סקר
באיזה גיל התחלת ללמוד דף יומי






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

החורש בשור וחמור – שור וחמור

 

"... יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין: החורש בשור וחמור, והן מוקדשין, וכלאים בכרם, ובשביעית, ויום טוב, וכהן ונזיר בבית הטומאה. חנניא בן חכינאי אומר: אף הלובש כלאים. אמרו לו: אינו השם. אמר להם: אף הנזיר לא הוא השם" (מכות, כא ע"ב).

פירוש: יֵשׁ חוֹרֵשׁ תֶּלֶם אֶחָד, וְחַיָּיב עָלָיו על אותו מעשה, מלקות מִשּׁוּם שְׁמוֹנָה לָאוִין, כיצד? היה הַחוֹרֵשׁ בְּשׁוֹר וַחֲמוֹר יחד, שעובר משום "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו" (דברים כב, י), וְהֵן מוּקְדָּשִׁין והרי הוא עובר משום מועל בקדשים, וְהיו אלה כִּלְאַיִם בְּכֶרֶם, ובחרישה הוא מסייע לגידולם, כמבואר בגמרא. והיתה זו שנת השְּׁבִיעִית (השמיטה), ועובר משום עושה מלאכת עבודת אדמה בשביעית, וְהיה זה יוֹם טוֹב, שעובר משום עשיית מלאכה ביום טוב, וְהוא היה כּהֵן וְגם נָזִיר, ששניהם אסורים להיטמא למת, והיה אותו מקום שחרש בְּבֵית הַטּוּמְאָה (במקום טמא בטומאת מת). חֲנַנְיָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר: אַף אם היה לוֹבֵשׁ כִּלְאַיִם באותה שעה שחורש, לוקה גם משום כלאיים. ויש איפוא עוד איסור שעבר עליו. אָמְרוּ לוֹ: אֵינוֹ הַשֵּׁם. כלומר, אין זה מאותו טעם, כי אין זה שייך למעשה החרישה. אָמַר לָהֶם: אם כן, לדבריכם אַף הַנָּזִיר לֹא הוּא הַשֵּׁם, שהרי הנזיר והכהן לא משום חרישה הוא חייב, אלא משום הכניסה למקום טמא (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: בקר הבית                            שם באנגלית: Cattle
שם מדעי: Bos taurus                       שם נרדף במקורות: פר, תור (זכרים). פרה, תורתא (נקבות). עגל ועגלה.

שם עברי: חמור הבית - אתון (נקבה)    שם באנגלית: Donkey, Domestic ass
שם מדעי: Equus asinus                  שמות נרדף במקורות: תרתק 


נושא מרכזי: טעם איסור חריש בשור וחמור

 

לנושאים נוספים העוסקים בחמור הבית - הקש/י כאן.



על איסור חריש בשור וחמור כתב ספר החינוך (מצוה תק"נ): "שלא לחרוש בשור ובחמור יחדיו, והוא הדין לכל שני מיני בהמה שהאחת היא טהורה והאחת היא טמאה, ולא דוקא חרישה לבד אסורה, אלא הוא הדין כל מלאכה מהמלאכות כגון דישה או למשוך עגלה וכל שאר מלאכות, ועל זה נאמר, לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו". הרקע לעשיית מלאכה בשני מינים שונים הוא העובדה שבדרך כלל לא היו לפלח העני יותר מאשר שור אחד וחמור אחד והוא נאלץ לגייס את שניהם יחד לביצוע מלאכות הדורשות כוח רב. 

המפרשים העלו טעמים רבים לאיסור זה ונעיין בכמה מהם. החינוך (שם) הביא את שיטת הרמב"ם והציע הסבר משלו שבסופו הסיק מסקנה פסיכולוגית מפתיעה: "שורש המצוה כתב הרמב"ם ז"ל שהוא משורש איסור הרבעת הבהמה כלאים, כי דרך עובדי אדמה להביא הצמד ברפת אחת ושמה ירכיב אותם ... ואחר רשות אדוני הרב הנזכר והודאה על דברו הטוב, אענה אף אני חלקי ואומר כי מטעמי מצוה זו ענין צער בעלי חיים שהוא אסור מן התורה, וידוע שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינן, וכל שכן לעשות עמהן מלאכה, וכמו שאנו רואים בעינינו באותן שאינם תחת ידינו, כי כל עוף למינו ישכון, וכל הבהמות ושאר המינין גם כן ידבקו לעולם במיניהן. וכל חכם לב מזה יקח מוסר שלא למנות שני אנשים לעולם בדבר מכל הדברים שיהיו רחוקים בטבעם ומשונים בהנהגתם כמו צדיק ורשע והנקלה בנכבד, שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי חיים שאינם בני שכל, כל שכן בבני אדם אשר להם נפש משכלת לדעת יוצרם". שתי נקודות בדבריו עוררו בי עניין בהקשר של מדורנו. א. ה"חינוך" שם לב לכך שבעלי חיים מופיעים בלהקות או עדרים בני מין אחד. תופעת ההתלהקות מושכת תשומת לב מחקרית רבה משום שהיא נראית סותרת את האינטרס של המין משום שהיא מאלצת את הפרטים החיים בלהקה להתחרות עם בני מינם על משאבים שונים. ב. התנהגות בעלי חיים עשויה לשמש במצבים מסוימים בסיס להערכת הלך רוחו של האדם.

הסברים נוספים מובאים בחזקוני: א. העובדה שהשור מעלה גרה והחמור איננו מעלה גרה עלולה לגרום לחמור לקנא בשור משום שיסבור שהוא אוכל במהלך החריש. ב. השור הוא מלך הבהמות ואילו החמור הוא בהמה בזויה ולכן אין זיווגם יחד נאה. ג. האיסור נובע מרחמי הקב"ה על בהמות אלו העלולות לסבול בעבודה המשותפת משום שאין כוחן שווה. 

על פי הפירוש האחרון ההבדלים בתכונותיהם הפיסיות וההתנהגותיות של השור והחמור מקרינים על האיסור לחרוש בהם יחד אך מטבע הדברים גם על אופן ניצולם כבהמות עבודה. בגמרא בעבודה זרה (ה ע"ב) נאמר: "תנא דבי אליהו: לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול, וכחמור למשאוי". בספר איוב (א י"ד) אנו קוראים: "וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב וַיּאמַר הַבָּקָר הָיוּ חרְשׁוֹת וְהָאֲתנוֹת רעוֹת עַל יְדֵיהֶם". הגמרא בבבא בתרא (טו ע"ב) מביאה את דרשתו של רבי יוחנן הלומד מפסוק זה שהקב"ה הטעים את איוב בעולם הזה טעם העולם הבא ולכן האתונות הצליחו לרעות ולאכול את הגידולים שזה עתה נזרעו. לפי דרכנו נפרש על פי פשוטו של מקרא, שאכן הייתה חלוקת תפקידים בין הבהמות: החריש התבצע על ידי הבקר ואילו האתונות נשאו את הציוד ואת האנשים אל מקום העבודה. בזמן שהבקר חרש האתונות רעו משום שבזמן הזה היו בטלות מעבודה. בדרך כלל השוורים הם החורשים כמו למשל בדברי רב פפא: "כדאזיל תיירא דתורי והדר" (כפי כמו שהולך השַׁוָּור, נוהג השוורים, וחוזר) (בבא בתרא, נד ע"ב). הסיבה לתפקידים השונים היא משום שהבקר מתאים לחרישה טוב יותר מהאתונות, כלומר לגרירת המחרשה, ואילו החמורים לנשיאת משא. כוחם הרב וקצב הליכתם האיטי של השוורים מאפשר להם לחרוש אך הם אינם מתאימים לנשיאת משאות. לקצב ההליכה האיטי, המהווה בדרך כלל חסרון, יש יתרון בעת החריש משום שהוא מאפשר לשלוט על כיוון הליכת השור ולחרוש תלמים ישרים ומקבילים. 

הראשונים מפרשים את ההבדל בין מחרשת א"י ובבל על בסיס ההבדל בין שוורים וחמורים: "ארבע אמות שאמרו, כדי עבודת הכרם. אמר שמואל: לא שנו אלא בארץ ישראל, אבל בבבל שתי אמות" (בבא בתרא, כו ע"א). רש"י מפרש: "אבל בבבל שתי אמות - שמחרישתן קצרה". בא"י אדמה קשה יותר ולכן נזקקים לכוח רב בחרישה ולכן משתמשים בשוורים. בבבל ניתן להסתפק בחמורים ולכן משתמשים במחרישה קצרה יותר. הרמב"ן (שם) הסתייג מההכללה שערך רש"י והציע שבבבל קיימים כמה סוגי קרקע:

"לא שאנו אלא בארץ ישראל אבל בבבל ב' אמות. פרש"י ז"ל מפני שהמחרישות קצרות, והטעם מפני שארץ ישראל גבוהה וארץ הרים וגבעות היא והארץ קשה ולפיכך צריכין הם למחרישה גדולה ואין כן בבבל, ואיכא דקשיא ליה: דאמרינן בפרק המוכר את הספינה עובדא הוה בדורא דרעותא ואמר ליה רב יהודה זיל הב ליה כדי בקר וכליו, ואמרינן התם כדי בקר וכליו כמה הוו? ד' אמות. ודורא דרעותא באתריה דרב יהודה הוה דהיינו בבל בנהרדעא, ואיכא למימר בבבל נמי מקומות מקומות יש לפי קושי הארץ, שיש שהיא צריכה מחרישות גדולות כארץ ישראל".

מעניין שבאזור ההר (ביהודה) מצאנו את החמורים כמושכי המחרישה (תמונה 2). החריש בהר מתנהל לאורך תלמים קצרים באזור סלעי וייתכן שהבקר הכבד לא מתאים למשימה זו. ערן מאיר מהמכון לחקר הגולן העיר שעל פי ההשערה הגורם לכך שלא השתמשו בבקר בחבל ההררי היא משום שמיעטו לגדלו והתרכזו בגידול צאן. מהממצא הזואו-ארכאולוגי (לפחות ביהודה בתקופת הבית הראשון) אכן עולה שגידול הבקר היה מקובל יותר בשפלה משום שכושר הנשיאה של אזור זה גבוה יותר(1). יחד עם זאת נמצאו עצמות בקר באחוזים לא מבוטלים גם בהר ולכן, לענ"ד, ניתן להניח שהשימוש בבקר לחריש הוגבל גם על ידי שיקולי יעילות ולא רק בעצם נוכחותו. מקור להשערתי ניתן למצוא בפירוש הרד"ק לפסוק "הירצון בסלע סוסים, אם יחרוש בבקרים, כי הפכתם לראש משפט ופרי צדקה ללענה" (עמוס, ו י"ב): "... אמר אם דרך העולם שירוצו הסוסים בסלע זה אינו, וכן אם יחרוש אדם בבקרים בסלע זה אינו, ואם יהיה זה יהיה הפך דרך העולם ומנהגו ואתם עושים הפך העולם וכו'". לדעתו החרישה בהרים מסולעים בעזרת בקר איננה אפשרית.
 

               
תמונה 1.  חריש בשור וחמור
באדיבות בית ספר שדה כפר עציון
  תמונה 2. חריש "כהלכה"  בשני חמורים
באדיבות בית ספר שדה כפר עציון      

   


(1) ח. כץ, 'ארץ דגן ותירוש ... ארץ זית יצהר ודבש', הכלכלה בממלכת יהודה בימי הבית הראשון, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, תשס"ח, עמ' 50-51. יש להעיר שבימינו גידול הבקר בחבל ההר (בדגש על יהודה ושומרון) מצומצם אף יותר משום שבניגוד לפרה הבלאדית הצנועה בגודלה ודרישותיה התזונתיות הרי שהגזעים המודרנים זקוקים למשאבים רבים שאינם מצויים באזור זה.

 
 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.


כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר