כניסה הרשמה

פורטל הדף היומי > להרחיב > זית אירופי - "כשמן זית" (סנהדרין כד ע"א)

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו

שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית – זית אירופי

""ויאמר אלה שני בני היצהר העמדים וגו' ושנים זיתים עליה. יצהר אמר רבי יצחק: אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית, ושנים זיתים עליה אלו תלמידי חכמים שבבבל שמרורין זה לזה בהלכה כזית" (סנהדרין, כד ע"א).

פירוש: אָמַר ר' אוֹשַׁעֲיָא: מַאי דִּכְתִיב [מהו שנאמר] "וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים" (זכריה יא, ז) "נוֹעַם" אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶמַּנְעִימִין זֶה לְזֶה בַּהֲלָכָה, שאף בשעת ויכוח נוהגים הם כבוד וחיבה זה בזה, וכפי שראינו. "חוֹבְלִים" אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל שֶׁמְּחַבְּלִים זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה, שבשעת הויכוח הם חריפים וקשים ואינם נוחים זה לזה. וכעין זה נאמר שם: "וַיּאמֶר אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעמְדִים על אדון כל הארץ" (זכריה ד, יד), ונאמר: "וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אחד מימין הגוּלה ואחד על שמאלה" (זכריה ד, ג) "יִצְהָר" אָמַר ר' יִצְחָק: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁנּוֹחִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה כְּשֶׁמֶן זַיִת שאיננו חריף. "וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ" אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל שֶׁמְּרוֹרִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה כַּזַּיִת (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: זית אירופי שם באנגלית: Olive שם מדעי: Olea europaea

נושא מרכזי: הזית כסמל לתכונות תלמידי חכמים ולעם ישראל

לריכוז המאמרים שנכתבו על הזית האירופי הקש/י כאן.

"שנוחין כשמן זית"

רבי יצחק משתמש בשנים ממאפייני הזית כסמל לתכונות תלמידי חכמים והראשון בהם הוא היותו "נוח". השאלה העומדת לפנינו היא מהו אותו מאפיין של השמן ההופך אותו לסמל ל"נחת"? ייתכן והכוונה היא לתכונתו של השמן לזרום באופן איטי (ורגוע) כאשר יוצקים אותו מכלי לכלי בגלל צמיגותו הגבוהה. מאפיין זה בא לידי ביטוי גם בהבדל בכמות יין ושמן הנבלעת בדפנות כלי חרס: "יוציא לו שתות ליין רבי יהודה אומר חומש. יוציא לו שלשת לוגין שמן למאה, לוג ומחצה שמרים לוג ומחצה בלע. אם היה שמן מזוקק אינו מוציא לו שמרים וכו'" (בבא מציעא, פ"ג מ"ח). המשנה עוסקת בשאלה מהי כמות הנוזל הנספגת בכלי שאותה רשאי שומר לנכות מהכמות אותה הוא מחזיר למפקיד. מפרש שם בעל "תפארת ישראל": "למאה. דשמן מדהוא עב טפי מיין, סגי ליה בג' לוגין למאה, דאינו נבלע כ"כ הרבה כביין דהיינו לוג וכו'". לפירושו העובדה שהשמן סמיך יותר ("עב") גורמת לכך שהוא אינו נספג בדפנות החבית כיין. הסמיכות היא ביטוי לדרגת צמיגות גבוהה.

ברצוני להציע חלופה להסבר זה ולצורך זה נברר מהי משמעותו של הביטוי "נחת" בהקשר הנוכחי. בגמרא במסכת שבת (סג ע"א) נאמר: "אמר רבי ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא מקשיב להן, שנאמר אז נדברו יראי ה' וגו' אין דיבור אלא נחת, שנאמר ידבר עמים תחתינו". מפרש שם רש"י: "הנוחין זה לזה - נושאין ונותנין בה בנחת רוח, מתעסקין כדי שילמדו זה מזה". משתמע מהסברו שמדובר בלימוד משותף באווירת שיתוף מלא שאינו כולל וויכוחים או חיכוכים הנובעים מרצון "להיות צודק". המונח "חיכוך" במובנו החברתי מתאר מצב בו אינטרסים סותרים נפגשים ויוצרים מתח או מונעים התקדמות. במובן מסויים ה"חיכוך" הפסיכולוגי דומה ל"חיכוך" פיסיקלי. בפיזיקה, החיכוך הוא סוג של כוח שבעזרתו מתארים את האינטראקציה (בכיוון המשיק) שבין משטחים צמודים הנעים זה לעומת זה או ה"מנסים" לנוע, כלומר נדחפים או נמשכים, זה יחסית לזה. הגורמים לחיכוך הם כוחות תאחיזה בין המולקולות שעל פני שני המשטחים הצמודים. בעבר סברו שמקורו של כוח החיכוך בחספוס של שני המשטחים, מעין "שיני משור" המקשים על המשיכה של האחד ביחס לשני. אולם, היום, מקובל יותר המודל של ה"דביקות". כלומר, הטענה היא שכוח החיכוך נובע מכוחות הפועלים בין המולקולות של משטח אחד לבין מולקולות של משטח אחר.

החיכוך הפיסיקלי מתבטא בתופעות חשובות לאדם אך גם בתופעות המפריעות לו ובעיקר בתנועה והובלה של משאות. בחיי היום יום אנו מתגברים על בעיות הנובעות מחיכוך בעזרת שימון. ידוע לכל השימוש בשמן על מנת למנוע את חריקת ציר הדלת או טיפול במנעולים סוררים המסרבים להפתח. כבר המצרים הקדמונים הכירו בתופעות הקשורות בחיכוך. ישנם ציורי קיר מצריים המראים כיצד משמנים את המסלול שלאורכו גוררים אבנים גדולות ופסלים, וכן נמצאו שרידי שמן על צירי עגלות מצריות. ייתכן אם כן שהשמן מסמל תנועה חלקה ללא חיכוך ואולי לכך התכוון רש"י: "משמנין - נוחין כשמן" (הגרסה ברש"י "משמנין" במקום "נוחין"). השמן משמש כחומר סיכה הממלא את הריווח בין המשטחים ולצורך התנועה יש להתגבר רק על הכוחות שנוצרים בין המולקולות של חומר זה לבין עצמן. כוחות אלו קטנים מאוד ולכן החיכוך הנגרם מהם קטן (1).

"מרורין זה לזה כזית"

את מרירות הזית (עצתו ופירותיו) אין צורך להציג בהקשר הריאלי שלה ונסתפק באזכוריה כסמל לתכונה זו. רש"י על הפסוק בבראשית (ח י"א) "וַתָּבא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" מצטט את המדרש: "... אמרה יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקדוש ברוך הוא ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם". כאשר חז"ל הציעו את העץ שבעזרתו משה המתיק את המים במרה הוצע הזית כעץ המר ביותר: "ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים שם שם לו חוק ומשפט וגו'. ר' יהושע אומר זה עץ של ערבה, ר' אלעזר המודעי אומר זה עץ של זית שאין לך עץ מר יותר מעץ זית, ר' יהושע בן קרחה אומר זה עץ הרדופני" (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח).

הזית כסמל לעם ישראל

"א"ר יצחק: בשעה שחרב בית המקדש מצאו הקב"ה לאברהם שהיה עומד בבית המקדש, אמר לו: מה לידידי בביתי? אמר לו: על עיסקי בני באתי ... מיד הניח ידיו על ראשו והיה צועק ובוכה. ואמר לו: שמא חס ושלום אין להם תקנה? יצתה בת קול ואמרה לו זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך, מה זית זו אחריתו בסופו, אף ישראל אחריתן בסופן ... אמר רבי יהושע בן לוי: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף ישראל אין להם בטילה עולמית לא בעוה"ז ולא בעולם הבא. ואמר רבי יוחנן: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתיתה, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא ע"י יסורין" (מנחות, נג ע"ב).

לתיאור "מה זית זו אחריתו בסופו" ניתנו פירושים שונים ונראה שלכולם יש אחיזה במציאות הריאלית של הזית. רש"י במקום מפרש: "זית אחריתו בסופו - שנטעו עכשיו ואינו טוען עד זמן גדול ואחר כך טוען פירות הרבה. לישנא אחרינא: שאין מתבשל מעט מעט כשאר אילנות אלא בסופו כולן יחד". הזית מתאפיין בגיל ניבה מאוחר יחסית לגפן והתאנה. העץ מתחיל להניב רק בגיל 6 ומגיע לניבה מירבית רק אחרי שנים רבות. הזית מניב שנים רבות והוא פורה גם בגיל של מאות שנים. קשה לקבוע את גילם של זיתים עתיקים משום שחלקם הפנימי נרקב ואין אפשרות לספור בהם את הטבעות השנתיות אך משערים שכמה מהזיתים העתיקים בארץ הגיעו לגיל העולה על 1000 שנים.

רבינו גרשום מפרש: "כלומר כל זמן שהוא בוסר הוא קטן הרבה, ובשעה שמתבשל מתגדל ומתבשל ביחד". המהרש"א מפרש: "אחריתו הוא תכליתו אינו אלא בסופו, שנשתנה להיות שמן, דהזית גופיה כמו שהוא אין לו שום מעלה עד תכליתו וכו'". המהרש"א מוכיח את דבריו מתוך כך שברשימת שבעת המינים שהשתבחה בהם א"י הזית נקרא בשם "זית שמן" ולא "זית" בלבד וזאת משום שבזית כשלעצמו אין מעלה מיוחדת. אכן עיקר השימוש שנעשה בזית בימי חז"ל היה להפקת שמן ולא למאכל. ייתכן וניתן ליישם את מאמר זה גם לתצרוכת הזיתים כפרי מאכל. בניגוד לפירות אחרים הניתנים לאכילה לאחר הבשלתם הרי הזיתים אינם ראויים למאכל בגלל מרירותם וניתן לאוכלם רק לאחר כבישה כלומר באחריתם. בדומה לזית גם עתידו של עם ישראל נמצא בסופו כלומר בימות המשיח. בדומה לזית גם עתידו של עם ישראל נמצא בסופו כלומר בימות המשיח.

ניתן להציע פירושים נוספים בהתבסס על תכונות הזית. הזית הצעיר, או עץ לאחר כריתה, קוצניים מאד והם מקבלים את מראם האופייני רק לאחר שהם מתפתחים. עץ הזית מסוגל להתחדש באופן יוצא דופן לאחר שריפה או כריתה. על שרידותו המיוחדת של הזית ניתן אולי ללמוד מתוך כך שהוא סימל את ההתחדשות לאחר המבול כאשר היונה הביאה לנח "עלה זית טרף בפיה". מסביב בסיסו של עץ בוגר מתפתחים יחורים המסמלים את הדור הבא ואולי לכך כוונת הפסוק "... בניך כשתלי זיתים סביב לשולחנך" (תהילים, קכ"ח ג'). אנו רואים שגם בסופו של הזית יש לו אחרית או תקווה.

עץ זית ומסביבו יחוריו

"אמר רבי יהושע בן לוי: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף ישראל אין להם בטילה עולמית לא בעוה"ז ולא בעולם הבא". הזית הוא צמח ירוק עד כלומר צמח הנושא עלים בכל עונות השנה. מבין עצי הפרי בעלי הערך הכלכלי המשמעותי של א"י תכונה זו ייחודית, כמעט, אך ורק לזית משום שהתאנה, הגפן, הרימון, האגוז, התפוח ועוד משירים את עליהם בעונת החורף.

עצי זית בגליל המערבי

פירות הזית - צבע הפרי הבשל הוא שחור.


זית - ניצני פרחים		זית - פרחים

הרחבה

הזית האירופי הוא עץ ירוק עד נמוך יחסית המגיע בדרך כלל לגובה של עד 6 מ' בעל גזע עבה ונוף רחב. הוא ניכר גם מרחוק בעליו הכסופים. הוא גדל בארץ הן כצמח בר והן כצמח תרבות. תפוצת הזית משתרעת על פני כל אגן הים התיכון והוא נחשב כסמן של אקלים ים תיכוני. באיזורי תפוצתו הוא מהווה מרכיב אופייני של החורשים והגריגות הים תיכוניים. מתוך עדויות ארכיאולוגיות ניתן להסיק שביות הזית התרחש באיזורנו כבר לפני אלפי שנים ומכאן הוא התפשט על פני כל אגן הים התיכון. ביות הזית התרחש כאשר האדם למד לרבות באופן וגטטיבי (ריבוי א-מיני המתבסס על שתילת יחורים = גרופיות או הרכבה) פרטים שהצטיינו בתכונות שהיו רצויות לו. ריבוי פרטים בדרך זו ביסס אוכלוסיות "משובטות" של זנים שונים. הזית מתרבה באופן מיני רק על ידי האבקה הדדית ולכן המטען התורשתי של הזרעים מגוון מאד. תופעה זו מונעת את האפשרות לגדל עצים רצויים על ידי זריעה משום שהצאצאים מגלים התפצלות תכונות רבה. הזריעים והגרופיות של עצי הבר משמשים ככנות להרכבה.

זית הבר והזית התרבותי שונים בעיקר בגודל הפרי כאשר בזית התרבותי הפרי גדול יותר, בעל ציפה בשרנית ותכולת שמן גבוהה. באוכלוסיות הבר מוצאים שונות גדולה בתכונות אלו כאשר תכונותיהם של מעט פרטים עשויות לחפוף, או כמעט לחפוף, לתכונות של הזנים התרבותיים.

(1) התברר שההסבר שחומר הסיכה מחליק את פני המשטחים ולכן מקטין את החיכוך איננו נכון.

מקורות עיקריים:

י. פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 25 -32).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 11 (עמ' 22 - 23).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 114).

לעיון נוסף:

ע. לונדון, 'סוגיות חקלאיות במטע בתקופת המשנה והתלמוד לאור מקורות חז"ל והספרות הקלאסית. פרק הזית. תשס"ט, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן. לקריאה לחץ כאן.
ז. עמר, 'מנין להומאופתיה מן התורה?' בקדמוניות הטבע והריאליה בישראל.
ז' עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, נוה צוף תש"ע, (עמ' 136 – 164).
זית אירופי בצמח השדה.

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

לראש העמוד שליחה לחבר הדפסה הוספה למועדפים