סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו  


ההוא גברא דקביל ארעא לשומשמי – שומשום

 

"ההוא גברא דקביל ארעא לשומשמי, זרעה חיטי עבדא חיטי כשומשמי. סבר רב כהנא למימר: מנכי ליה כחשא דארעא, אמר ליה רב אשי לרב כהנא: אמרי אינשי: כחשא ארעא ולא לכחוש מרה. ההוא גברא דקביל ארעא לשומשמי, זרעא חיטי, עבדא חיטי טפי מן שומשמי. סבר רבינא למימר: יהיב ליה שבחא דביני ביני. אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: אטו הוא אשבח, ארעא לא אשבחה?" (בבא מציעא, קד ע"ב).

פירוש: מסופר: הַהוּא גַּבְרָא דְּקַבֵּיל אַרְעָא לְשׁוּמְשְׁמֵי, זַרְעָהּ חִיטֵּי [אדם אחד קיבל קרקע על מנת לזרוע בה שומשומים, וזרעה חיטים], וכרגיל הקרקע מנוצלת ונכחשת הרבה על ידי השומשומים, אבל הרווח הוא גדול. אולם באותה שנה עָבְדָא חִיטֵּי כְּשׁוּמְשְׁמֵי [עשתה האדמה חיטים כשווי של שדה רגיל של שומשומים]. סָבַר רַב כָּהֲנָא לְמֵימַר [לומר] כי מְנַכֵּי לֵיהּ כַּחֲשָׁא דְּאַרְעָא [מנכה לו האריס מן התשלום ערך כחישתה, ירידת ערכה, של האדמה] שכיון שזרע בה חיטים נמצא שהרוויח בעל השדה שלא כחשה הקרקע, וקיבל אותן תוצאות כספיות. אָמַר לֵיהּ [לו] רַב אַשִׁי לְרַב כָּהֲנָא אָמְרִי אֱינָשֵׁי [אומרים בני אדם] בפתגם עממי: כַּחֲשָׁא אַרְעָא [שתכחוש האדמה] וְשלֹא לִכְחוֹש מָרָהּ [יכחוש בעליה], כלומר, אנשים מעוניינים ברווח כספי מהיר, ואינם מביאים בחשבון את ניצול האדמה, והיה האריס יכול לזרוע שומשומים, ואם לא זרע אינו מקבל תשלום על כך. מסופר: הַהוּא גַּבְרָא דְּקַבֵּיל אַרְעָא לְשׁוּמְשְׁמֵי, זַרְעָא חִיטֵּי, עָבְדָא חִיטֵּי טְפֵי מִן שׁוּמְשְׁמֵי [אדם אחד קיבל אדמה על מנת לגדל בה שומשומים וזרעה חיטים, ועשתה בחיטים יותר מן שומשומים]. סָבַר רָבִינָא לְמֵימַר [לומר] כי יָהֵיב לֵיהּ שְׁבָחָא דְּבֵינֵי בֵּינִי [נותן לו את השבח, את ההבדל, שבין זה לזה] לחוכר. אָמַר לֵיהּ [לו] רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: אַטּוּ וכי הוּא בלבד בעבודתו אַשְׁבַּח [השביח], ואילו אַרְעָא [האדמה] לֹא אַשְׁבַּחָה [השביחה]?! אלא צריכים לומר שיחלוקו ביניהם (באדיבות ה"תלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: שומשום מזרחי   שם באנגלית: Sesame   שם מדעי: Sesamum indicum - Sesamum orientale


נושא מרכזי:  השפעת השומשום על תכולת מינרלי ההזנה בקרקע.

 
מדברי רב כהנא אנו לומדים שגידול שומשום "מכחיש" את הקרקע יותר מאשר גידול חיטה. מפרש רש"י: "דקביל ארעא לשומשמי - קבלנות היתה לזורעה שומשמין, והן יקרין מן החטין, ומכחישין הקרקע יותר מן החטין". השוואות נוספות בין גידולים מובאות במשנה (בבא מציעא, פ"ט מ"ח): "המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים לא יזרענה חטים, חטים יזרענה שעורים. רבן שמעון בן גמליאל אוסר. תבואה לא יזרענה קטנית, קטנית יזרענה תבואה, רבן שמעון בן גמליאל אוסר". מפרש הרמב"ם:  

"דינים אלו שבבבא זו חוזרים כפי שנויי השדות. וכללו של דבר זה שאם הסכים עמו לחרוש את השדה ולזרוע בה מין מסויים הרי הוא רשאי לזרוע בה מה שנזקו לקרקע פחות מאותו הדבר שהוסכם עליו, ולא יזרע מה שנזקו יותר, והולכין בזה על פי בעלי ידיעת טבע אותו המקום בזריעה מאותם המתעסקים בחרישת אותן הקרקעות ועבודתן".

 במונחים חקלאיים מודרניים "הכחשת" קרקע הוא תהליך ניצול מינרלי ההזנה (נוטריאנטים) הנמצאים בקרקע על ידי הגידולים בשדה. מינרלים אלו מספקים לצמח את רוב היסודות להם הוא זקוק לצורך התפתחותו. אנו מבחינים בשני סוגים של יסודות: א. מקרו-אלמנטים. יסודות חיוניים שריכוזם בצמח גבוה יחסית מעל 0.1% מן החומר היבש (פחמן, חמצן, מימן, חנקן, אשלגן, זרחן, סידן, מגנזיום, גופרית). ב. מיקרו-אלמנטים. יסודות חיוניים שריכוזם בצמח קטן יחסית פחות מ0.01% מן החומר היבש (כלור, ברזל, מנגן, בור, אבץ, נחושת, מוליבידן). במקרים רבים היסודות מקבוצת המיקרו-אלמנטים דרושים כמרכיב במבנה אנזימים.

מחקרים רבים(1) הנערכים בארצות מתפתחות מצביעים על ירידה בריכוז מינרלי ההזנה, בעקבות ניצול חקלאי, כגורם מרכזי בירידה ביבול. בארצות אלו התודעה לצורך בתוספת דשן נמוכה והתוצאות בהתאם. אחד הפתרונות לבעיית ניצול הקרקע הוא "מחזור זרעים" התורם לפוריות הקרקע בתחומים שונים. הד לשיטה חקלאית זו אנו מוצאים בגמרא בבבא מציעא (קז עא): "אמר אביי: טעמא דרבן שמעון כדמר, דאמר מר: האי מאן דניחא ליה דתתבור ארעיה, ליזרעה שתא חטי ושתא שערי, שתא שתי ושתא ערב. ולא אמרן אלא דלא כריב ותני, אבל כריב ותני, לית לן בה"(2). מפרש רש"י: "דתתבור - שתעשה בורה, שלא יצמחו זרעוניה. ליזרע שתא חטין וכו' - הכי נמי פסק עמו חטין, שמא הוא זרעה חטין בשנה שעברה, ואם יזרענה זה שעורין נמצא זה מקלקלה". לפירוש רש"י החלפת הגידולים מזיקה לשדה אולם תוס' חולק על דבריו וסובר שפעולה חקלאית זו מקובלת ומועילה לשדה:

"האי מאן דבעי דתתבור ארעיה - פי' בקונט' שתקלקל שדה וקשה דאדרבה כך הוא רגילות של עובדי אדמה שזורעים שנה חטין ושנה שעורין וכשזורעין אותה ב' שנים חטין רצופין או שעורין מתקלקלת וכן נמי משמע בשילהי חזקת הבתים (ב"ב דף נז:) גבי אחד אמר אכלה חטין ואחד אמר אכלה שעורין כדפי' רבינו שמואל התם לכך י"ל האי מאן דבעי שתהא שדהו חשובה כאילו הניחה שנה אחת בורה כי כן דרך לזורעה שנה ולהובירה שנה כדי שתחזור לכחה ממה שהוכחשה ליזרע שתא חטין ושתא שעורים ולכך אסר רשב"ג כשאמר לזרעה חטין שלא יזרע שעורים כי שמא אשתקד זרעה שעורים ואי כריב ותני לית לן בה שם לא יאסור רשב"ג". 

אחד ממרכיבי "מחזור הזרעים" הוא שימוש ב"זבל ירוק". הכוונה לתהליך שמטרתו שיפור פוריות קרקע באמצעות גידול גידולים המוצנעים בקרקע. הצנעת הגידול מאפשרת להגדיל את שיעור החומר האורגני בקרקע ולהזין את אוכלוסיית המיקרואורגניזמים בה. מקובל להעדיף גידולים ממשפחת הקטניות לשימוש כזבל ירוק וזאת משום תכונתם לגדול ביחסי גומלין הדדיים עם חיידקי קרקע מסוג ריזוביום הקושרים חנקן גזי מהאויר והופכים אותו לחנקן מינרלי שיכול להיקלט על ידי הצמחים. לאור תפקיד הקטניות בהעשרת הקרקע תמוהים דברי המשנה שצוטטה לעיל: "תבואה לא יזרענה קטנית". ייתכן וקושי זה עשוי להוות ראיה לגרסה הפוכה המובאת בדברי תוס' יו"ט: 

"תבואה לא יזרענה קטנית - פירש"י שהקטנית מכחשת הקרקע יותר מן התבואה. ע"כ. ונ"א דגרס בהפך כן הוא הגירסא [בירושלמי ו'] ברי"ף. וכן כתב הרמב"ם בחבורו (שם). ומהר"ר ואלק כהן תמה בש"ע סימן שכ"ד דכי פליגי בסברא הידוע לעובדי אדמה איזה מכחשת יותר. וכתב שבחלק דרישה כתב ישוב לזה. ולא זכינו עדיין לאותו חבור. אבל לכאורה אפשר לומר דהאי תנא בארץ ישראל קאי. וכדאיתא בגמרא אמתניתין דהכא. והרי"ף והרמב"ם לא היו דרים בארץ ישראל. ולפיכך לא נתפרסם אצלם טבע הארץ והעתיקו המשנה כגרסא הידועה אצלם. וכל שכן רש"י וסיעתו שהיו רחוקים הרבה מארץ ישראל".
 

ההבדלים בין שומשום וחיטה בניצול המינרלים


על מנת להעריך את שיעור ניצול המינרלים על ידי צמחים שונים עלינו להשוות בין תכולת היסודות בצמחים עצמם. מאחר ומקור רוב היסודות שבצמח הוא בקרקע ברור שצמח המכיל כמויות גדולות שלהם "גזל" אותם מהקרקע. ראשית יש להעיר שבית השורשים של השומשום גדול באופן יחסי דבר המאפשר לו לגדל באזורים שחונים. ניתן להניח שבית שורשים מפותח מצליח להעביר לצמח כמויות גדולות יותר של מינרלים ואכן זרעי השומשום ידועים כמקור למינרלים חשובים רבים ומכאן ערכו הבריאותי הגבוה.


מתוך – "גאמנון, צמחים ומרפא".

הבדל נוסף בין השומשום והחיטה הוא אופן איסוף היבול. בעוד שהחיטה נקצרת ובסיס הצמח (כולל בית השורשים) נותר בקרקע ומשמש למרעה וכ"זבל ירוק" המחזיר לקרקע חלק מהמינרלים שנקלטו על ידי הצמח הרי שהשומשום נעקר עם שורשיו ולא תרם לפוריות הקרקע. הצורך בעקירה נבע מכך שהלקטי השומשום עלולים להתבקע בעת ההבשלה ולכן החקלאי נאלץ לאסוף את היבול כשהצמח היה עדיין ירוק (ראו עוד ב"הרחבה"). כיום עם הופעת זני שומשום חדשים שניתן לקוצרם משום שאינם מתבקעים בעת ההבשלה הפך השומשום במקומות רבים כשלב ב"מחזור הזרעים". הוא מומלץ לגידול לסירוגין בשדות חיטה משום שניתן להשתמש במכשירים ומכונות זהים בשני הגידולים.

ד"ר עקיבא לונדון הוסיף על הכתוב כמה הערות ולהלן דבריו המבוססים על שיחה עם מדריך חקלאי ושני חקלאים ערביים מהצפון (לא נמצאו חקלאים יהודים המגדלים שומשום):

"ישנם גידולים חד שנתיים אשר מקבלים מן הקרקע יסודות ומינרלים חשובים אך גם מותירים בה שאריות התורמות להמשך האיזון המצוי בקרקע. השמשום דומה במידה מסויימת לעץ פרי היינו לגידול רב שנתי בתוצאות שהוא גורם לקרקע. לאחר גידול השומשום יש לדשן ולזבל את הקרקע על מנת להשלים את היסודות הנדרשים בה, האמור בעיקר ליסודות החנקן, האשלגן והברזל. 

נקודה נוספת נוגעת לפריסת שורשי השומשום. הפריסה היא כמעט כפולה מזו של הדגן, ובנוסף שורשי השומשום מעמיקים בקרקע (הוא גידול שניתן לגדלו גם באזורים יחסית שחונים). פריסת השורשים ההקפית מצד אחד והמעמיקה מצד שני אכן 'מנצלת' את יסודות הקרקע באופן נרחב הרבה יותר מהדגנים למשל.

לגבי צורת הקטיף, אכן הנוהג במשקי הערבים הוא לתלוש אותו עם השורשים לקראת ההתייבשות. חשוב לציין כי בחלקות ערבים רבים ביו"ש נוהגים לעקור גם את הדגן עם שורשיו. הכוונה היא לנצל את כל חלקי הדגן עד תומם (אכן מידי שנה החקלאים הטובים יותר נוהגים לזבל את הקרקע לפי הזריעה הבאה. נראה לי כי בחקלאות היהודית הקדומה נהגו לקצור את הדגן ולא לעוקרו ולאחר מכן היו מעלים את הצאן למרעה ולבסוף חרשו את השאריות לתוך הקרקע".
 

הרחבה 

הצענו שהאופן המיוחד של איסוף יבול השומשום, כלומר בעקירה, היה אחד מהגורמים לכך שגידולו גרם ל"הכחשת" הקרקע יותר מאשר חיטה. בנוסף לכך, כתוצאה מכך שהשומשום נעקר בעודו ירוק היה צורך לייבש את הגרגירים לפני הפקת השמן (ראו במאמר "אלא שומשמי למאי חזי"). הסיבה לכך שהשומשום נעקר ולא נקצר נובעת מתופעה גנטית ייחודית לגידול זה שעליה נרחיב בהמשך.

אחת מהבעיות הקשות בגידול השומשום שהפכו אותו ללא כדאי כלכלית היא איסוף הזרעים הקטנים. השומשום מהווה בגמרא משל לפרי שאיסופו קשה במיוחד. הגמרא מסתפקת לגבי אדם המוצא קב שומשומין מפוזר: "קב שומשמין בארבע אמות מהו? קב בארבע אמות טעמא מאי משום דלא חשיבי, ושומשמין כיון דחשיבי לא מפקר להו, או דלמא משום דנפיש טרחייהו, וכל שכן שומשמין כיון דנפיש טרחייהו טפי, מפקר להו" (3) (בבא מציעא, כא ע"א). בניגוד לרוב גידולי הגרגירים שאינם מתפזרים(4), בשומשום לא הופיעה מוטציה המונעת את התבקעות ההלקטים ולכן עם ההבשלה וההתייבשות הם התבקעו.(5) כתוצאה מכך הזרעים התפזרו ואיסופם דרש עבודת ידיים מרובה. אחת מהשיטות להתגבר על פיזור הזרעים היתה לעקור את היבול בעודו לח לפני ההבשלה. בעקירה המוקדמת נפתרה גם הבעיה של חוסר האחידות בעונת ההבשלה (גם במשק הערבי בימינו עוקרים את השומשום בעודו לח אם כי באופן סלקטיבי). מקובל לעקור את השומשום באופן ידני לאגוד את הצמחים כעומרים ולהניח אותם בערימות על גבי יריעה, כאשר פתחי ההלקטים מופנים כלפי מעלה (תמונה 1). לאחר ההבשלה והתבקעות ההלקטים מנערים אותם אל תוך סדין נקי וכך אוספים את הזרעים. ייתכן וגם אבותינו נזקקו לפתרון זה ולכן בשלב הראשון לפני הכניסה לבית הבד היה צורך לשטוח את היבול לייבוש. הייבוש היה חשוב לא רק לצורך הפרדת הזרעים אלא גם במניעת רקבון והפרעה לתהליך עצירת השמן.

מסיבה זו, של קושי באיסוף מכני, עד קום המדינה עיקר הגידול של השומשום היה במשק הערבי. בשנת 1943 גילה לנגהם מוטנט של שומשום שלא התבקע. מתחילת שנות ה – 60 פותחו זני שומשום שלא התבקעו והתאימו לאיסוף מכני ובעקבות כך נעשו ניסיונות לגדלו גם במשק היהודי אך השטחים הלכו והצטמצמו בגלל חוסר כדאיות שנבעה מכמה גורמים. א. למרות ההתקדמות בפיתוח הזנים הניצולת עדיין נמוכה בהשוואה לגידולים אחרים בגלל התפזרות זרעים. ב. ירידה דרסטית בשיעורי המס על גידול זה הפחיתה את כדאיות גידולו.




תמונה 1. ערימות שומשום פרושות לייבוש - בקעת בית נטופה           צילם: יצחק תור  
 

      
תמונה 2. שומשום מזרחי   תמונה 3. שומשום מזרחי - גבעולים והלקטים         צילם: יצחק תור

 
השומשום נזכר לפחות כ- 90 פעמים במקורות חז"ל השונים, הדבר מעיד על מידת התפוצה של השומשום בארץ. לא רק זאת, רוב המקורות מעידים על גידולו בארץ ולא על יבוא. כנראה שתפוצתו הנרחבת נבעה בעיקר בגלל תכולת השמן הגבוהה שלו. השומשום או השומשומין הוא אחד מגידולי השמן הראשונים שתורבת. עיקר השמוש הוא בזרעים לצורך הפקת שמן אך הם גם נאכלים בצורות שונות. במועד קטן (יב ע"ב) פירש רש"י: "לנזיי - כמו נזייתא דשיכרא (בבא קמא לה, א), לנזיי - גרעינין דאית בהו בשומשמין, דחזו למיעבד בהו משחא". השמן נחשב לשמן משובח לאכילה אך ניתן היה להשתמש בו גם למאור. במשנה נאמר: "אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶׁמֶן שְׂרֵפָה בְּיוֹם טוֹב. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אֵין מַדְלִיקִין בְּעִטְרָן, מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת. וַחֲכָמִים מַתִּירִין בְּכָל הַשְּׁמָנִים, בְּשֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין, בְּשֶׁמֶן אֱגוֹזִים, בְּשֶׁמֶן צְנוֹנוֹת, בְּשֶׁמֶן דָּגִים וכו'"ֶ(שבת, פ"ב מ"ב). "הַנּוֹדֵר מִן הַיַּיִן, מֻתָּר בְּיֵין תַּפּוּחִים. מִן הַשֶּׁמֶן, מֻתָּר בְּשֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין. מִן הַדְּבַשׁ, מֻתָּר בִּדְבַשׁ תְּמָרִים וכו'" (נדרים פ"ו מ"ט). מפרש הרמב"ם במשנה זו: "ושומשמין, נקרא בערבי אלסמ"ס". לדעת המפרשים מותר בשמן שומשומין שהרי הוא נדר משמן שהוא בסתם שמן זית ולא שמן שומשומין.

על העובדה שהשומשום נאכל ועל כך שגרגיריו קטנים ניתן ללמוד מהמשנה: "הַנּוֹפֵחַ בָּעֲדָשִׁים לְבָדְקָן אִם יָפוֹת הֵן, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן ... וְהָאוֹכֵל שֻׁמְשְׁמִין בְּאֶצְבָּעוֹ, מַשְׁקִין שֶׁעַל יָדוֹ, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּכִי יֻתַּן" (מכשירין פ"א מ"ו). גדלם הקטן של גרגירי השומשום לא מאפשר את אכילתם אלא על ידי אצבע.

הרמב"ם מתייחס לשומשום כקיטנית וכך גם מקובל בשפת היום יום. לעיתים מוזכר השומשום בנשימה אחת עם הקטניות לעניין הלכות פסח. אומר הרמב"ם (כלאים, פ"א ה"ח): "הזרעונין נחלקין לשלשה חלקים. האחד מהן הוא הנקרא תבואה. והיא חמשה מינין, החטים והכוסמין והשעורין ושבולת שועל והשיפון. והשני מהן הוא הנקרא קטניות, והם כל זרעון הנאכל לאדם חוץ מן התבואה. כגון, הפול והאפונים והעדשים והדוחן והאורז והשומשמין והפרגין והספיר וכיוצא בהן. והשלישי מהן הוא הנקרא זרעוני גינה, והן שאר הזרעונין שאינן ראוין למאכל אדם. והפרי של אותו הזרע מאכל אדם, כגון זרע הבצלים והשומין וכו'". מהמשנה משתמע, לכאורה שהשומשום איננו קיטנית מתוך כך שהם נמנים בנפרד. "אֵלּוּ חַיָּבִין בַּמַּעַשְׂרוֹת וּפְטוּרִין מִן הַחַלָּה, הָארֶז, וְהַדחַן, וְהַפְּרָגִים, וְהַשֻּׁמְשְׁמִין, וְהַקִּטְנִיוֹת וכו'" (חלה, פ"א מ"ד). לאמיתו של דבר לפחות מנקודת מבט בוטנית אין השומשום קיטנית. הקטניות הן צמחים השייכים למשפחת הפרפרניים הניכרים במבנה פרח אופייני המזכיר סירה בעלת משוטים ומפרש (תמונה 4). השומשום הוא צמח ממשפחת השומשומיים הנכלל בסדרת הצינוריים בעל מבנה פרח המזכיר את בני משפחת הלועניים או השפתניים (תמונה 5). פרי השומשום הוא הלקט(6) בן שתי מגורות(7) מרובות זרעים ואילו פרי הפרפרניים הוא תרמיל. אדגים את ההבדל בעזרת הלקט ותרמיל של צמחים אחרים שתצלומיהם נמצאים ברשותי (תמונות 6-7).
 

ביולוגיה

משפחת השומשומיים היא משפחה קטנה המונה כ – 60 מינים ומוגבלת לארצות טרופיות וסוב טרופיות. אפריקה, אסיה, אוסטרליה והודו. המין החשוב ביותר מבחינה כלכלית במשפחה הוא השומשום המזרחי. למרות העובדה שרוב מיני הבר בסוג זה גדלים כצמחי בר לאפריקה שמדרום לסהרה הוכח שהביות הראשון של המין התרחש בהודו. נמצאו עדויות ארכאולוגיות לגידולו בעמק ההינדוס בשנים 2250 - 1750 לפני הספירה ועדויות מאוחרות יותר של זרעים מפוחמים מפקיסטן. בנוסף לכך הוכח שהמין המבויית דומה באופן מורפולוגי וציטוגנטי למין בר בהודו הנקרא Sesamum mulayanum Nair מהודו התפשט השומשום לארצות חמות באסיה, אפריקה והוכנס גם לאמריקה על ידי הפורטוגזים.

השומשום הוא צמח חד שנתי בגובה של 70-100 ס"מ. העלים נגדיים ודמויי ביצה והולכים וצרים כלפי מעלה. הפרחים גדולים בעלי מבנה פעמוני דו שפתני. השפה העליונה קצרה יותר מהתחתונה. הפרחים ערוכים כבודדים בחיקי העלים. קיימים כמה מופעים לצבע הכותרת: לבן, ורוד, כחול וסגול. הזרעים מכילים 50-60% שמן וכ – 20% חלבון. השומשום הוא גידול קיץ הנזרע בסוף האביב.

מחזור החיים נמשך כ – 90-100 ימים כאשר הפריחה מתחילה 30 יום לאחר הנביטה. ההפרייה בעיקר עצמית וההבשלה מפוזרת. הפריחה מתחילה כחודש לאחר ההצצה וההפריה עצמית, בעיקרה. אורך תקופת הגידול 90-100 יום. הפרי הוא הלקט שעיר וזקוף בעל 4 חריצי אורך הנפתח לאחר ההבשלה. ההבשלה בלתי אחידה. הזרעים זעירים (במשקל 4-5 גרם לכל 1,000) ובהלקט יש 100-80 זרעים. צבע הזרעים משתנה לפי הזן. הצמח קיצי, חובב חום ואור ומסתפק בכמויות משקעים קטנות יחסית ולכן ניתן לגדלו בתנאי בעל. יחד עם זאת, הוא דורש לחות גבוהה בקרקע ולכן זורעים אותו, למשל בבקעת בית נטופה, רק בקרקע לחה יחסית ורק בשנים גשומות.

שמן השומשום הוא מבין השמנים היקרים ביותר, הודות לאיכותו המעולה (ראה להלן בבבא מציעא ק"ד ע"ב). השמן חסר ריח, ואינו וכמעט אינו מתקלקל. השמן מכיל ריכוז גבוה יחסית לשמן המופק מצמחים אחרים, של חומצה לינולאית (8) ושל האנטי אוקסין sesamolin המסייע במניעת מחלות סרטן. הזרעים עשירים באופן יוצא מן הכלל בברזל, מגנזיום, מנגן, נחושת וסידן ומכילים ויטמין B1 וויטמין E. הזרעים מכילים פיטוסטרולים המפחיתים את רמות הכולסטרול בגוף. כדי לשפר את הקליטה של המינרלים יש לטחון או למעוך את הזרעים לפני הצריכה. המאכל הידוע "חלבה" שהוא למעשה תערובת של דבש ושומשום נאכל כבר בבבל העתיקה על ידי נשים כדי להאריך תקופת צעירותן ויופין ועל ידי חיילי רומא על מנת להתחזק. השומשום גורם לתגובות אלרגיות בחלק קטן מהאוכלוסייה הכללית (5-13 בני אדם לכל 100,000).
 

      
תמונה 4. אחירותם – משפחת הפרפרניים   תמונה 5. שומשום מזרחי

  

          
תמונה 6.  חצב - הלקטים בשלים   תמונה 7. טופח שעיר - תרמיל

  


(1) Ssekabembe, C. K., Osiru, D. S. O. and Nantongo, S. (2002). Overview of the preliminary findings of the sesame project at Makerere University 1998-2002. In: Fifth Regional meeting of Forum on Agricultural Resource Husbandry. (Edited by Okidi, J. et al.), 7-9 Sept 2002, Kampala, Uganda. 154-157pp

(2) פירוש: אָמַר אַבַּיֵי: טַעְמָא [הטעם] של רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הוא כִּדְמָר [כדברי האדון, כלומר, רבו רבה]. שאָמַר מָר [הרב, רבה]: הַאי מַאן דְּנִיחָא לֵיהּ דְּתִתְבּוּר אַרְעֵיהּ [מי שרוצה שתהיה בורה בקרקעו], כלומר, שיגדל בה תבואה, ובכל זאת תיחשב כאילו הניחה בורה ולא ניצלה לִיזְרָעָהּ שַׁתָּא חִטֵּי וְשַׁתָּא שַׂעֲרֵי [שיזרע אותה שנה אחת חטים ושנה אחת שעורים], שַׁתָּא [שנה אחת] שְׁתִי וְשַׁתָּא [ושנה אחת] עֶרֶב, שעל ידי כך לא יתקלקל השדה לגמרי. ומעירים: וְלֹא אֲמָרָן [אמרנו] שזריעת שדה שנה אחר שנה מזיקה, אֶלָּא רק באופן דְּלָא כָּרֵיב וְתָנֵי [שאינו חורש ושונה], אֲבָל אם הוא כָּרֵיב וְתָנֵי [חורש ושונה] לֵית לָן [אין לנו] בָּהּ חשש זה. וטעמו של רבן שמעון בן גמליאל הוא איפוא שהחלפת היבולים שלא בשעתה יכולה לגרום נזק לשדה.
(3) פירוש: קַב שׁוּמְשְׁמִין המפוזר בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, מַהוּ? וצדדי השאלה: קַב בְּאַרְבַּע אַמּוֹת טַעְמָא מַאי [מה הטעם]? מִשּׁוּם דְּלָא חֲשִׁיבִי [שאינם חשובים], וְשׁוּמְשְׁמִין כֵּיוָן דַּחֲשִׁיבִי [שהם חשובים] ויקרים לָא מַפְקַר לְהוּ [אינו מפקיר אותם]. אוֹ דִּלְמָא [שמא] הטעם בקב חיטים הוא מִשּׁוּם דְּנָפֵישׁ טִרְחַיְיהוּ [שמרובה טירחתם] וְכָל שֶׁכֵּן שׁוּמְשְׁמִין, כֵּיוָן שהם זרעים קטנים ביותר דְּנָפֵישׁ טִרְחַיְיהוּ טְפֵי [שמרובה טירחתם יותר] מַפְקַר לְהוּ [מפקיר אותם].
(4) המעבר מחיטת הבר ושעורת הבר לזנים התרבותיים היה כרוך בשינוי גנטי שגרם לשבולים לא להתפרק לאחר ההבשלה. בטבע לשינוי כזה יש חסרון משום שהוא מונע את אפשרות פיזור הזרעים, אך בחקלאות הדבר מהווה יתרון מכריע ביכולת ניצול הגידול.
(5)  אחת מהתיאוריות לגבי מקור הסיסמה "סומסום היפתח" בסיפור "עלי בבא וארבעים השודדים", ששימשה לצורך פתיחת המערה, היא בהתנהגות תרמילי השומשום הנפתחים עם ההבשלה.
(6) הֶלְקֵט הוא פרי יבש המשמש מעין קופסה המכילה את הזרעים. ההלקט מורכב משתי שחלות או יותר הצמודות לפני ההבשלה ונפתח כאשר הפרי מבשיל. כאשר ההלקט מבשיל, השחלות נפרדות ליחידות הנקראות קשוות וכל אחת מהן מכילה זרע אחד או יותר.
(7) מגורה היא תא בתוך ההלקט. כל תא נוצר על ידי עלה שחלה אחד.
(8) חומצה לינולאית הינה חומצת שומן רב בלתי רוויה מקבוצת אומגה 6. היא נחשבת לחומצת שומן חיונית, כלומר כזו שהגוף אינו מייצר בעצמו, אך אנו מקבלים אותה בשפע מכל סוגי השמנים, הזרעים והדגנים המלאים.
 
תודה ליצחק תור על הערותיו החשובות.

 

רשימת מקורות:

מ. זהרי, עולם הצמחים (ע"מ 348-349).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 38-39).

Sesame From Wikipedia, the free encyclopedia

לעיון נוסף:

ז. עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים (326-328). על תולדות הגידול והמסחר בשומשום.
 
 
 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.



כתב: ד"ר משה רענן    © כל הזכויות שמורות

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר