טעם מצה
מגילה יג ע"א
"(אסתר ב, יז) וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים - וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל הַבְּתוּלֹת. אמר רב: ביקש לטעום טעם בתולה - טעם, טעם בעולה - טעם".
קשה, אם בתולה עדיפא טפי מה הרבותא בטעם בעולה, ואם בעולה עדיפא טפי מה הרבותא בטעם בתולה?
ולכאורה מצינו כיוצא בזה במסכת פסחים דף פח ע"ב: "מלכה ומלך דדעתן קלה עליהן" ופירש רש"י: "כדאמרן שאין מקפידין אם גדי אם טלה"; הרי שאף שהטלה רך ושמן מגדי, מלכה ומלך דעתן קלה עליהן ואינם מקפידים להעדיף טלה ככל אדם; אף כאן נאמר במלך אחשורוש שמעלת עיני כל אדם אינה חשובה בעיניו. אלא שיש חילוק בין הדברים, הניחא טלה – מלכה ומלך רגילים בו וגס ליבם בו וחפצים לגוון בטעם של מאכל השונה במהותו. אך מה רבותא יש בבעולה כאשר בתולה משובחת יותר, עד שמשום כך משלמים עבורה את מֹהַר הַבְּתוּלֹת (שמות כב, טז) חֲמִשִּׁים כָּסֶף (דברים כב, כט)?
אלא שזה וזה טובים הם, טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ (קהלת ז, יח).
לבתולה מעלת הבראשית וההתחדשות. ואמר רב שמואל בר אוניא משמיה דרב במסכת סנהדרין דף כב ע"ב: "אשה גולם היא, ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, שנאמר (ישעיהו נד, ה) כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ". וכתוב: (הושע ב, כא) וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם – שתהא מעלת האירוסין הולכת וממשיכה עד עולם.
ואילו לבעולה מעלת הַבְּשֵׁלוּת והקביעות שכבר נשואתו היא ונתחברה נשמתם יחד.
כיוצא בדבר אתה אומר בין חמץ למצה.
הרי קשה, היות שמעלת המצה כה רבה, מדוע לא תֵּאָכֵל כל השנה כולה? ומדוע שתי הלחם של עצרת באים מן השאור, כדכתיב: (ויקרא כג, יז) חָמֵץ תֵּאָפֶינָה? ומדוע עשר חלות שעם קרבן תודה משל חמץ הן?
ואם מעלת חמץ רבה, מדוע אסור הוא בפסח, ומדוע ברוב מנחות – (ויקרא ב, יא) כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ?
אלא שטעם מצה: (ישעיהו סב, ה) כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ. מעלת המצה כמעלת הבתולה, בראשוניות בטריות וברעננות. לכן מצות אכילתה דוקא בעת זכירת: (ירמיהו ב, ב) כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. וגם הקרבנות עניינם הקרבת הָרֵאשִׁית לה'. (בראשית ד, ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ. (שמות יג, ב) קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר. (שמות כג, יט; לד, כו) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ. (ויקרא ב, יב) קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם. (ויקרא כג, י) וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם. (במדבר טו, כ) רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה. (דברים יח, ד) רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ. (דברים כו, י) וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה.
ואילו החמץ לחם עשירים הוא – לאחר שתפח והתבשם והתעשר בטעמו כל צורכו. וגם קָרְבַּן רֵאשִׁית (ויקרא ב, יב) הנקרב מן הַשְּׂאֹר, עניינו ראשית שאור קציר החטה החדשה. ובקרבן תודה מביא בשמחתו מכל מיני מנחות כולן, לרבות חמץ.
לכן מצה היא מלשון מיצוי, שכן כדי לעורר שינוי נדרש חיפזון בעיתוי הנכון, לבל יחמיץ את ההזדמנות. ורק לבסוף עם המתינות באים העושר והבשלות.
מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב (משלי יח, כב), האשה בזמן מציאתה מעלתה כמעלת המצה. אך יתר על כן: וּמוֹצֶא אֲנִי... אֶת הָאִשָּׁה (קהלת ז, כו), מוצא בגימטריה עם הכולל – חמץ. שלאחר ששוהה עמה, אם רק ממשיך ומוצא אותה כבתחילה, עולה מעלתה כלחם עשירים. וכמבואר בקישור זה. וראה גם בקישור זה.
