הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים

אשה מקושטת

שבת כה ע"ב

 
"(איכה ג, יז) וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה. מאי: וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי? - אמר רבי אבהו: זו הדלקת נר בשבת. נָשִׁיתִי טוֹבָה - ...רבי אבא אמר: זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמידי חכמים".

נָשִׁיתִי נדרש מלשון אשה, והסמך שתהא מקושטת נסמך על הדלקת הנר משום שלום בית שנדרש מהרישא מלשון וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי, ותועלת הנר לחזות באותם הקישוטין. וראה עוד בקישור זה.

ואין להקשות וכי איזה שבח יש ביופי, שכבר נאמר בשם הגר"א בספר דרך אבות למהר"ם נכד הרב אברהם אחי הגר"א, על הפסוק (בראשית כט, יז) ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה:
"הנה שלמה המלך ע"ה אמר בסוף משלי (לא, ל), שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל, ובאמת מצינו גבי האמהות אשר נשתבחו בחן וביופי וגם ברבקה כתיב (בראשית כד, טז) והנערה טובת מראה מאד, וצריך לומר דהפירוש בפסוק כך הוא: שקר החן והבל היופי היינו כשהן בלתי {ללא} יראת ה', והם כנזם זהב באף חזיר אבל אשה יראת ה' היא תתהלל ר"ל דגם החן והיופי תתהלל. ועל דרך זה יש לפרש ג"כ הפסוק (ירמיהו ט, כב - כג) אל יתהלל חכם בחכמתו וגבור בגבורתו וכו' כי בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי דבפסוק זה רבו הדקדוקים אבל לפי הנז"ל י"ל דהפירוש כך הוא שאין להתהלל בחכמה ובגבורה ובעשירות לבד אלא בזאת יתהלל ר"ל בכל אלה תתהלל כשישכיל וידוע אותי בהן דהיינו שידע איך להתנהג בהעשירות ובהגבורה ובחכמה שהכל יהיה כוונתו לשם שמים".

אלא שלפי זה היה לרבי אבא לומר: אשה נאה, אשה טובת מראה, ולא: אשה מקושטת!

אמנם כתב הגר"א בספר אמרי נועם על מסכת ברכות: (דף ח ע"א) במערבא כי נסיב אינש איתתא אמרי ליה הכי מצא או מוצא, מצא דכתיב (משלי יח, כב) מצא אשה מצא טוב וגו', מוצא דכתיב (קהלת ז, כו) ומוצא אני מר ממות את האשה וגו'.
"לפי פשוטו יש לפרש לפי שדרך בני אדם כשטוב לו אינו אומר טוב לי אלא בתחילה, אבל אח"כ שוב אין אומר ואין דברים, אבל אם ח"ו רע לאדם אז אומר תמיד רע לי ובכל יום ויום יביע אומר כי צר לו, לכן באשה טובה הוא אומר מצא שהוא לשון עבר שבפעם אחד מצא טוב, אבל באשה רעה בכל עת מוצא רעתה יותר לכן אומר מוצא שהוא לשון הווה ולא שדעתם היה לומר בלשון הפסוק דאם כן הוי להו למימר כל הפסוק".
מעתה מבואר, האיש מבחין היטב ביופיה של כלתו בעת הנשואין. אך לאחר מכן כבר רגיל הוא בתואר מראיה, והוא מבחין בעיקר בשינויים שבמראיה, בהיותה מתקשטת לכבוד שבת.