כניסה הרשמה

פורטל הדף היומי > להרחיב > שעורה - "לחם שעורים" (כתובות קה ע"ב)

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו

לחם בכורים עשרים לחם שעורים – שעורה תרבותית

"... אמר ליה: דינא דמר לא בעינא, קבולי לקביל מר, דלא למנען מר מאקרובי בכורים, דתניא: ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים עשרים לחם שעורים וכרמל בצקלונו - וכי אלישע אוכל בכורים הוה? אלא לומר לך: כל המביא דורון לתלמיד חכם - כאילו מקריב בכורים" (כתובות, קה ע"ב).

פירוש: ... אָמַר לֵיהּ [לו]: האיש: דִּינָא דְּמָר לָא בָּעֵינָא, קַבּוּלֵי לְקַבֵּיל מָר [את דינו של אדוני אינני רוצה, אבל יקבל אדוני] על כל פנים את מתנתי דְּלָא לִמְנְעָן מָר מֵאַקְרוּבֵי [שלא ימנעני אדוני מלהקריב] בִּכּוּרִים. ומה ענין ביכורים לכאן דְּתַנְיָא [שכן שנינו בברייתא], נאמר: "וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִישָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂערִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ" (מלכים ב ד, מב). ויש להבין מדוע נאמר "לחם ביכורים", וְכִי אֱלִישָׁע אוֹכֵל בִּכּוּרִים הֲוָה [היה], והרי לא היה כהן! אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל הַמֵּבִיא דּוֹרוֹן (מתנה) לְתַלְמִיד חָכָם כְּאִילּוּ מַקְרִיב בִּכּוּרִים, ואם כן רוצה גם אני לקיים מצוה זו (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: שעורה תרבותית שם באנגלית: Barley שם מדעי: Hordeum vulgare

שם נרדף במקורות: שערי

נושא מרכזי: מעמדה של השעורה במקרא וספרות חז"ל

לריכוז המאמרים שנכתבו על השעורה וקישוריות הקש\י כאן.

תקציר: עיון בפסוק במלכים ב' (ד מ"ב) המצוטט בסוגייתנו מעורר תמיהה לאור היחס הבסיסי לשעורה המשתמע מספרות חז"ל ובמיוחד דרשת רבן גמליאל (סוטה, יד ע"א) לגבי מנחת סוטה: "כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה". הפסוק מתאר הבאת לחם שעורים לאלישע והעם שאתו המקבילה על פי הדרשה להבאת ביכורים. אם אכן שעורה נחשבת למאכל בהמה כיצד יתכן שהבאת לחם השעורים לאלישע שוות ערך להבאת ביכורים? שאלה זו רומזת על כך שהתפיסה ששעורה היא "מאכל בהמה" איננה משקפת את התמונה המלאה. אין ספק שאיכות לחם שעורה נופלת מלחם חיטה אך מסתבר שמעמדו היה תלוי מקום ותקופה. ככלל ניתן לשער שמעמד השעורה היה תלוי בזמינות החיטה ואולי גם במוסכמות חברתיות. העובדה שהשעורה יועדה למנחת סוטה מצביעה רק על כך שמעמדה היה נחות בהשוואה לחיטה אך לא על פסילתה למאכל אדם.

סקירה של איזכורי השעורה במקרא מצביעה על כך שהשעורה היתה מזון מקובל גם לאדם. אמנם ערכה של השעורה היה רק כמחצית מערכה של החיטה כפי שאנו לומדים מנבואת אלישע (מלכים ב', ז') ("... כֹּה אָמַר ה' כָּעֵת מָחָר סְאָה סלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׁעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן") אך מקורות מקראיים רבים מלמדים שהיא היתה בשימוש נרחב על ידי האדם. מהפסוק במלכים המובא בסוגייתנו משתמע לכאורה שאכילת לחם השעורים נבעה מכך שהיתה זו תקופת בצורת כאשר אין בנמצא חיטה, הזקוקה לכמויות משקעים גדולות, אולם במגילת רות אנו קוראים על השימוש בשעורה למאכל אדם גם בתקופת שפע יחסי.

מאוחר יותר, בתקופת המשנה והתלמוד, אנו מוצאים פיחות משמעותי במעמדה של השעורה. אמנם גם בתקופה זו השעורה נאכלה על ידי האדם אך כמה מקורות מצביעים על איכותה הירודה כמזון ועל הסכנה שבאכילתה. ייתכן שהיחס השלילי לשעורה המודגש יותר בתקופת חז"ל קשור להשפעת תרבות התזונה המערבית (יוון ורומא) שאותה הם פגשו. באירופה גידלו בעיקר חיטה שממנה ניתן לאפות לחם מזין וטעים יותר מאשר לחם שעורה ולכן עמים אלו נמנעו מאכילת לחם שעורה. בדומה למאכלים ומנהגי סעודה שאומצו על ידי תושבי ארץ ישראל היהודים אומץ גם היחס לשעורה. רמז לכך שההמנעות מלחם שעורה לא הייתה כללית והכרחית אלא סוג מסוים של "פינוק" ניתן למצוא בדברי רב חסדא (שבת, קמ ע"ב): "האי מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי קעבר משום בל תשחית".

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מעמדה של השעורה במקרא

השעורה הוזכרה במקרא 32 פעמים, מספר דומה לחיטה שהוזכרה 34 פעמים. ב – 10 פעמים מתוכן הן הוזכרו יחד דבר המעיד על מרכזיותה בחיי בני התקופה. על מעמדה החשוב של השעורה ניתן ללמוד בראש ובראשונה מתוך כך שהיא נמנתה בין שבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל: "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון וכו'" (דברים, ח ח'). מקור אחר המעיד לכאורה על חשיבות השעורים הוא העובדה שערך השדות נקבע באופן יחסי לשטח שבו נזרעת שעורה: "ואם משדה אחזתו יקדיש איש לה' והיה ערכך לפי זרעו חמר שעורים בחמשים שקל כסף" (ויקרא, כז ז'). ראיה זו איננה משכנעת משום שייתכן וערך השדות נקבע דווקא על פי שעורים משום שניתן לגדל אותה גם באזורים בעלי כמות משקעים נמוכה שבהם לא ניתן לגדל חיטה. התורה בחרה להשתמש במדד המקיף את כל שדות ארץ ישראל.

כבר בפסוק המונה את שבעת המינים שבהם השתבחה א"י אנו לומדים שמעמדה היה נחות ביחס לחיטה משום שהיא נמנתה אחריה(1). על נחיתותה ביחס לחיטה ניתן ללמוד גם מהעובדה שהמנחות הובאו בדרך כלל מחיטה מלבד מנחת העומר ומנחת קנאות שהובאו משעורים בגלל טעמים ייחודיים. מסיבה זו אפילו אם נדר אדם להביא מנחה משעורים עליו להביא מחיטים (נזיר, ט ע"ב).

מתוך פסוקי המקרא משתמע שהשעורה שימשה כמזון מקובל לאדם אך גם לבהמה. השעורה שהוגשה לדוד וצבאו במחנים שימשה למאכל אדם: "משכב וספות וכלי יוצר וחטים ושערים וקמח וקלי ופול ועדשים וקלי" (שמואל ב' יז כ"ח). השעורה נמנתה בין החטים ובין הקמח, הקלי, הפול והעדשים שהם מזון אדם כך שלא סביר להניח שהם יועדו לבהמות. שלמה המלך התחייב לספק צידה לחוטבי העצים, ששלח לחירם, שכללה גם שעורים: "והנה לחטבים לכרתי העצים נתתי חטים מכות לעבדיך כרים עשרים אלף ושערים כרים עשרים אלף ויין ... ושמן וכו'". גם בפסוק זה תפסה השעורה מקום שווה ערך ברשימת סוגי המזון שהיו מקובלים באותה תקופה. האשה המנאפת נקנתה בשעורים: "ואכרה לי בחמשה עשר כסף וחמר שערים ולתך שערים" (הושע, ג ב').

לגבי הפסוקים שהובאו עד עתה ניתן לטעון (אולי בדוחק) שאין בהם ראיה חד משמעית לכך שהשעורה נועדה למאכל אדם, משום שיתכן והיא ניתנה על מנת לשמש מזון לבהמות, ולכן אציג פסוקים בהם הקשר למאכל אדם חד משמעי. המשנה במנחות (פ"ו מ"א) מונה את מנחת העומר ומנחת סוטה, שהן משעורה, בין המנחות ששיריהן נאכלים לכוהנים(2). קשה להניח שהתורה היתה מצווה על הכהנים לאכול את שיירי המנחה אם הם מזון בהמות בלבד, רק כדי להשפיל את הסוטה, משום שלמטרה זו די היה בשריפת השיירים. רות לקטה שעורים בשדה בועז לצורך מאכל אדם: "וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים" (רות, ב י"ז). הדישה נועדה להפריד את הגרגירים מהשיבולים שאין בהן צורך אלא לבהמות. בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) נאמר: "ותלקט בשדה עד הערב ותחבוט את אשר לקטה. כדי שלא תהא נושאת העמרים על שכמה".

על הכנת לחם משעורה אנו לומדים בפסוק מפורש במלכים ב' (ד מ"ב): "ואיש בא מבעל שלשה ויבא לאיש האלוקים לחם בכורים עשרים לחם שעורים וכרמל בצקלונו וכו'" (מלכים ב', ד מ"ב). העובדה שהאיש מ"בעל שלשה" הביא לאלישע לחם שעורים אינה קשורה בהכרח לכך שהיתה זו תקופת בצורת, שבה ניתן לגדל מעט שעורה אך לא חיטה, שהרי גם בתקופה של שפע יחסי כפי שאנו קוראים במגילת רות (א ו') "וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם" השעורה שימשה למאכל אדם. יחד עם זאת ייתכן ובעתות שפע יוצא דופן כבימי שלמה הופכת השעורה בעיקר למאכל בהמות. על תקופה זו נאמר "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלמה" (מלכים א', ה ה') ובפסוק סמוך (ח') "וְהַשְּׂערִים וְהַתֶּבֶן לַסּוּסִים וְלָרָכֶשׁ וכו'".

בספר יחזקאל (מה י"ג) אנו לומדים שתרומה הופרשה גם משעורים: "זאת התרומה אשר תרימו ששית האיפה מחמר החטים וששיתם האיפה מחמר השעורים" (יחזקאל, מה י"ג). ברור, אם כן, שאין מדובר בגידול הנאכל בעיקר לבהמות משום שמדאורייתא מזון בהמות פטור מתרומות ומעשרות. לגבי כרשינה אנו לומדים שלמרות שנאכלה בעתות רעב חיובה במעשרות היה רק משום גזירה: "אימתי גזרו על הכרשינין רבי יוסי אומר בימי רעבון. רבי חנניה בשם רבי בימי דוד. אמרין היא הדא היא הדא" (ירושלמי, וילנא, חלה פ"ד הלכה ד'). מפרש "פני משה": "בימי רעבון - שהיה נחשב להם ואכלו אותן ע"י הדחק וגזרו תרומות ומעשרות עליהן. אמרין - דלא פליגי אלא היא הדא היא הדא ובימי רעבון שהיה בימי דוד כדכתב ויהי רעב שלש שנים גזרו עליהן". להלכה נפסק ברמב"ם (תרומות, פ"ב הל' ב'": "הכרשינין אף על פי שאינם מאכל אדם, הואיל ואוכלין אותן בשני רעבון, חייבין בתרומה ומעשרות וכו'". ניתן להסיק מכאן ששעורה נאכלה על ידי האדם גם בשנים ברוכות.

רמז למעמדה המורכב של השעורה ניתן למצוא ביחזקאל (ד ט'): "וְאַתָּה קַח לְךָ חִטִּין וּשְׂעֹרִים וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְדֹחַן וְכֻסְּמִים וְנָתַתָּה אוֹתָם בִּכְלִי אֶחָד וְעָשִׂיתָ אוֹתָם לְךָ לְלָחֶם וכו'" אך בהמשך (שם, י"ב) מסמלת השעורה לחם בזוי: "וְעֻגַת שְׂעֹרִים תּאכֲלֶנָּה וְהִיא בְּגֶלְלֵי צֵאַת הָאָדָם תְּעֻגֶנָה לְעֵינֵיהֶם" (על פי הסוגיה בעירובין, פא ע"א). ניתן לסכם שאמנם מעמד השעורה היה נחות בהשוואה לחיטה אך גם היא שימשה מזון מקובל לאדם.

מעמדה של השעורה בתקופת המשנה והתלמוד

השעורה כמאכל אדם

מקורות רבים מצביעים על כך שהשעורה משמשת כמזון לאדם ונסתפק בחלקם: "חמשה דברים חייבים בחלה החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל ושיפון ... האוכל מהם כזית מצה בפסח יצא ידי חובתו כזית חמץ חייב בהכרת וכו' (חלה, פ"א מא'-ב'). אדם המכלכל את אשתו על ידי שליש חייב להעניק לה, בין שאר מוצרי המזון, גם שעורים (כתובות, פ"ה מ"ח). ברור שמדובר במזון לאדם ולא לבהמה שהרי הגמרא (שם סד ע"ב) מקשה: "אמר רבי יוסי: לא פסק שעורין וכו'. אלא באדום הוא דאכלין שעורים, בכולי עלמא לא אכלי? הכי קאמר: לא פסק שעורים כפלים בחטין אלא רבי ישמעאל, שהיה סמוך לאדום, מפני ששעורין אדומיות רעות הן". במשנה בפאה (פ"ח מ"ה) אנו לומדים: "אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטים וקב שעורים. רבי מאיר אומר: חצי קב. קב וחצי כוסמין וקב גרוגרות או מנה דבלה ... ושאר כל הפירות אמר אבא שאול כדי שימכרם ויקח בהם מזון שתי סעודות". התלות בקניית מזון שתי סעודות מוכיחה שגם השעורה מיועדת למאכל ולא למזון לבהמותיו של העני. אחד משלושת עשירי ירושלים הבטיח לזון את העיר בחיטים ושעורים בעת מצור אספסיינוס (גיטין, נו ע"א). בגמרא בסוטה (ד ע"א) אנו לומדים שמשעורה הכינו ככר לחם: "פלימו אומר: כדי שתושיט ידה לסל ליטול ככר. בעי רב אשי: דמהדק או דלא מהדק? בחדתא או בעתיקא? בחמימא או בקרירא? בדחטי או בדשערי? ברכיכא או באקושא? תיקו"(3). מפרש רש"י: "בדחטי או בדשערי - של חטין חלק ונשמט יותר משל שעורים".

פת שעורים היתה מזון מקובל ולא הוגבלה רק למצבים קיצוניים. מסיבה זו צריכה המשנה בנגעים (פי"ג מ"ט) להדגיש ששיעור זמן שהייה בבית מנוגע נקבע על פי פת חיטין דווקא ולא שעורין: "מי שנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפו וסנדליו וטבעותיו בידיו הוא והן טמאין מיד. היה לבוש בכליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידיו, הוא טמא מיד והן טהורין עד שישהא כדי אכילת פרס, פת חטין ולא פת שעורים וכו'". הלכה זו נלמדת מ"חטה" המופיעה בפסוק המונה את "שבעת המינים": "... דאמר רבי חנן: כל הפסוק כולו לשיעורין נאמר. חטה - דתנן: הנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפיו וכו'" (ברכות, מא ע"א). העובדה שהיה צורך למעט פת שעורים מעידה על כך שהיא פת הנאכלת באופן קבוע על ידי האדם. פת שעורים נחשבה למזון ראוי מלכתחילה ולכן אין ספק שניתן לערב בה בניגוד לאורז ודוחן שמעמדם לענין עירוב נתון למחלוקת (עירובין, פא ע"א).

השעורה כמאכל בהמה

כמה מקורות מעידים על מעמדה של השעורה כמזון לבהמות. לגבי מנחת סוטה נאמר: "ר"ג אומר: כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה" (סוטה, יד ע"א) ובתוספתא (סוטה, ליברמן, פ"ג הלכה ד'): "... היא האכילתו מעדנים לפיכך מנחתה מאכל בהמה וכו'". אמנם כבר בעת מתן תורה מעמד השעורה היה ירוד ולכן היא יועדה למנחת סוטה אך ייתכן והניסוח החד משמעי של חז"ל מבטא עמדה קיצונית יותר. בפסחים (ג ע"ב) מסופר: "יוחנן חקוקאה נפק לקרייתא, כי אתא אמרו ליה: חיטין נעשו יפות? אמר להם: שעורים נעשו יפות. אמרו ליה: צא ובשר לסוסים ולחמורים! דכתיב השערים והתבן לסוסים ולרכש וכו'". "... לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו ביום טוב, אבל קודר הוא קב או קבים ונותן לפני בהמתו, ואינו חושש" (ביצה, כט ע"א). על חמורו של רבי פנחס בן יאיר מסופר (חולין, ז ע"א) שסירב לאכול שעורים שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות.

השעורה כמאכל נחות

בגמרא בברכות (לט ע"ב) אנו לומדים: "איתמר: הביאו לפניהם פתיתין ושלמין, אמר רב הונא: מברך על הפתיתין, ופוטר את השלמין. ור' יוחנן אמר: שלמה מצוה מן המובחר. אבל פרוסה של חטין ושלמה מן השעורין, דברי הכל מברך על הפרוסה של חטין, ופוטר את השלמה של שעורין". ההנחה העומדת בבסיס דברי רבי יוחנן, האומר שעדיף לברך על פרוסת לחם החטה ולא על לחם שעורים שלם, היא שאיכות השעורה כמאכל אדם ירודה בהשוואה לאיכות החטה (דבר הבא לידי ביטוי גם במקומה לאחר החטה ברשימת שבעת המינים(4). מסקנה זו עולה גם מהלכה נוספת שהובאה לעיל (לו ע"א): "... והא אמר רבי זירא אמר רב מתנא אמר שמואל: אקרא חייא וקמחא דשערי מברכינן עלייהו שהכל נהיה בדברו, מאי לאו, דחיטי בורא פרי האדמה? לא, דחיטי נמי, שהכל נהיה בדברו. ולשמעינן דחיטי וכל שכן דשערי? אי אשמעינן דחיטי הוה אמינא: הני מילי דחיטי, אבל דשערי לא לבריך עליה כלל קמשמע לן"(5). בהווה אמינא עולה המחשבה שאם ברכת קמח חטים היא "שהכל" הרי שבקמח שעורים הנחות ממנו אין צורך בברכה כלל.

באגדות החורבן (גיטין, נו ע"א) אנו מוצאים שמעמד לחם שעורים היה הנחות ביותר מבין כל שאר מיני הלחם: "מרתא בת בייתוס עתירתא דירושלים הויא, שדרתה לשלוחה ואמרה ליה: זיל אייתי לי סמידא. אדאזל איזדבן, אתא אמר לה: סמידא ליכא, חיורתא איכא, אמרה ליה: זיל אייתי לי. אדאזל איזדבן, אתא ואמר לה: חיורתא ליכא, גושקרא איכא, א"ל: זיל אייתי לי. אדאזל אזדבן, אתא ואמר לה: גושקרא ליכא, קימחא דשערי איכא, אמרה ליה: זיל אייתי לי. אדאזל איזדבן, הוה שליפא מסאנא, אמרה: איפוק ואחזי אי משכחנא מידי למיכל, איתיב לה פרתא בכרעא ומתה. קרי עלה רבן יוחנן בן זכאי: הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה"(6).

השעורה נחשבה כמזון עניים: "משל אומרים לאדם מפני מה אתה אוכל פת שעורים? אמר להם מפני שאין לי פת חטים. מפני מה אתה אוכל חרובים? אמר להם מפני שאין לי דבילה וכו'" (ספרי, במדבר, בהעלותך פיסקא פט). על מעמדו של לחם שעורה בהשוואה ללחם חטה אנו לומדים גם ממאמר חינוכי של רב חסדא (שבת, קמ ע"ב): "האי מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי קעבר משום בל תשחית".

בברכות (לו ע"א) אנו לומדים שקמח שעורים גורם לתולעים במעיים: "... אבל קמחא דשערי הואיל וקשה לקוקיאני לא לבריך עליה כלל וכו'"(7). מפרש רש"י: "קוקיאני - תולעים שבמעיים". על הנזק שבאכילת לחם שעורים ניתן ללמוד מתגובת הגמרא לדבריהם של רב חסדא ורב פפא: "אמר רב חסדא: האי מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי קעבר משום בל תשחית. ואמר רב פפא: האי מאן דאפשר למישתי שיכרא ושתי חמרא עובר משום בל תשחית. ולאו מילתא היא, בל תשחית דגופא עדיף". מסתבר שדברי הגמרא "בל תשחית דגופא עדיף" מתייחסים גם לאכילת לחם שעורים.

אכילה של שעורים בתנאים מסויימים גורמת למוות: "מי שלקה ושנה בית דין מכניסים אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורין עד שכריסו מתבקעת וכו'" (סנהדרין, פ"ט מ"ה). רע"ב (שם) מתאר את הגורם למוות: "... ומאכילין אותו תחלה לחם צר ומים לחץ עד שיוקטנו בני מעיו, והדר מאכילין אותו שעורים שנופחות במעיו עד שכריסו נבקעת". ניתן להסיק מכאן שהשעורה מכילה מרכיב שאיננו מתעכל כראוי וגורם להתנפחות וכנראה הכוונה לסיבים התזונתיים שבה. שעורה הינה הדגן העשיר ביותר בסיבים תזונתיים בהשוואה לשאר הדגנים ומכילה כ 17% סיבים תזונתיים (לשם השוואה אורז חום מכיל 3.5% סיבים, תירס מכיל 7%, שיבולת שועל 10%, חיטה 12%). בעוד שהסיבים ברוב הדגנים מתרכזים בקליפת הגרעין, הסיבים בשעורה נמצאים בכל חלקי הגרעין וזה יכול להסביר את כמות הסיבים הגבוהה בכלל ובשעורה קלופה בפרט. בצד המלצת המומחים לצרוך סיבים תזונתיים, מסיבות בריאותיות, הם מזהירים מפני תופעות לוואי כמו התנפחות והרגשת אי נוחות עד כדי חסימת מעיים. תופעות אלו נובעות מכך שהסיבים סופחים אליהם מים וחומרים אחרים ומתנפחים בקיבה.

מעניין יהיה לבדוק האם קיים קשר בין תופעה זו למתואר בירושלמי (ברכות, פ"ג דף ו טור ד /ה"ה): "... מרחיקין מצואת חזיר ארבע אמות ... ומצואת התרנגולין ארבע אמות. רבי יוסי ברבי אבון בשם רבי חונא ובלב' באדומים". התוס' בברכות (כה ע"א ד"ה לית הלכתא כי הא מתניתא) נשאר בצ"ע ואינו יודע מהם ה"אדומים" שרק בהם יש לחוש לסירחון. בעין משפט (שם) מובאים דברי "גדולת מרדכי" הסובר ש"אדומים" אינם תרנגולים בצבע אדום אלא מארץ אדום וקושר בין סוג המזון והריח. לדעתו בארץ אדום היו מצויים שעורים (כאמור בכתובות, סד ע"ב) והיו מאכילים בהם את התרנגולים ולכן צואתם הסריחה.

מעמדו הנחות של לחם השעורים נובע מתכולה נמוכה של גלוטן (בעברית תקנית הוא נקרא דבקן) (ראו עוד ב"הרחבה"). תכולת הגלוטן הנמוכה בשעורה גורמת לכך שהבצק נוקשה ולא גמיש. ברור מאליו שלעיסת לחם קשה דורשת זמן רב יותר מאשר לחם פריך וכך נוכל להבין את דברי הגמרא (ברכות, מא ע"א): "... היה לבוש כליו, וסנדליו ברגליו, וטבעותיו באצבעותיו הוא טמא מיד, והן טהורין עד שישהא בכדי אכילת פרס, פת חטין ולא פת שעורין וכו'". מפרש שם רש"י: "פת חטין - נאכלת מהר". השעורה היתה מאכל עניים משום שמחירה נמוך הן בגלל שאין היא מתאימה לאפיית לחם והן משום שהיא גדלה בתנאים קשים שבהם חטה אינה יכולה לגדול. השעורה מתפתחת היטב בקרקעות דלות ובכמות משקעים נמוכה (300 מ"מ בשנה) בהשוואה לחטה (400 מ"מ בשנה).

סכום

התמונה המתקבלת מסקירת המקורות המקראיים וספרות חז"ל מורכבת מאד ומציגה לכאורה סתירות ביחס לקביעת מעמדה של השעורה. ככלל ניתן להציע שדברי רבן גמליאל: "... כך קרבנה מאכל בהמה" אינם מתפרשים כפשוטם שהרי גם בני אדם אוכלים שעורה. ייחודה של השעורה בניגוד לחיטה הוא בכך שבעתות שפע כאשר אין מגבלה בכמויות החיטה היא משמשת בעיקר כמזון לבהמה. העובדה שהשעורה נתפסת בתקופת חז"ל ולאחריה באופן מוחלט כמזון בהמה מבטאת אולי את מנהגי הסעודה בחברות השפע של יון ורומא שבהן כמעט ולא גידלו שעורה. בהעדפת לחם חיטה היה משום "פינוק" דבר המתבטא בדברי רב חסדא: "האי מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי קעבר משום בל תשחית". ראוי לציין שהיום רוב יבול השעורה העולמי מיועד למספוא. השעורה זכתה בשנים האחרונות לעדנה והיא הפכה לפופולארית בשוק מזון הבריאות בצד היותה מרכיב עיקרי בתעשיית הבירה.


שעורה תרבותית - צולמה בסלובניה צילם: Lucash		שעורה דו-טורית (משמאל) וששה-טורית צילם: Xianmin Chang

הרחבה

הגלוטן הוא מרכיב חלבוני הנמצא בזרעי חיטה ודגניים נוספים. תפקיד החלבון בזרע הוא להזין את עובר במהלך הנביטה. מקור השם הוא במילה הלטינית gluten שמשמעותה להדביק. הגלוטן מעניק לבצק את האלסטיות המאפשרת לו להתנפח, לשמור על צורתו ואת המרקם הפריך. הגלוטן מורכב מתערובת של שני גליקופרוטאינים (תרכובת של חלבון ופחמימה), הגליאדין והגלוטמין הקשורים לעמילן הנמצא בזרעים של דגניים שונים. הגלוטן מהווה כ – 80% מתכולת החלבון בזרעי החטה. את הגלוטן ניתן לבודד בקלות מהעמילן על ידי שטיפה במים משום שבניגוד לעמילן הוא איננו מסיס במים. הגלוטן מהווה מקור חשוב לחלבון וניתן לצרוך אותו ישירות ממזון המכיל אותו באופן טבעי או כתוסף למזון עני בחלבון. גלוטן אמיתי הכולל גליאדין וגלוטנין מוגבל למינים מסוימים במשפחת הדגניים ואילו אחרים, כמו תירס ואורז, מכילים חלבונים שונים מהגלוטן.

הגלוטן בנוי מרשת תת-מיקרוסקופית של מולקולות הגלוטנין הנאחזות זו בזו שאליה מתחברות מולקולות הגליאדין ותורמות לצמיגות ויכולת המתיחה של התערובת. בנוכחות שמרים בעיסה מתרחשת תסיסה המשחררת בועות פחמן דו-חמצני והן נלכדות ברשת הגלוטן דבר הגורם להתנפחות העיסה. לאווריריות של העיסה תורמים גם אדי מים הנלכדים בתוך רשת הגלוטן. האפייה גורמת לקרישת הגלוטן שיחד עם העמילן מייצב את צורת התוצר הסופי. לגלוטן יש תפקיד גם בשמירה על טריות הלחם משום שהוא קושר מולקולות מים.

התפתחות הגלוטן (המגבירה את האלסטיות שלו) משפיעה על מרקם המאפה. רמת האלסטיות של הגלוטן נמצאת בהתאמה לתכולת גלוטנין בעל משקל מולקולרי נמוך משום שמרכיב זה מכיל את האטומים העודפים של הגפרית האחראים לחיבור השרשראות ברשת. הפחתה בריכוז הגלוטן מביאה ליצירת מוצרים קשים יותר כמו פיצות וכעכים ואילו רמות גבוהות יותר של גלוטן יוצרות דברי מאפה רכים יותר. באופן כללי הקמח המשמש לאפיית לחם מכיל ריכוז גבוה של גלוטן (הנמצא בחטה קשה). הלישה מעודדת את התפתחות סיבי הגלוטן והקשרים ביניהם ולכן לישה ממושכת גורמת לקבלת מאפה מסיבי יותר. לחות גבוהה בבצק מגבירה את התפתחות הגלוטן ולכן אין צורך ללוש בצק עשיר בנוזלים אם הוא הותפח במשך זמן רב.

(1) "דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה, שנאמר: ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" (ברכות, מא ע"א).
(2) על פי הסוגיה במנחות (עב ע"ב) הדורשת את הלכה זאת מפסוקים היה צורך בדרשות נפרדות למנחות שעורים ומנחות חיטים ולא די בפסוק הכללי "וזאת תורת המנחה ... והנותרת ממנה יאכלו אהרון ובניו" משום שקיימת הו"א ששיירי מנחת שעורים לא יאכלו משום שהיא מאכל בהמה (תוס') או משום שאין היא סולת (רשב"ם, בראשית יח ו'). ה"משך חכמה" (ויקרא, ב י"ד) התקשה מדוע לא נאמרה אכילת שיירי מנחת שעורים במפורש: ואם תקריב מנחת ביכורים וכו' ... ולא כתבה תורה בפירוש, משום דשעורים מאכל בהמה (מלכים - א ה, ח), וחסה תורה לכתוב שיתחלק לאהרן ולבניו, שאינו מן הכבוד ליתן להם, וחס השם יתברך על כבוד בריותיו יותר מכבוד המזבח ודו"ק". ייתכן והדו"ק שבו סיים ה"משך חכמה" הוא משום שאם אכן השעורה אינה מזון אדם (גם אם הוא נחות) מדוע הצטוו הכהנים לאכלה.
(3) פירוש: פְּלֵימוּ אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁתּוֹשִׁיט אשה יָדָהּ לַסַּל כדי לִיטּוֹל מתוכו כִּכָּר. בָּעֵי [שאל] רַב אַשִׁי: האם מדובר דְּמִהֲדַק [שמהודק] הככר בתוך הסל אוֹ דְּלָא מִהֲדַק [שאינו מהודק], בְּחַדְתָּא [בסל חדש] אוֹ בְּעַתִּיקָא [בישן], שהסל הישן חלק יותר, ואילו בסל חדש מעכבים ראשי הנצרים את הככר, בַּחֲמִימָא [בלחם חם] אוֹ בִּקְרִירָא [בלחם קר], שככר לחם חמה רכה ונצמדת יותר, וקשה יותר להוציאה. וכן באיזו ככר משערים בִּדְחִטֵּי [בשל חיטים] אוֹ בִּדְשַׂעֲרֵי [בשל שעורים], שזו של חיטים מחליקה מן הידים, ושיעור הוצאתה מהסל ארוך יותר. בְּרַכִּיכָא [בככר רכָּה] אוֹ בְּאַקּוּשָׁא [בקשה]? לכל השאלות הללו לא נמצאה תשובה ועל כן תֵּיקוּ [תעמוד, יעמדו] במקומן.
(4) בתוס' (ברכות, לט ע"ב) אנו מוצאים: "אבל פרוסה של חטין ושלמה מן השעורים דברי הכול מברך על הפרוסה של חטין - דחיטי עדיפי משום דאקדמיה קרא וכו'". בחידושי הרמב"ן (שם) אנו לומדים שעצם האזכור של שעורים בין שבעת המינים מעניק להם מעמד חשוב מפת העשויה מקמח משובח: "פת שעורין ופת כוסמין אומר על שעורין, והלא כוסמין טוב ממנה אלא שזו ממין שבעה וזו אינה ממין שבעה". מאידך גיסא מלשון ה"שיטה מקובצת" משתמע שהגורם הקובע הוא איכות הלחם: "... אבל פרוסה של חטים ושלימה של שעורים פירוש ודעתו לאכול משתיהן דברי הכל פרוסה של חטים עדיף דגריע טפי פת שעורים לגבי פת חטים ואית ליה לברוכי על פרוסה של חטים וכו'".
(5) פירוש: והאמר [והרי אמר] ר' זירא אמר רב מתנא אמר שמואל שאקרא חייא וקמחא דשערי מברכינן עלייהו [על דלעת חיה, לא מבושלת, וקמח שעורים מברכים עליהם] "שהכל נהיה בדברו". מאי לאו דחיטי [האם לא נסיק מכאן שבשל חיטים] מברכים אנו עליהם "בורא פרי האדמה", שאם על קמח שעורים, שאיננו כרגיל מאכל אדם, מברכים "שהכל", קמח חיטים ודאי ראוי לברכת "בורא פרי האדמה"! טענה זו דוחים: לא, דחיטי נמי [קמח של חיטים גם כן] מברכים עליו "שהכל נהיה בדברו". על כך שואלים: ולשמעינן דחיטי [ושישמיענו דין קמח חיטים] וכל שכן שנדע מכאן לגבי הברכה דשערי [של קמח שעורים]! על כך משיבים: אי אשמעינן דחיטי הוה אמינא [אם היה משמיע לנו בקמח חיטים הייתי אומר] כי הני מילי דחיטי [דברים אלו אמורים דווקא בקמח של חיטים], אבל דשערי [בשל שעורים] לא לבריך עליה [יברך עליו] כלל, ועל כן היה צורך ללמדנו שצריך לברך אף לפני אכילת קמח זה.
(6) פירוש: אשה אחת ושמה מָרְתָא בַּת בַּיְיתוֹס עֲתִירְתָּא [עשירה] שבירוּשָׁלַיִם הָוְיָא [היתה]. שְׁדַרְתָהּ [שלחה] לִשְׁלוּחָהּ וְאָמְרָה לֵיהּ [לו]: זִיל אַיְיתֵי [לך הבא] לִי סְמִידָא [סולת]. אַדַּאֲזַל אִיזְדַּבַּן [עד שהלך נמכרה הסולת]. אֲתָא [בא] אָמַר לָהּ: סְמִידָא לֵיכָּא, חִיוָּרְתָא אִיכָּא [סולת אין, קמח יש], אָמְרָה לֵיהּ [לו]: זִיל אַיְיתֵי [לך הבא] לִי קמח. אַדַּאֲזַל אִזְדַּבַּן [עד שהלך נמכר הקמח]. אֲתָא [בא] וְאָמַר לָהּ: חִיוָּרְתָא לֵיכָּא, גּוּשְׁקְרָא אִיכָּא [קמח אין, סובין יש]. אָמְרָה לֵיהּ [לו]: זִיל אַיְיתֵי [לך הבא] לִי. אַדַּאֲזַל אִזְדַּבַּן [עד שהלך נמכר] גם זה. אֲתָא [בא] וְאָמַר לָהּ: גּוּשְׁקְרָא לֵיכָּא, קִימְחָא דְּשַׂעֲרֵי אִיכָּא [סובין אין, קמח שעורים יש]. אָמְרָה לֵיהּ [לו]: זִיל אַיְיתֵי [לך הבא] לִי קמח שעורים. אַדַּאֲזַל אִיזְדַּבַּן [עד שהלך נמכר] גם זה. הֲוָה שְׁלִיפָא מְסָאנָא [היתה חלוצת נעל, יחפה] באותה שעה, אָמְרָה: אֵיפּוֹק וְאֶחֱזֵי אִי מַשְׁכַּחְנָא מִידֵי לְמֵיכַל [אצא ואראה אם אמצא דבר מה לאכול], אֵיתִיב לָהּ פַּרְתָּא בְּכַרְעָא [התיישב לה גלל ברגלה] וּמֵתָה, מכיון שהיתה כל כך מפונקת והגועל גרם לה למות. קָרֵי עֲלָהּ [קרא עליה] רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי כתוב זה שבפרשת הקללות שבתורה: "הָרַכָּה בְּךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הצג על הארץ מהתענג ומרוך" (דברים כח, נו).
(7) מדברי הרמב"ם (תרומות, פ"י הלכה ח') משתמע שרק אכילת שעורים שלא נאפו גורמת לנזק ולכן הכוסס שעורי תרומה פטור מחומש: "... וכן הכוסס את השעורים פטור מן החומש מפני שהזיק עצמו".

רשימת מקורות:

י. פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 146-148).

לעיון נוסף:

שעורה תרבותית באתר צמח השדה.
על ביות השעורה ראה סכום מאת ד"ר עקיבא לונדון. לקריאה לחץ כאן.

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך. לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

לראש העמוד שליחה לחבר הדפסה הוספה למועדפים