סקר
כמה זמן אתה כבר גולש בפורטל הדף היומי






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו  

 

הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח בריכה ראשונה – יונת הבית

 

"מתניתין. הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח בריכה ראשונה ... גמרא. והתניא: בריכה ראשונה ושניה! אמר רב כהנא, לא קשיא: הא לה, הא לאמה. מאי שנא אמה? דמיצטוותא אברתא ואזוגא דשבקינן לה, איהי נמי תיצטוותא אאמה ואזוגא דשבקינן לה! אמה אברתא מיצטוותא, ברתא אאמה לא מיצטוותא'" (בבא בתרא, פ ע"א).

פירוש: משנה הַלּוֹקֵחַ (קונה) פֵּירוֹת שׁוֹבָךְ מֵחֲבֵירוֹ, שקונה ממנו כל היונים שיוולדו בשובכו בשנה מסויימת מַפְרִיחַ, משאיר למוכר, בְּרִיכָה רִאשׁוֹנָה, הזוג הראשון של גוזלים שנולדו בשובך באותה שנה, שאם יטול אותם לעצמו ולא ישאיר אותם בשובך יפרחו גם היונים שהיו שם כבר, והרי אותן לא מכר ... גמרא: במשנה שנינו שהקונה פירות שובך משאיר למוכר בריכה ראשונה, ומתקשים: וְהָתַנְיָא [והרי שנינו בברייתא]: בְּרִיכָה רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה משאיר למוכר! אָמַר רַב כָּהֲנָא, לָא קַשְׁיָא [אין זה קשה]: הָא [זו] ששנינו במשנה, כוונתו לָהּ, כלומר, לבריכה הראשונה של גוזלים שמשאיר בשובך, שכדי שתישאר זו בשובך צריך לשייר גם לה בריכה ראשונה שלה. הָא [זו] ששנינו בברייתא לְאִמָּהּ, לזוג היונים הראשון שנשאר בשובך. שמשאיר בריכה ראשונה עבורה ובריכה שניה עבור "בִּתה". ושואלים: מַאי שְׁנָא [מה שונה] אִמָּהּ? דְּמִיצְטַוְּותָא אַבְּרַתָּא וְאַזּוּגָא דְּשָׁבְקִינַן [שהיא מתחברת עם בִּתה ועם בן הזוג שמניחים] לָהּ, ומשום כך לא תברח מהשובך, אִיהִי נַמִי תִּיצְטַוְּותָא [היא הבת גם כן תצטרף] עם אִמָּהּ, וְאַזּוּגָא דְּשָׁבְקִינַן [ועם בן הזוג שמניחים] לָהּ! ומשיבים: אִמָּהּ אַבְּרַתָּא מִיצְטַוְּותָא [האם עם הבת מצטרפת], בְּרַתָּא [הבת] עם אִמָּהּ לֹא מִיצְטַוְּותָא [מצטרפת]. וצריכה משום כך שאף ולדותיה שלה יהיו עמה כדי שתישאר (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: יונת הבית          שם באנגלית: Domestic pigeon        שם מדעי: Columba livia domestica

שמות נרדפים במקורות: תסיל


הנושא המרכזי: חשיבות השארת דורות הצאצאים בשובך

 

לריכוז המאמרים שנכתבו על יונת הבית הקש/י כאן.



יש להקדים למאמר זה את הקביעה שנסיון להשליך מהתנהגות יוני הבית בימינו על התנהגותן בתקופת חז"ל צריך להתבצע תוך הסתייגות משום שמין זה עבר שינויים רבים מאז העת העתיקה כתוצאה מתהליכי טיפוח מתמשכים. עדות לתהליכים אלו ניתן למצוא במגוון הרב של זני יונים הקיימים היום שכולם צאצאי יונת הסלע. יחד עם זאת ניתן להניח שתכונות מסויימות נותרו ללא שינוי כפי שניתן להסיק מתוך כך שהן משותפות למינים הרבים של משפחת היוניים ולזני המין יונת הבית. בנוסף לכך מצופה שהדמיון בין יוני הבית ויונת הסלע בעת העתיקה היה גדול יותר בהשוואה לדמיון הקיים בימינו ששרד אלפי שנות טיפוח. (בשורות הבאות אתייחס בנפרד לרקע הריאלי המקופל בדברי המשנה והגמרא לעומת פירושי הראשונים. דברי הראשונים משקפים את הידע שהיה מקובל בתקופתם ובמידה מסויימת גם בימינו אך הוכח כלא מדוייק בכמה נקודות).
 

מהו השובך שבו עוסקת המשנה?

בדרך כלל המונח שובך מתייחס למבנה שמגדלים בו יונים רבות בעיקר עבור בשרן וביציהן (תמונה 1). ענף חקלאי זה היה מקובל מאד כבר משחר ההיסטריה וקיימות עדויות לשובכי יונים עתיקים כבר במצריים העתיקה ובממלכת פרס. בספרות חז"ל מוזכר השובך בהקשרים רבים כמו למשל הצורך לבנות אותו במקום מוגן מפני טורפים: "מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמיה וכו'" (בבא בתרא, פ"ב מ"ה). לשובך יונים היה גודל מינימלי ולכן לא ניתן היה לחלק שובך קטן מדי: "אין חולקין את החצר עד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה ... ולא את הטרקלין ולא את המורן ולא את השובך ולא את הטלית ולא את המרחץ ולא את בית הבד עד שיהא בהן כדי לזה וכדי לזה זה. הכלל כל שיחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו אין חולקין" (בבא בתרא, פ"א מ"ו). הנזק שיוני שובך גורמות לסביבתן משמעותי ולכן היה צורך להרחיק אותו מהעיר חמישים אמה (בבא בתרא, פ"ב מ"ה).

בניגוד למשמעות הרגילה של השובך הרי שמשנתנו והגמרא מתייחסים לשובך כיחידה הכוללת זוג הורים וצאצאיהם בלבד. מקורות אלו מזכירים בנוסף ליונה נקבה גם את בן זוגה ושני זוגות צאצאים. (מחקתי) הפתרון לסתירה לכאורה בין משנתנו ובין המשמעות הרגילה של השובך הוא בכך שלמעשה השובך בנוי כחלל גדול המחולק לתאים קטנים המשמשים באופן קבוע את זוגות היונים (להלן יקרא כל תא בשם "קן"). דוגמה למבנים מסוג זה הם מערות הקולומבריום שבהם כל גומחה נועדה למגורי זוג אחד (תמונה 2). משנתנו אמנם עוסקת במכירת שובך המכיל פרטים רבים אך המגבלות עליה נובעות כתוצאה מהתייחסות לכל זוג וצאצאיו כיחידה עצמאית המקננת בקן משלה.

בדרך כלל הזוג כולל זכר ונקבה (1) הנשארים נאמנים זה לזה במשך כל חייהם כמשתמע גם מסוגייתנו המתייחסת לזכר כמרכיב קבוע במערכת המשפחתית. זוגות יונים עשויים לשרוד כ – 12-15 שנה. איסוף חומר הקינון מתבצע במשותף על ידי הזוג. ההטלה מתחילה בגיל של 5-6 חודשים ונמשכת עד שהנקבה מגיעה בערך לגיל 5. בכל תטולה יש שתי ביצים המוטלות בהפרש של 44 שעות בממוצע (תמונות 3-4). בני הזוג דוגרים במשותף כאשר בדרך כלל הנקבות דוגרות ביום והזכרים בלילה. הבקיעה מתרחשת לאחר 17-18 ימים. כאשר קיים מלאי מזון מספיק הרבייה עשויה להתקיים במהלך כל השנה אם כי רוב הזוגות מפסיקים לדגור בשלב החלפת הנוצות בסוף הקיץ. הזכרים והנקבות מייצרים בזפק נוזל מזין הנקרא "חלב יונים" שאיתו הם מאכילים את הגוזלים בשבוע הראשון לחייהם. לאחר מכן ההורים מוסיפים לתפריט הגוזלים גם זרעים וסוגי מזון נוספים שעברו ריכוך בזפק. הגוזלים פורחים בגיל 4 שבועות אך הזכר בעיקר עשוי להמשיך להאכיל אותם בשבוע או השבועיים הראשונים לאחר הפריחה. מחזורי הרבייה חופפים במידת מה משום שהנקבה מטילה את ביצי הדור הבא עוד לפני פריחת הגוזלים שבקעו מההטלה הקודמת.
 

הגורמים לנטישת הקן ביונים

התופעה של נטישת קינים על ידי יונים, ובעיקר מין הבר, מוכרת היטב בקרב מגדלים. הנטישה עלולה להתרחש גם כאשר הקן מאוכלס בביצים או גוזלים. תופעה זו קיימת גם במיני עופות אחרים אך היא נפוצה יותר ביונים. הסיבות לנטישה מגוונות וכוללות הפרעות מסוגים שונים. בין הגורמים המפריעים ניתן למנות הטרדה על ידי חרקים טפילי עופות כדוגמת כינת היונה, זבוב היונה ומזיקים כדוגמת עכברים. טריפה או שבירת ביצים ומוות גוזלים כתוצאה מתחרות תוך מינית או בין מינית על מקום קינון עלולים לגרום לנטישת הקן. כך גם נוכחות חתולים בסביבה או נביחת כלבים. גורמי נטישה הקשורים לאדם הם טיפול מיותר של המגדל בביצים או בגוזלים הגורם לפרטים רגישים לנטוש את הקן. לעיתים אפילו ביקור בודד של אדם זר, משחק ילדים בקרבת הקן או פעילות הגורמת לרעש לא שגרתי, גורמים ליונים להבהל ולנטוש.

ה"החלטה" על נטישת קן על ידי זוג הורים אינה תלויה רק בסוג ועוצמת ההפרעה אלא גם במחיר ש"משלמים" ההורים עבור הנטישה במונחים של הפחתה במספר הצאצאים שהם יעמידו במשך הזמן. לדוגמה, נמצא שעלייה בשיעור טריפת הביצים באוכלוסיה מביא בעקבותיו ירידה בשיעור נטישת הקן על ידי הבוגרים(2). שיקולים של כדאיות "כלכלית" עמדו בבסיס מחקר (3) שהשווה בין שתי חלופות העומדות בפני זוג שאיבד אחת משתי הביצים בתטולה. מחד גיסא עומדת האפשרות להמשיך ולהשקיע בגידול גוזל בודד ומאידך גיסא עומדת החלופה לנטוש את הקן, להקים קן חדש ולהטיל בו שתי ביצים. במחקר התברר שחישובי הכדאיות התיאורטיים עלו בקנה אחד עם ההתנהגות בפועל של המין תור הטבעת המעדיף להמשיך לגדל את הגוזל הבודד. ממחקר זה ניתן להסיק באופן חד משמעי שלפחות במין זה (4) מהווה כשלון בגידול גוזלים שיקול מכריע בעת ה"החלטה" על נטישת הקן. מסקנה נוספת היא שככל שההשקעה שנותרה עד פריחת הגוזלים קטנה יותר עולה הסיכוי להמנע מנטישה. מחקרים רבים במיני עופות שונים מצביעים על גובה ההשקעה ההורית כגורם העיקרי בהחלטה על נטישת הקן בעקבות הפרעה. לדוגמה במחקר (5)  שהתבצע על מין צפור שיר בארה"ב עברו 1000 קינים הפרעה זהה. התברר שכמעט בכל המקרים בהם הקן היה עדיין בבניה הוא ננטש וכך גם קרה כאשר היו בקן רק 1-2 ביצים. לעומת זאת בקינים בהם היתה תטולה מלאה והתחלת דגירה כמעט ולא היתה נטישה, וקינים שהכילו גוזלים לא ננטשו באף מקרה.

מכלול ההתנהגויות והשיקולים שתוארו עד עתה מוביל למסקנה העולה בקנה אחד עם דברי חז"ל שסילוק הגוזלים מהשובך עלול לגרום לנטישתו ולכן קובעת המשנה שיש צורך להשאיר את ה"בריכה" הראשונה. סילוק הגוזלים על ידי אדם או טורפים עלול לגרום לנטישה באופן ישיר או עקיף. הגורם הישיר הוא הכשלון בהעמדת הדור הבא המתפרש על ידי הזוג המקנן כנובע ממיקום לא מתאים של הקן וגורר את הצורך לבנות קן חדש במקום אחר. לחלופין קיימים מצבים בהם הנטישה איננה נובעת באופן ישיר מסילוק הצאצאים אלא מנטייתם החזקה של היונים לנהוג כך כתוצאה ממגוון גורמי הפרעה. בדרך כלל השקעה קודמת רבה המתבטאת בנוכחות גוזלים מרסנת את נטייה זו אך בהעדרם כל הפרעה עלולה לגרום לנטישה.

השיקולים העומדים בבסיס "החלטה" על נטישת הקן הם "כלכליים" וקשורים להערכת הצלחת הקינון על ידי ההורים ו/או לגובה ההשקעה עד הופעת גורם ההפרעה. הצלחה מקסימלית של זוג יונים במחזור הרבייה היא יכולתו לגדל זוג גוזלים עד בגרות. הפועל "מיצטוותא" (מתחברת) שבו נקטה הגמרא והאבחנה שהיא עורכת בין האם לבתה אינם מבטאים יחסים חברתיים רגילים שהרי בשובך יש מספר רב של יונים אלא את העובדה שנוכחות הצאצאים מעידה על הצלחת הוריהם או מידת השקעתם. הן זוג ההורים והן זוג הצאצאים הראשון "מודדים" את הצלחתם על ידי העמדת צאצאים חיוניים משלהם. העובדה שהורי זוג הצאצאים הראשון ("בתה") נמצא עדיין בקן אינה מהווה גורם מעכב נטישה עבורם אם צאצאיהם הישירים נלקחו מתוך הקן ובלשון הגמרא "אמה אברתא מיצטוותא, ברתא אאמה לא מיצטוותא".
 

              
תמונה 1. שובך ביישוב מזכרת בתיה     צילם: PMATAS   תמונה 2.  קולומבריום חצוב בסלע בבית גוברין      צילם:  Chai

 

              
תמונה 3.  יונת הבית         
צילמה: תהילה שילה
  תמונה 4. יונת הבית - גוזלים בני  4-5 ימים    
צילמה: תהילה שילה

 

הרחבה

מספר הדורות שיש להשאיר בשובך

שלושה דורות עוקבים

על פי גרסת הגמרא שלפנינו על קונה פירות השובך להפריח (ולא לקחת לעצמו) שלושה דורות של יונים. זוג הורים, "בניהם" ו"נכדיהם". בלשון הרשב"ם: "... והאי דקרי לפירות בריכה ראשונה שניה משום דשניים הם לאמהות של אמן בני בנים שניים הם לזקנים וכו'". על פי גרסה זו וההסבר לייחודה של זיקת הורים לצאצאיהם בניגוד לזיקת צאצאים להוריהם לא מובן מדוע אין ההלכה דורשת להשאיר גם דור רביעי על מנת שהדור השלישי לא יברח ובעקבותיו הדור השני והראשון. לגבי הדור הראשון ניתן להסביר שלאחר שצאצאיהם הגיעו לבגרות הם נחשבים כ"הצלחה" בלי תלות בשלבי חיים מאוחרים יותר. ייתכן ובדורות המאוחרים יותר כאשר מספר צאצאיהם הנמצא בשובך גדול יותר, ההורים אינם מצליחים לזהות סילוק חלק מהם. הסבר זה משתלב היטב בפירוש הרשב"ם לסוגייתנו המדגיש את חשיבות מספר החבורות בשובך:

"ומשני אמה אברתא - לבד מצטוותא שרחמי האם על הבת, אבל ברתא דהיינו בריכה ראשונה לא מצטוותא אאמה לבד ואבן זוגה אלא אם כן יש לה בנים, הלכך מניחין גם לבריכה ראשונה בנים. דהשתא איכא חבורות טובא, אמה ובן זוגה ובריכה ראשונה ובריכה של בריכה ראשונה בת הבת, דכיון דאיכא ג' חבורות אפילו בני בריכה ראשונה (6) לא ערקי דמצטוותי אאמם ואם אמם ואין להניח להם בנים לאצטוותי בהדייהו דהשתא האם מצטוותא אברתא בריכה ראשונה ובריכה ראשונה מצטוותא נמי אברתא בריכה שניה לאם שהיא ראשונה לה וההיא מצטוותא אאמה ואאם אמה דהוו להו חבורות טובא כן נראית בעיני שיטת שמועה זו ויש לשונות רבות וא"א ליישבן".
 

מספר דורות התלוי בהסכם המכירה

לענ"ד גם המאירי התמודד עם הקושי להסביר מדוע אין להשאיר את צאצאי הדורות הבאים אך הציע פתרון שונה. לדעתו יש להשאיר לכל דור שלא נכלל בעסקה צאצאים ישירים במספר של "שתי בריכות" ולא בריכות עוקבות ("בנים" ונכדים"). בתחילת דבריו הוא מתאר את תהליך הקמת השובך:

"ובא להשמיענו דין אחר והוא שהלוקח צריך להניח מן הנולדים אח"כ בריכה ראשונה עם האמהות שענין זה בשובך חדש שאין שם עדין אלא אלו הראשונים שהביאו לשם. שכשהאדם בונה שובך ורוצה לישבו, אדם מביא יונים בזוגות של זכר ונקבה כמה שירצה קטנים ומידדים, כדי שיהו לוקחים תרבות לשם. וכשגדלים מעט אדם מניח בחורים העשויים להם כמון ומיני זרעים חמים להרגילם באותם החורים, וכשגדלו והורגלו בחורים ונזדווגו בכל חור וחור זכר ונקבה שכך המנהג בהם שנולדים זוגות ומתגדלים זוגות זכר ונקבה, מתחילים בניסן של חמה להזדווג ולהטיל ביציהם. ותכף להטלתם הם יושבים עליהם ומחממים ביציהם והאפרוחים יוצאים באייר, ונקראים בריכה ראשונה. ולחדש אחר חוזרות האימהות ומולידות ונקראת בריכה שניה, וכן בכל חדש מחדשי הקיץ וכן הנולדים מולידים לפעמים באותו הקיץ בעצמו וכו'".

המאירי תולה את ההבדל בין המשנה והברייתא במספר דורות היונים הנמצאים בשובך בעת המכירה. עקרון נוסף שיש להתחשב בו הוא שעל מנת למנוע בריחה יש צורך להשאיר לכל זוג הורים שתי בריכות (צאצאים ישירים ולא דור לאחר דור). כאשר נמצאים בשובך רק זוגות ההורים יש להשאיר אתם את דור הצאצאים הראשון. לעומת זאת אם בשעת המכר היו כבר שני דורות של יונים (זוג ההורים המקורי ובריכה ראשונה) והקנין מתייחס ל"פירות" שני דורות אלו (אך לא אותם בעצמם) יש להשאיר לדור הראשון בריכה אחת נוספת ובכך משלימים לו צאצאים של שתי בריכות (בריכה אחת כבר היתה קיימת בעת המכירה). בלשון המאירי:

"... הקשו עליה מן הבריתא שאמרה מניח בריכה ראשונה ושניה ותירצו הא בה והא באמה כלומר שאם היו בשעת המכר אבות ובנים כלומר שכבר נולדה הבריכה הראשונה שלקח ממנו פירות של שתי זוגות אלו ולא הן עצמן מניח לאימהות בריכה ראשונה שתלד ונמצאו לה מזרעה שתי בריכות להצטוות עמהן אחת הבריכה שכבר נולדה לה והשנית זו שתלד עכשו ששתי בריכות צריכות לה לצוות ומ"מ מכיון שכבר היתה שם אחת אינו צריך להניח מן הנולדים אלא אחת וכו'". 

גם לדור הצאצאים הראשון יש להשאיר שתי בריכות משלו:

"... אבל צריך להניח לזוג שני שכבר היה שם שתי בריכות, שהבת אינה מצטוותת עם האם וכל שנוטלין את בניה פורחת והולכת והרי לא קנה להבריחה אלא להעמידה ואין העמדתה אלא בשיניח לה שתי בריכות מן הנולדים לה. ואין חלוק בין משנה לבריתא כלל אלא שתיהן שוות להניח מן הנולדות שלש בריכות אחת לאם ושתים לבת וכו'"

המאירי מתקשה כיצד נשמר דור ההורים הראשון הרי אין לו שתי בריכות ומשיב:

"... והוא הדין שאם לא היתה שם בשעת המכר אלא אותם שבאו שצריך להניח להם שתי בריכות אלא שאין דרך למכור פירות שובך עד שיהו שם אימהות ובנות. ולעולם אין להם צוות אלא בבניהם ואין לאם צוות אלא בשתי כיתי בנות. והוא הדין אם היו שם הרבה בריכות שלא מכר אלא הנולדים שמניח לכל כת של אימהות שתי כיתי בנות".

התוס' קדם למאירי בגישה שאין מדובר בשלושה דורות עוקבים בלבד אך הסביר את תשובת הגמרא באופן שונה:

"הא באמה והא בברתא - כלומר משנה וברייתא חד הוא. ומפריח בריכה ראשונה דמתניתין היינו בריכה ראשונה של כל אם ואם [והא בברתא כלומר כל אם ואם בין בנות בין אמהות] וברייתא נמי הכי קאמר: מפריח בריכה ראשונה ושניה היינו ראשונה לבריכה שהפריח והיא שניה לאמה לבריכה הראשונה שבשבילה מפריח אלו והוא הדין שניה ושלישית ורביעית אלא דאטו כי רוכלא ליחשיב וליזל".

המהרש"א בחידושי הלכות מפרש את כוונת התוס':

"... וביאור דבריהם דהכי קאמר: הא באמה, מתניתין איירי בבריכה ראשונה של כל אם ואם, ומשום דאיכא לפרושי דוקא כל אם ואם שהיו שם כבר, הוסיף בברייתא בברתא כלומר דאף בריכה ראשונה של הבנות שנולדו מפריח. והיינו כל אם ואם שאף הבנות קרוין אם לגבי בריכה ראשונה שלהן. ובריכה ראשונה ושניה דקתני בברייתא חדא מילתא היא כולה מוקמה לה בברתא דבת הבת היא ראשונה לבריכה שהפריח כבר והיא שניה לאמה של בריכה ראשונה כו' והשתא קאמר שפיר. הוא הדין שניה ושלישית כו' דהיינו שניה לבריכה ראשונה שהפריח מעיקרא והיא שלישית לאם הראשונה, וכן שלישית ורביעית שלישית לבריכה ראשונה ורביעית לאמה, וכן לעולם רביעית שהיא חמישית אלא דאטו כי רוכלא כו' ודו"ק:

הסבר שונה לגמרי למשנתנו מובא במדור "החיים" ב"תלמוד המבואר": "... ייתכן שהנוהג להשאיר לפחות את הבריכה הראשונה אצל המגדל נועד כדי לעמוד על טיב הצאצאים של זוג יונים זה, והאם כדאי לשוחטם או לגדלם". לענ"ד הסבר זה סותר את המשתמע מהסוגיה העוסקת בדרכים לשמור על אמצעי הייצור של המוכר וכך כתב המאירי:

"... ולעולם אדם מניח הבריכה הראשונה עם האימהות ומוכרין מן הנולדים אחריה ואמר עכשו מפריח בריכה ראשונה כלומר שמניחה אצל האימהות להצטוות עמה ולפרוח עמה שאם לא יניח עם האימהות כלום האימהות פורחות ונמצא השובך חרב וכו'".
 

הרכב הזוויגים בתטולת היונים

מלשון הגמרא כפשוטה ניתן להסיק שהאמוראים סברו שהבריכה הראשונה והשניה מורכבות מזכר ונקבה המהווים זוג מתרבה. בדרך זו הבינו הראשונים את דברי המשנה והגמרא כמו למשל הרשב"ם שכתב:

"הלוקח פירות שובך - כגון שאמר לו בניסן מכור לי פירות שנה זו מה שילדו בכל חדש אבל האמהות לא קנה. ודרך היונים לעשות שני ולדות בכל חדש, זכר ונקבה, חוץ מחדש אדר שאין יולדין. והנהו ולדות גם הם לסוף ב' חדשים עושים ולדות בכל חדש וכל שני ולדות קרוין בריכה".

המחשבה שכל בריכה בת שתי ביצים של היונים והתורים כוללת זכר ונקבה מעוגנת במסורת קדומה מאד ולא נעלמה לחלוטין עד היום. כבר לפני 322 לפנה"ס כתב אריסטו שככלל היונים מטילות 2 ביצים שאחת מהן זכר והשניה נקבה ובדרך כלל ההטלה מתבצעת יום לאחר יום. איליאנוס (בערך בשנת 222) לספירה היה קיצוני יותר ולדעתו הביצה הראשונה היא תמיד זכר ואילו השניה נקבה. מחשבה זו היתה נחלת חוקרים מאוחרים יותר ו- Fulton and Lumley (1895) כתבו: "2 הביצים שהיונה מטילה הן תמיד זכר ונקבה. הזכר כמעט תמיד בוקע הראשון".

מחקרים מאוחרים מצביעים על כך שטענה זו שגויה ולמעשה היחס בין הזוויגים קרוב למתבקש על פי תהליכים אקראיים המתבטאים בחוקי התורשה של מנדל. ייתכן ומחשבה זו צצה לאור כך שעל פי חוקי התורשה כמחצית מהתטולות הן של זכר ונקבה ולכן נפוצות יותר. מחקרים שונים (7) דוחים את כל הטענות המקובלות לגבי יחס הזוויגים וסדר הבקיעה ביונים. לעומת זאת התברר(8) שיחס הזוויגים נתון לשינויים בהתאמה לעונות השנה.
 


(1) מפי ישראל פרל שמעתי על מקרה בו הצתוותו שתי נקבות בקן משותף והטילו בו 4 ביצים עקרות.

(2) Preble, D. and F. Heppner, 1981, 'Breedin success in an Isolated Population of Rock Doves'. Wilson Bull., 93: 357-362.
(3) Carel ten C. and Taborsky M. 1992, 'To Raise or to Abandon a Reduced Clutch: A Theoretical Approach Illustrated Using Ringed Turtle-Doves (Streptopelia risoria)'. The Auk, 109(3): 594-600.

(4) לאור האחידות בהתנהגות הרבייה של היונים והתורים ניתן להניח שתוצאות דומות יתקבלו גם ביונים.

(6) מתוך ההקשר משתמע קרוב לוודאי שהכוונה לבני הבריכה השניה (הדור השלישי).
(7) למשל:

Cole L. J. and Kirkpatrick Wm. F. 1915, 'Sex Ratio in Pigeons, together with Observations on the Laying, Incubation and Hatching of the Eggs'. Proceedings of the National Academy of Sciences of the United States of America, 1 (6): 354-356
(8) Cor D. et al. 2010, 'An adaptive annual rhythm in the sex of first pigeon eggs'. Behav Ecol Sociobiol. 64(9): 1393–1402.

  

מקורות עיקריים:

אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 6 (עמ' 263-267)
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 260)
מנחם דור, החי בימי המשנה המקרא והתלמוד (עמ' 135-138).



א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 


כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר