טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
כל השרפין יפין לדיו – שרף
"ואמר רבי יהושע בן לוי: כל השמנים יפין לדיו, ושמן זית מן המובחר. איבעיא להו: לגבל או לעשן? תא שמע, דתני רב שמואל בר זוטרא: כל השמנים יפין לדיו ושמן זית מן המובחר. בין לגבל בין לעשן, רב שמואל בר זוטרא מתני הכי: כל העשנים יפין לדיו ושמן זית מן המובחר. אמר רב הונא: כל השרפין יפין לדיו, ושרף קטף יפה מכולם" (שבת, כג ע"א).
פירוש: אָמַר ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כל הַשְּׁמָנִים יָפִין לעשיית הדְּיוֹ, וְשֶׁמֶן זַיִת מִן הַמּוּבְחָר. אִיבַּעֲיָא לְהוּ [נשאלה להם] לבני הישיבה שאלה זו: מה היתה כוונתו של ר' יהושע בן לוי, האם כוונתו שהעשן היוצא מהדלקת שמן הזית מובחר יותר בכך שניתן לְגַבֵּל אותו באופן הטוב ביותר לדיו, או בכלל לענין לְעַשֵּׁן, כלומר, שהעשן היוצא מנר של שמן זית הוא המובחר ביותר לצורך עשיית דיו? תָּא שְׁמַע [בוא ושמע] תשובה לדבר ממה דְּתָנֵי [ששנה] רַב שְׁמוּאֵל בַּר זוּטְרָא: כָּל הַשְּׁמָנִים יָפִין לִדְיוֹ, וְשֶׁמֶן זַיִת מִן הַמּוּבְחָר, בֵּין לְגַבֵּל בֵּין לְעַשֵּׁן. רַב שְׁמוּאֵל בַּר זוּטְרָא מַתְנֵי הָכִי [היה שונה כך]: כָּל הָעֲשָׁנִים יָפִין לִדְיוֹ, וְשֶׁמֶן זַיִת מִן הַמּוּבְחָר. מעין זה אָמַר רַב הוּנָא: כָּל הַשְּׂרָפִין יָפִין לחזק את תרכובת הדְּיוֹ, וּשְׂרָף קְטָף יָפֶה מִכּוּלָּם (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: שרף שם באנגלית: resin שם נרדף במקורות: "קטף"
נושא מרכזי: מהו "שרף"?
סקירה של אזכורי המונח "שרף" בספרות חז"ל מעידה על כך שהכוונה לנוזלים מסוגים שונים המופרשים מצמחים"(1). ובכך השימוש הנעשה במונח זה במקורות רחב יותר מהמקובל במינוחים המקצועיים וכולל לא רק שרפים (resins) מסוגים שונים אלא גם מוהל צמחים (sap). דוגמה קיצונית לתופעה ניתן למצוא במשנה במעשרות (פ"ד מ"א) בה נקרא מוהל זיתים, המורכב ממים ושמן, בשם "שרף": "הכובש השולק המולח חייב המכמן באדמה פטור המטבל בשדה פטור הפוצע זיתים שיצא מהם השרף פטור וכו'". גם את השרפים ניתן לחלק על פי הרכבם הכימי, מצב הצבירה ועל פי המקום בו הם נוצרים ונאגרים. ברוב המקרים ניתן לזהות את סוג ה"שרף" שחז"ל הזכירו בעזרת השימוש שנעשה בו ובמיוחד כאשר הוא מקובל עד ימינו.
מהם "שרפים"?
בכימיה פולימרית ובהנדסת חומרים המונח "שרף" (resin) מתפרש כחומר מוצק או צמיג מאד ממקור צמחי או מלאכותי שמתאפיין בהפיכתו לפולימרים בעקבות חשיפה לגורם ספציפי כמו למשל חמצן. בדרך כלל השרפים הם תערובות של תרכובות אורגניות. השרף (resin) במובנו הביולוגי מורכב ברובו מפחמימן (hydrocarbon) נדיף בשם טרפן (2) (Terpen). לאחר התנדפות המרכיב הנדיף השרף מתקשה וידוע כענבר (Amber). השרפים הטבעיים הם חומרים דביקים המופרשים מצמחים שונים (בדרך כלל בני מחלקת המחטניים) לרוב לאחר פגיעה ומשמשים להגנה מפני חדירת חרקים ופתוגנים. לדוגמה, עצי פרי מגיבים לחדירת חיפושיות קליפה בהפרשת טיפות שרף (תמונה 1). דוגמה לשרף שחז"ל הכירו הוא המסטיק המופרש מאלת המסטיק (ראו במאמר "כי תניא ההיא במוסתקי"). שרף זה שונה משרפים טיפוסיים ונקרא "שמן נדיף" (Oleoresin). שמנים נדיפים הם מיצויים מוצקים למחצה (רכים או דמויי גומי), המורכבים מתערובת של שרפים בשמנים אתריים ו/או שמן. בדומה לשרפים אחרים גם שרף אלת המסטיק מצטבר בצינורות מיוחדים המבודדים אותו מהרקמות החיות על מנת למנוע מהן נזק. הצינורות נמצאים בגבעול, העלים והשורש וממוקמים בשיפה. הצינורות מעוגלים ומצופים בכמה שכבות של תאי אפיתל. כלפי חוץ הצינורות נתמכים על ידי קשתות העשויות מסיבי סקלרנכימה (3)(סיבים העשויים מחומר קשיח האחראי להקשיית גזע העץ).
סוג אחר של שרף הנקרא "צמג" (Latex) או גומי (gume) בעל מבנה קולואידי של חלקיקים פולימריים במצע נוזלי. הוא עשוי להיות ממקור צמחי אך גם מלאכותי. הצמג בטבע הוא נוזל הנמצא ב – 10% מכלל הצמחים בעלי הפרחים (קבוצה בולטת במיוחד היא משפחת המורכבים) וכמעט איננו קיים בקבוצות אחרות כמו המחטניים, שרכים או פטריות. הצמג הוא תרחיף העשוי להכיל בהתאם למקורו תרכובות שונות כחלבונים, אלקלואידים, עמילנים, סוכרים, שמנים, טאנינים ועוד ונקרש בחשיפה לאוויר. הצמג מופרש בדרך כלל לאחר פציעה של רקמות. צבע הצמג ברוב הצמחים לבן אבל קיימים גוונים נוספים כמו צהוב, כתום ושני. אחד מסוגי הצמג הידועים הוא הנוזל המופרש מכמה מיני עצים ומשמש לייצור הגומי.
בשפת היום-יום קיימת החלפה בין שני המונחים "גומי" (gume) ו"שרף" (resin) משום ששניהם מתייחסים לחומרים דביקים, חלקים ואלסטיים. תפקידם של שני חומרים אלו בחיי הצמחים הוא להגן עליהם מפני חרקים, פטריות ומזיקים נוספים ולאטום את הרקמות מבקרה של פגיעות מכניות. לאמיתו של דבר המומחים מבחינים בין שני סוגי חומרים אלו בהתבסס על מאפיינים רבים שיוצגו בטבלה:
בניגוד לסוגי השרף (resin), המופרשים מתאים או מחללים בין תאיים בחלקי צמח שונים, מוהל (sap) הוא נוזל הזורם בתוך מערכת ההובלה של הצמחים. מערכת ההובלה כוללת שתי קבוצות תאים הערוכים כ"צינורות": א. עצה המובילה מים וחומרי הזנה מהשורשים לעלים והורמונים. ב. שיפה המובילה סוכרים מהעלים או מאיברי אגירה, הורמונים ומינרלים המומסים במים לאיזורים בהם יש בהם צורך. דוגמה לשימוש במוהל הוא הסירופ "מייפל" הנוצר בעצי האדר. בכמה ארצות כמו לטביה, אסטוניה, בלרוס ועוד מוהל עצי השדר משמש להכנת הממתיק המלאכותי קסיליטול (xylitol). ניתן להשתמש במוהל דקלים כדוגמת הדקל הקנרי להכנת תרכיז. סוג שונה של נוזל הנקרא "שרף" הוא מוהל תאים המתקבל לאחר סחיטת זיתים ונקרא "אנפיקנון". בגמרא במנחות (פה ע"ב) נאמר: "אין מביאין אנפקטן, ואם הביא פסול, מפני שהוא שרף" (ראו בהרחבה במאמר "ואם הביא פסול מפני שהוא שרף").
ה"שרף" בסוגיה
בסוגייתנו מסופר על השימוש שנעשה בשרף כאחד ממרכיבי הדיו ועל כך ששרף קטף הוא המשובח ביותר. רש"י מזהה את השרף עם "גומ"א" (gume) שהוא "שרף" עץ. על תפקידו של ה"גומ"א" בהכנת דיו אנו לומדים במשנה (שבת, פי"ב מ"ד): "הכותב שתי אותיות בהעלם אחד חייב. כתב בדיו בסם בסיקרא בקומוס ובקנקנתום ובכל דבר שהוא רושם על שני כותלי זויות ועל שני לוחי פנקס והן נהגין זה עם זה חייב וכו'". מפרשת הגמרא (שבת, קד ע"ב): "דיו - דיותא, סם - סמא, סקרא - אמר רבה בר בר חנה: סקרתא שמה. קומוס - קומא, קנקנתום - אמר רבה בר בר חנה אמר שמואל: חרתא דאושכפי". רש"י מפרש: "קומא - גומ"א, שרף אילן". הדמיון בין השמות קומא – קומוס וגומ"א בולט ורומז על כך שהם נגזרו ממקור משותף.
ה"קטף" לפירוש רש"י הוא "פרוניליי"ר" (prunelier) כלומר שזיף קוצני (Prunus spinos) (תמונה 2). "קטף – פרוניליי"ר של יער, כמו שאנו עושים משל שרף". פירוש זה עולה בקנה אחד עם הגישה הרואה בשם "קטף" שם כללי שאיננו מתפרש בהכרח כמין של עץ בושם בכלל או האפרסמון בפרט (ראו עוד במאמר "הדא אמרה באפרסמון משחו"). הפרשת שרף בעקבות פציעה של הגזע או הענפים או כתוצאה מהתקפה של חיפושיות קליפה נפוצה מאד בעצי פרי וסרק. הופעה של שרף במטעים ובעיקר במינים ממשפחת הוורדניים מהווה סימן לעקה הנובעת ממחסור במים. ניתן לשער שרש"י מציין את שזיף הבר רק כמייצג את התופעה ובמיוחד לאור כך שמין זה הוא ממשפחת הוורדניים. ניתן להמיס את השרף המופרש ומתגבש בגושים גדולים בכוהל (הוא אינו מסיס במים) ולערבבו עם מרכיבי הדיו האחרים. לאחר התנדפות הכוהל השרף מתקשה והדיו נדבק באופן חזק לקלף. הפירוש בסוגייתנו המזהה את הקטף כשזיף הבר סותר לכאורה את פירוש רש"י במסכת סוטה (יז ע"ב) שם לא נקב בשם מין ספציפי אלא כתב: "קומוס - שרף האילן ומתיכו במים וכותב הימנו". כאמור שרף (resin) איננו מסיס במים ולכן עלינו להניח שבפירושו ל"קומוס" הוא התייחס ל"שרפים" שונים משרף הקטף. ייתכן אם כן שזו גם כוונת רב הונא: "כל השרפין יפין לדיו, ושרף קטף יפה מכולם". השרף המופרש מעצי הקטף הוא שרף (resin) בהגדרתו המדוייקת ואילו "כל השרפים היפין לדיו" הם נוזלים מסוג אחר כמו למשל גומי (gume).
רוב הראשונים מזהים את ה"קומוס" כגומי וכנראה כוונתם לחומר הנקרא היום גומי ערבי המופק מקליפת עצי שיטה ובמיוחד "שיטת סנגל"(4)) (תמונות 3-4). זיהוי זה הולם את שמו הלועזי של הגומי הערבי (Gumi Arabicum) שמקורו בשם קומי או קמי במצרית. מכאן הועבר השם ליוונית .Kommos בלשון המשנה: קומוס ובארמית קומא. ראיה נוספת לזיהוי זה ניתן למצוא בעובדה שעל פי רש"י ניתן "להתיכו" במים. גומי ערבי מסיס מאוד במים וניתן להגיע לתמיסה בריכוז משקלי של 55%, בניגוד לשרפים אחרים החומר מסיס גם במים קרים. גומי ערבי הוא תערובת של רב-סוכרים וגליקופרוטאינים. מאפיינים אלו מבדילים, על פי הגדרה הבוטנית, בין הגומי ובין השרפים שאינם מסיסים במים. הגומי הערבי משמש עד היום כדבק להצמדת פיגמנטים בצבעים, משחות נעלים ותכשירים קוסטיים. בשל מסיסותו במים ודביקותו משמש השרף כמרכיב בדיו סת"ם. הפיגמנטים מתפזרים היטב יחד עם הגומי במים ולאחר התנדפות המים הגומי מדביק את הפיגמנטים לקלף. על אופן הכנת הדיו כתב הרמב"ם (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פ"א הל' ד'):
"כיצד מעשה הדיו, מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושל שעוה וכיוצא בהן וגובלין אותן בשרף האילן ובמעט דבש ולותתין אותו הרבה ודכין אותו עד שיעשה רקיקין ומיבשין אותו ומצניעין אותו, ובשעת כתיבה שורהו במי עפצים וכיוצא בו וכותב בו, שאם תמחקנו יהיה נמחק, וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות, ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים".
אין ספק שהרמב"ם התייחס ל"שרף" המומס במים ולכן לא ייתכן שכוונתו לשרף (resin) בהגדרה הבוטנית שאיננו מסיס במים. בניגוד לשיטות הראשונים המזהות את "שרף הדיו" כ"גומא" הרי שדעתו של ר"ת לכאורה שונה כמובא בתוס' במסכת שבת (כג ע"א):
"כל השרפים יפים לדיו - פירש בקונטרס שרף גומא. ואין נראה לר"ת דהא דיו אין זה גומא ... ואין דרך להניח גומא לתוך דיו שלנו. אלא שרף דהכא היינו לחלוחית של אילן כמו שאנו עושין דיו שלנו וכן יש בנדה בפ"ק (דף י:) גבי בתולה זו שירפה מצוי וזו אין שירפה מצוי וכן בפ' כל שעה (פסחים לט. ושם) ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין דע"כ ההוא שרף היינו לחלוחית וכו'".
לא ברור לי לאיזו "לחלוחית" כוונתו ואולי הכוונה לשרף (resin) בניגוד לגומי (gume).
הרחבה
צינורות שרף ו – laticifers
שרפים הם תערובות המבוססות על פנולים ו/או טרפנים. השרף של האורן בפרט והמחטניים בכלל הוא דוגמה אופיינית לנוזל זה. לעיתים קרובות השרפים עשירים בתרכובות אורגניות נדיפות כדוגמת מונו-טרפנים אך מכילים רק מעט חלבונים ותרכובות מסיסות במים. באופן בסיסי השרפים מזיקים לתהליכי חיים ורבים מהם דליקים מאד. לא מפתיע, אם כן, שנוזלים אלו מיוצרים על ידי תאים מתמחים ומהם הם מופרשים לצורך איחסון לחללי צינורות, תעלות או ציסטות. הם מופרשים החוצה בעקבות פגיעה בצמח על ידי מזיקים או פגיעה מכנית. אחת ממשפחות הצמחים הבולטות ביותר המייצרות שרף היא משפחת הבושמיים (Burseraceae ) משפחה שבה נכללים עצי הלבונה והמור. שרפים מסוג זה מספקים הגנה יעילה מאד לצמחים.
בעוד שהשרפים הם בעיקרם ממסים (solvent) אורגניים צמגים (latexes) הם תחליבים עשירים במים. למרות שהמרכיבים העיקריים של הצמג הם טרפנים מפולמרים מסיסים בשמן, הרי שתכולת המים הגבוהה מבטיחה שהם ישארו כתרחיף ולא כתמיסה. יתר על כן, הסביבה המימית מעודדת ייצור ואגירת חלבונים בצמג. צמג נראה מתאים יותר לתהליכי חיים ולכן הוא יכול להאגר בתוך תאים החיים הנקראים laticifers. תאים אלו עשויים להיות ארוכים מאד ולפעמים אורכם מגיע לסנטימטרים רבים. כתאים המשמשים להגנה אחרים הם ממוקמים בסמוך לאתרים רגישים בצמח. Laticefers וצינורות שרף ממוקמים בצמוד לרקמות הובלה ופגיעה בהן על ידי חרקים צמחונים גורמת לשחרור מהיר של תכולתם.
גומי (gume) וריר (Mucilage)
שני תוצרי צמחים אלו מבוססים על רב-סוכרים מסיסים במים. מקור הרב-סוכרים בגומי הוא בהתפרקות דפנות התאים וצבירתם מחוץ התאים. מסיבה זו הגומי נאגר בכיסים או חללים בין התאים החיים. דוגמה טובה לגומי הם מינים רבים של שיטה (Vachellia). הנוזל ניגר החוצה מגזעים פגועים, לעיתים בכמויות עצומות, מטפטף למטה ומתקשה באופן המזכיר שרף. אחד מסוגי הגומי המפורסמים הוא הגומי הערבי המשמש לצרכים שונים. בתעשיית המזון משתמשים בו כחומר מקשה בסוכריות ולהעלאת צמיגות סירופים. הוא משמש כדבק למטרות שונות ביניהן גם הכנת דיו לכתיבת סת"ם.
סוג נוסף של גומי הוא kino המיוצר על ידי מינים רבים של איקליפטוסים. ה – kino הוא תערובת של פנולים ורב-סוכרים מפולמרים. המרכיב המרכזי של ה – kino הוא חומצה קינוטנית לנוזל זה צבע אדום והוא שימש ברפואה, עיבוד עורות וצביעת אריגים. נוזל קרוב לגומי הוא ריר (Mucilage) השונה מהגומי בכך שהמרכיבים העיקריים שלו אינם תוצרי התפרקות דפנות התאים ובדרך כלל הוא אגור בתאים מיוחדים כ – idioblast או "שערות" Trichomes. הריר הוא חומר סמיך ודביק ומשמש לאגירת מים וחומרי תשמורת, לנביטה ועיבוי קרומים. קקטוסים ובכלל צמחים סוקולנטיים וזרעי פשתן (ראו במאמר "זרק פשתן למים חייב") הם מקור עשיר של ריר.
(1) למעשה גם בעברית המדוברת היום ושפות אחרות כמעט ולא קיימת אבחנה ותחת השם "שרף" נכללים נוזלים השונים מאד זה מזה בהרכבם והמקום בצמח בו הם נוצרים ונאגרים. מסיבה זו נאלץ להשתמש במקרים רבים בשמות הלועזיים הרלוונטיים. רישום מירכאות סביב השם "שרף" נועד לציין שהכוונה איננה לשרף בהגדרתו הביולוגית אלא למשמעות הכללית המציינת נוזלים המופרשים מצמחים.
(2) תרכובת זו מוכרת יותר כטרפנטין (turpentine) החומר המשמש לנקוי מברשות מצבעי שמן. הטרפנטין מיוצר על ידי זיקוק של שרף עצים.
(3) Sawids, T, 2000, 'Distribution, development and structure of resin ducts in Pistacia lentiscus var. chia DUHAMEL', Flora, 195 pp 83-94.
(4) יש המפרשים שהכוונה למין מחצב צבעוני. כך פירשו רבי נתן אב הישיבה והרמב"ם בפיהמ"ש. המאירי (שבת, קד ע"ב) כתב בעקבותם: "קומוס מין עפר וצבעו שחור ובערבי אלא"ג".
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
