השבולת אלא שהיה חסר לקלפו קליפה אחרת דקה הנשארת עליו" (שיטה מקובצת, שם).

התוס' מתייחסים לשעורה לאחר הדיש ("שהיה נידש ונמלל ויצא מאתמול מן השבולת") שגרגיריה מכוסים עדיין במוץ שיש לקלפו ("אלא שהיה חסר לקלפו קליפה אחרת דקה הנשארת עליו"). מאידך גיסא החיטה הייתה מזן חשוף גרגיר שבו המוצים נפרדים בקלות מהגרגירים ודי בשפשוף ביד ("מלילה") להפריד אותם. ראוי לציין שאף שבין צמחי התרבות, קל יותר להפריד את גרגירי החיטה מהמוצים, הרי שבין צמחי הבר נוח יותר לטפל בשעורה. גם היום בזנים מודרניים יש זני חיטה חשופים (הרוב) ועטויים, ויש זני שעורה חשופים ועטויים (הרוב). גם רוב זני חיטת הכוסמין (Spelt, לא בהגדרה ההלכתית) הינם עטויים. בתעשיה כיום גרגרים עטויים עוברים תהליך של שיוף וקילוף המוץ.

יתרונות וחסרונות בתבואה לחה

העובדה שלפחות לשיטת רש"י יש ל"קליפה" מעמד "שומר" רק בשעורה לחה מעידה על כך שלחות זו רצויה. עלינו להניח שהלחות רצויה רק כאשר מדובר בצריכה מיידית שבה יש עדיפות לגרגירים רכים ואילו כאשר מעוניינים לאסום את התבואה יש יתרון לתבואה יבשה. דוגמה נוספת לשימוש בגרגירים רכים נגזרת מהאופן בו נדרשת המילה "כרמל" המתארת את מנחת העומר: "כרמל - רך ומל" (מנחות, סו ע"ב). מהסוגיה בדף פד (ע"ב) השוללת את האפשרות להביא את מנחת העומר מתבואה ישנה נוכל להסיק שהתייבשות השעורה גורמת לגרגירים להתקשות: "... אמר ליה: ומי קאמינא אנא תיבטל? לייתי מדאשתקד! בעינא כרמל וליכא". רב חסדא דחה את הצעתו של רמי בר חמא להביא בשנת שמיטה שעורה ישנה משום ששעורה כזאת איננה כרמל ובלשון רש"י: "בעינן כרמל - שתהא כרמל רך למלול בשעת קצירה".

מאידך גיסא אנו לומדים שלמטרות אחרות עדיפה שעורה יבשה. על פי הגמרא במנחות (עו ע"ב) ניתן להפיק סולת רבה יותר משעורה ישנה ומכיון שמנחת העומר באה משעורה חדשה יש צורך לעבד כמות תבואה גדולה יחסית: "מתניתין: העומר היה בא עשרון משלש סאין, שתי הלחם שתי עשרונים משלש סאין, לחם הפנים עשרים וארבע עשרונים מעשרים וארבע סאין". גמרא. מאי טעמא? כיון דמחדש אתי ומשעורין אתי, עשרון מובחר לא אתי אלא משלש סאין וכו'". מפרש רש"י: "כיון דמחדש אתי - שיש בו סובין יותר מיבשין ושעורין נמי יש בהן סובין יותר מבחיטים" (על תכולת הסובין בשעורה כתבתי במאמר "כיון דמחדש אתי ומשעורין אתי"). מקור נוסף המציין את עדיפות התבואה הישנה הוא הגמרא בבבא בתרא (צא ע"ב): "ת"ר: ואכלתם ישן נושן - מלמד שכל המיושן מחבירו הוי יפה מחבירו. ואין לי אלא דברים שדרכן ליישנן, דברים שאין דרכן ליישנן מנין? ת"ל: ישן נושן מכל מקום ... אמר רב פפא: כל מילי עתיקא מעליא, לבר מתמרי ושיכרא והרסנא". מפרש הרשב"ם: "הכי גרסינן ואכלתם ישן מלמד שכל המיושן וכו' - דמשמע הישן יאכלו ויניחו החדש להתיישן. דרכן ליישנן - חטה ויין. אין דרכן ליישנן - כגון מיני פירות שמרקיבין. עתיקא - ישן. הרסנא - דגים קטנים".  

 

תודה לד"ר דוד בונפיל ממכון וולקני על הערותיו.


(1) ה"קליפה" איננה כוללת את מעטפת ה"סובין" (תמונה 2) שהיא השכבה הצמודה לגרגיר משום שהיא נחשבת כחלק מה"אוכל". בימינו הסובין הם חלק מהקמח רק ב"קמח מלא". בלשון רש"י (חולין, קיז ע"ב): "קליפה - הוא שומר לאוכל והיא קליפה החיצונה החופה אותה בעודה שבולת. אבל הנושרת כשכותשין במכתשת אוכל גמור הוא מדתנן לקמן (חולין, קיט ע"ב) המלאין שבשבלין לא הוו שומר מכלל דהויא שומר. וכן עדשין אותה קליפה שהעדשה חבויה לתוכה שאין מקפידין עליה בשעת זריעה אלא בשעת אכילה ומשום הכי נקט אשר יזרע". ראו עוד ב"שפת אמת" (מנחות, ע ע"ב). ראיה לכך שמעטפת הסובין איננה חלק מה"קליפה" ניתן למצוא בדברי המשנה במעשרות (פ"ד מ"ה): "המקלף שעורים מקלף אחת אחת ואוכל, ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב וכו'". ברור שאין מדובר בסובין שאותם יש להפריד על ידי כתישה.
(2) פירוש: כיצד מולל ביום טוב? אביי משמיה [משמו] של רב יוסף אמר: אצבע חדא אחדא [אחת על אחת], כלומר מניח בין שתי האצבעות ומולל. ורב אויא משמיה [משמו] של רב יוסף אמר: אפילו חדא אתרתי [אחת על שתים] בין האגודל לשתי האצבעות. רבא אמר: כיון דמשני [שהוא משנה] ואיננו עושה כרגיל אפילו חדא אכולהו נמי [אחת על כולם גם כן], שאם מועך מלילות המצויות על כל האצבעות כולן גם כן מותר, כיון שבכל אופן הוא שינוי מן הרגיל.
(3) "כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה חיטה בקליפתה - והא דאמר בסוף כתובות (דף קיא:) ומה חטה שנקברת ערומה מוציאה כמה לבושין אומר ר"ת דהכי קאמר אפילו היתה נקברת ערומה יוצאה בכמה לבושים" (תוספות, מנחות, ע ע"ב).
(4) "שומרים לטומאה קלה מנלן? דתנא דבי רבי ישמעאל: על כל זרע זרוע - כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, חטה בקליפתה, ושעורה בקליפתה, ועדשים בקליפתן" (חולין, קיז ע"ב).
(5) "הכוסס את החיטין אומר עליו בורא מיני זרעונים, אפיין ובשלן בזמן שהפרוסות קיימות אומר עליהן המוציא לחם מן הארץ ומברך לאחריו ג' ברכות, אם אין הפרוסות קיימות אומר עליהן בורא מיני מזונות ומברך אחריו ברכה אחת מעין שלש" (ירושלמי, וילנא, ברכות, פ"ו הל' א'). אין ממקורות אלו ראיה ברורה שהכסיסה מתייחסת לגרגירי תבואה יבשים אך הסמיכות שלה לאפייה רומזת על כך.
(6) פירוש: אלא אמר רבא פירוש אחר: היכא אמרינן דהוי [היכן אנו אומרים שהוא] שומר לפרי היכא דכי שקלת ליה [היכן שאם אתה נוטל אותו] את השומר, מיית פירא [מת הפרי], הכא כי שקלת ליה [כאן בצלף, כאשר אתה מוריד אותו], את הקפרס לא מיית פירא [מת הפרי], ואכן הוה עובדא ושקלוה לנץ דרמונא [היה מעשה ונטלו, הורידו, את נץ הרימון], ויבש רמונא [הרימון], ושקלוה לפרחא דביטיתא [ונטלו, את פרח פרי הצלף] ואיקיים ביטיתא [והתקיים פרי הצלף] ולא מת, וזו הסיבה שקפריסין אינם נחשבים כשומר לפרי.
(7) יש מקום רב להסתפק האם ההשוואה לצלף ורימון תקפה משום שהתצפית שנעשתה ב"שומר" שלהם נערכה לגבי תרומתו תוך כדי גידול ואילו השאלה לגבי גרגירי חיטה ושעורה נוגעת למעמד ה"שומר" לאחר קצירה.
(8) גם בימינו זן השעורה חשוף הגרגיר נחשב נדיר יחסית.

 

לעיון נוסף:

ב"פורטל הדף היומי": על מעמד השעורה במקרא ובספרות חז"ל - "לחם בכורים עשרים לחם שעורים". 

 


א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 


כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר